פוני

"יו אימא, איזה פוני יפה! אני יכולה לסרק לו את הזנב?" אומרת נועה, ובלי לחכות לתשובה רצה לחדר ומביאה את המסרק של בובת הברבי שלה. הפוני עומדת שם בחליפת הלייטקס הלבנה שלה ובשיערה האדום ובזנבה בצבעי הקשת ומסמיקה מאוד מתחת למסכת הלייטקס.

"כמובן, מתוקונת!" אומרת אימא לנועה, ולוחשת לעבר הפוני: "תשתפי איתה פעולה, ותדאגי שהפלאג לא יפול לך. את ממש לא רוצה שנועה תתאכזב מהפוני החדש שלה".

נועה מתיישבת על הספה וקוראת לפוני לבוא. היא מברישה את שיער ראשה של הפוני במסרק הפלסטיק המשונן בהנאה ובקפידה, ומחליטה שהגיע הזמן לעבור לזנב. כמו ההורים שלה, גם נועה היא טיפוס יסודי, ובמשך רבע השעה הבאה היא מושכת ומסרקת כל שערה בזנב הפוני שלה, שנאבקת לכווץ את ישבנה ולשמור על הפלאג במקומו.

"אימא, מותר גם לרכב על הפוני?" שואלת נועה. קרקוש מפתחות בדלת ואבא נכנס. "אבא! איזה פוני יפה! מותר לי לרכב עליו קצת?"

מבטי ההורים מצטלבים והם מחליטים לבדוק מה יקרה. נועה מטפסת על הפוני, שמתחילה ללכת בצעדים איטיים. "קדימה פוני, יותר מהר!" היא אומרת, אבל הפוני לא מצליחה להאיץ.

"נועה, הגיע הזמן לפגוש את גאיה בגן השעשועים. לכי להתארגן ונצא". אומרת אימא וקורצת לאבא.
הן יוצאות, ואבא מרים את פניה של הפוני, מקרב אליהם את פניו ואומר: "אני מבין שיש לך בעיות בסחיבה ובדהירה. מיד נטפל בזה". הוא הולך לחדר השינה וחוזר משם עם משקולות. הוא פותח חרך מיוחד בבגד הלייטקס ותולה שתי משקולות על שפתי הכוס, מחבר שתיים נוספות לפטמות דרך החליפה, תולה אחת על קולר הצוואר ועוד אחת, כקישוט חג מולד על הזנב.

"זה משקל השווה למשקלה של נועה. עכשיו לרכב". הפוני גוררת את המשקולות אחריה, הולכת במעגלים על ארבע ברחבי החדר. אבל הקצב לא מספק והפוני מרגישה את אחוריה מתלהטים למגע שוט שצץ לו מאי שם. הקצב מואץ, החדר הולך ומסתחרר סביב הפוני, ומפרקיה מאדימים. לפני שהיא קורסת, צלצול טלפון ברוך מפסיק את האימון. הפוני עומדת שם, מתנשפת ואוגרת כוחות, כאשר כאב חד קוטע את שלוותה. המשקולות נתלשות ממנה ופניה נדחפים לתוך קערת המים. "תתנהגי יפה", הוא אומר לה, "או שיהיו השלכות". הפוני שותה בצייתנות.

קערת המים כמעט נגמרה ונועה פורצת אל הבית יחד עם גאיה, חברתה השמנמנה מהגן. אימא מעדכנת את אבא שנועה סיפרה לגאיה שיש לה פוני חדש, ושניהם מסתכלים על הפוני והבנות.

"זה לא באמת פוני!" קובעת גאיה. "הוא אפילו לא צוהל, כמו הסוסים אצל סבא שלי במושב". נועה מקרבת את פניה הקטנות אל הפוני ומצווה עליו "פוני, תצהל!" הפוני נשארת שותקת. "תצהל פוני!" אומרת גאיה. המבט על פני אבא מבהיר לפוני ששתיקה פירושה טעות, והיא משמיעה קול צהלה רפה.

"איזה פוני טיפש", אומרת גאיה ושואלת, "אפשר לרכב על הפוני הזה בכלל?"

נועה נעלבת בשם הפוני ואומרת, "כן, הוא פוני מצוין. רכבתי עליו המון היום". היא לא מסיימת את דבריה לפני שגאיה מתיישבת בכל כובד משקלה על הפוני.

"נו, תזוז כבר", היא אומרת, ובועטת בו ברגליה השמנמנות. הפוני מטיילת ברחבי החדר, בראש מושפל, ובידיעה שכשתרים את עיניה תמצא שם את אבא, עומד בוחן ושופט.

נועה שואלת את אבא, "איך הפוני עושה פיפי?"

"למה את שואלת, חמודה?" שואל אבא.

"כי גאיה אמרה שצריך לעשות לפוני מקום מיוחד לפיפי עם חציר".

"אה", אומר אבא. "אנחנו פשוט ניקח את הפוני למטה לדשא".

"מה, כמו כלב?"

"כן, מתוקה".

וזה באמת זמן טוב לתת לפוני להתפנות, ואבא פותח את הדלת ומושך אחריו את הפוני, שצועדת, לא בלי התנגדות, אל המעלית. הדשא ממתין למטה. הפוני מציצה לכל הכיוונים, לראות אם מישהו עד לבושה הזאת. הוא פותח את הריצ'רץ' על המפשעה של הפוני ומחכה. הפוני מעולם לא השתינה בפני זר, בטח לא על ארבע ובדשא, והיא מתעכבת, רק כדי לחטוף סטירה מצלצלת על הישבן. "אין לי את כל היום!" הוא אומר. "פיפי ועכשיו". הפוני מייצרת שלולית ליד רגליה האחוריות. הוא סוגר את הריצ'רץ' ומוביל את הפוני למעלה.

אימא של גאיה באה לאסוף אותה ואבא לוקח את נועה לטקס הרגיל של מקלחת, שוקו במיטה וסיפור. אימא מובילה את הפוני לחדר השינה של ההורים וסוגרת אחריהן את הדלת. פוני יודעת שהיא הסתבכה.

"הבכת את הבת שלי מול החברה שלה", אומרת אימא. "איך את מעזה? פוני עלוב ומטופש שכמותך?" פוני חוטפת סטירה, ואז עוד אחת. אימא שולפת את הפלאג, ותחושה של שחרור פושה בפוני, אבל היא נעלמת מהר למדי כשארבע קוביות קרח נתחבות, אחת אחרי השניה, באחוריה הדואבים. אחריהם מגיע גם הפלאג. "כשנועה אומרת לך לצהול את תצהלי, ואת תצהלי חזק", אומרת אימא. הפוני נעה במקומה בחוסר נוחות. "אני רואה שהקרח מתחיל להמס", אומרת אימא. "תיכף תגלי שבכל קוביה יש חתיכת ג'ינג'ר מקולף. את מוזמנת לצהול, אם זה יקל עליך", היא מוסיפה בחיוך, ומוסיפה כמה צליפות שוט כדי לזרז את הפעולה.

צהלות הפוני הפוני חודרות את קירות הבית ונועה שואלת ממיטתה, "אבא, מה קרה לפוני?"

"אמא מלמדת אותו לצהול", עונה אבא. "אין לך מה לדאוג, חמודה, עכשיו לכי לישון". הוא מכסה אותה, נושק למצחה ונכנס לחדר השינה ומביט בפוני המתפתל תחת הצלפותיה של אשתו. הוא תופס את מקומו מאחורי הפוני, פותח את החרך, אוחז בשערות, מפשיל את המכנסיים ומזיין אותה. "נועה אמרה שמחר בדרך חזרה מהגן היא רוצה לעבור בגינה ולאסוף קצת דשא בשבילה", אומר אבא. "אל תדאגי", הוא אומר לפוני, "אמנם כלבים וחתולים משתינים בדשא, אבל אומרים שיש בו המון ויטמינים".


בהשראת "פוני" של חניבעל:
http://www.thecage.co.il/magazine,2856.html