אטימות
מאת רצסיבי(נשלט)
27 במרץ 2011
*** פרולוג
הלכתי לדואר והתחננתי לקבל בול יפה, כדי שאוכל להדביק אותו על גלויה לחו"ל שחשוב לי שתהיה אסתטית. הפקידה נתנה לי בול ועליו מצויר ישיש בעל עבר היסטורי. לבשתי את הפרצוף התמה והמסכן ביותר שברשותי, אבל היא צעקה נקסט, רק בעברית. התעצבנתי והלכתי בלי לשלם. ובלי הבול.
אבל לא על זה רציתי לדבר.
*** אני והיא
בא גמד מרושע וכלא אותי בתוך חדר.
כפת אותי לכיסא של כל טוב.
עם קשית אוכל מימין, קשית שתייה משמאל.
חור מפנק בתחתית הכסא, עם מכשור מתקדם ששוטף ומנקה כל מה שצריך.
וחוקן כל יומיים.
וחשוך בחדר, ומקרן מאחורה, ומסך גדול ורחב מקדימה.
הידיים חופשיות עד דרגה מסוימת.
מספיק כדי לגרד בפדחת או בתחת.
אבל לא כדי לשחרר את האזיקים שעל כפות הרגליים.
אלף ומשהו זיונים, פירות של ארבע שנים שלי ושל זוגתי, מוסרטים.
שלושים וכמה מוקרנים כל יום, תוך בערך חודש מסיימים את כולם. תם הסבב.
וחוזר חלילה. הוא מקרין אותם ללא הפסקה.
וגם אני מאונן. ללא הפסקה.
תגידו, על מה כבר יש לאונן, זה הרי זיונים של עצמך. ואני אשיב, זה בדיוק כל העניין.
תגידו, לא נמאס לך לראות אותך ואת אשתך שוב ושוב. הרי סרט כחול לא היה מחזיק אצלך מעמד יותר מפעמיים. ואני אחדד, זה הכוס שלה שמרטיט(ה) אותי כל פעם מחדש. למשל. ממש לא רק.
וגם הזווית. גם זה למשל. מתי לאחרונה בהית בכוס של אשתך כל כך הרבה זמן בלי לזוז. ובלי שהיא תזוז.
וגם, הוא קרוב(ה) כל כך, אפשר כמעט לגעת עם הלשון. הנה היא נמשכת לכיוון המסך.
הוא ורוד(ה) כל כך על המסך, שלרגע אפשר לטעות ולחשוב שהוא תמים(מה).
האצבעות שלי בוחשות לה בשיער. היי, עכשיו הן בוחשות בתוכה. האצבעות שלה בוחשות בתוכי. בסרטים האלה אין רגע דל. ניקוז של העידית של המציאות.
והנה הפלח הימני של התחת שלה. והנה העיקול שבצידו הימני התחתון של הפלח הימני של התחת. והנה נקודת החן שצמודה לעיקול שבצידו הימני התחתון של הפלח הימני של התחת. אני יכול לראות אותה ולדמיין את עצמי מרפרף עליה עם האצבע. ולגמור רק מזה. בחיי.
אני יכול לגמור על כל חלק בגופה. לא עליו, ממנו. אני יודע, אחרי כמה חודשים של הקרנות אפילו הוכחתי את זה. לעצמי. והנה הזין שלי. הוא זקור, הוא רפוי, זקור. רפוי. הוא נוזל. היא תוחבת אותו לתוכה. הוא מפותל, סחוט. וחוזר חלילה. יודעים מה? אני יכול לגמור גם מלהביט עליו. עלי.
אני חושב שאני יכול להמשיך ככה שנים. חודש אחר חודש. שובל של זרע יבש יצטבר וייזל לו מקצה הזין שלי לירך, וממנה לכסא, לרגלי הכסא, ועל הרצפה. כמו חלב של נר שהתקרר, שבא לך לשחק בו באצבעות עד שיתפורר. פוף.
דילוג בזמן. תארו לעצמכם אותי, רק עם זקן עבות. הגוף מנוון מרביצה. שרירי יד ימין תפוחים. היא עדיין מעמידה לי בשנייה שהיא פורצת למסך. והיא פורצת, שוב ושוב. עברו הרבה ימים, אבל הכל נותר פחות או יותר אותו הדבר. חוץ מזה שזה לא ממש מרגיש כמו חלב של נר. הרבה יותר כמו סטלקטיט ענברי.
*** היא והם
חלמתי בלילה שאני בתוך קופסה שכזו.
בלתי הגיונית בעליל.
היא עמדה זנוחה באמצע הסלון, כאילו רואה ואינה מתקיימת.
מביטה סביבה אל הספה, וחדר השינה והשירותים, וגם תוכן המקרר חשוף לעיניה.
אפשר לומר שהיא גרגרנית. גם לאוכל.
ואני, כמובן, בתוכה.
אני לא יודע את צבעה, כי חוויתי אותה רק מבפנים.
אני רוצה לנחש שהיא היתה שחורה.
אני אנחש - היא היתה שחורה.
היו בה מספר גדול מדי של חרכים להצצה החוצה.
כלומר, אף פעם אין דבר כזה יותר מדי, אבל החושך ששרר בתוכה, שהצל עליי ועל קיומי לחלוטין, לא התאים לכמות האור שהיה אמור לחדור לתוך הקופסה מסך כל פתחיה.
היא לא היתה אטומה לקול, את זה אני יודע.
אפשר היה לשמוע אותי בקלות כל פעם שנדהמתי בה מחדש.
וגם כשנאנחתי בקול, קרוב לגמירה. בדוק.
אז התאפקתי.
והיא גילתה לי סודות עלומים על עולמי הפרטי.
זאת אומרת, בשבוע-שבועיים הראשונים לא היה כל חדש.
כמובן שהיה, אבל לא מהסוג הנכון.
התלבטתי אם לכתוב כאן מהסוג הנכון, או הסוג ששווה לספר עליו לחברה, או הסוג שמתאים לכאן, או לשם. אבל אי אפשר להתחמק ממה שאי אפשר להתחמק. אז - הסוג הנכון.
אבל אחרי, אם נהיה זהירים נגיד לפחות ארבעה חודשים (אולי יותר, שעון לא היה לי), דברים החלו לקרות.
זה רק היה סביר שאת תחפשי תחליפים. נו טוב, אסור להתלונן, זו המציאות. אבל למה דווקא כאלה מוצלחים? ולמה את חייבת ליהנות מהם כל כך? אני לא יודע אם זו התהודה המיוחדת שהקופסה הזו עושה, שגורמת לאנחות שלך להישמע יותר כמו זעקות קרב נמסות, אבל כשאת מדברת אז הקול שלך נשמע דווקא רגיל.
ומה רע בחדר השינה? מתחת-השולחן-מעל-כסא-ליד-הכיור-על-המדף-בתוך-המזווה-מאחורי-המקרר-מול-הטלוויזיה. זה לא שאנחנו לא היינו מזדיינים בכל מקום בבית. היינו. אבל לא בכזה רצף. רצף של מקומות, אירועים, זמן ופרטנרים. בחיי, מגיע לך צל"ש על התמדה ואורגזמה. אף פעם לא חשבתי שלראות אותך יחד עם שלושה אחרים, ועוד שאף אחד מהם זה לא אני, ייראה כל כך פואטי. בייחוד אם אוטמים אוזניים ורק בוהים במקבץ הגופות המסתלסל.
לקח לי שבוע (בחלום זה עובר בצ'יק) להעיז לאונן. ולא רק בגלל הרעש. אתם יודעים, זה לא נעים לאונן על אשתך עם מישהו אחר, חסמים פסיכולוגיים ושיט, אבל כמה זמן כבר אפשר להתאפק. לא אני. וחוץ מזה, היא נראית כל כך סקסית, והיא גם נהנית. הנהמות שלה פשוט עושות לי את זה. גם כשזה קורה כשאצבע של מישהו תחובה לה בפי הטבעת.
אחרי חודש, כבר חיכיתי לראות אותם מגיעים אליה. ואם היה מגיע רק אחד, ישר הייתי מדמיין לידו עוד שניים (בחלום זה אפשרי). למדתי לשמור את המראות בזיכרון ולגמור רק אחרי שכולם נרדמו. ואז, כשתפסתי את השיטה, התעוררתי.
*** הם ואני
אני יושב על ספסל בגן ציבורי. חם. אני בשמש. יש טיפות שנוזלות לי במורד הבטן, ויש כאלה שנספגות בחולצה באמצע הדרך. אותו הדבר במצח. טיפה אחת הצליחה לעבור את מסלול המכשולים ולהתמקם לי על קצה האף. זה מדגדג. הייתי מסלק אותה, אבל יד אחת שלי עסוקה עמוק בתוך המכנסים, והשנייה מחפה מלמעלה, שלא יראו את התנועה.
חלפה שנה מאז שהגמד המרושע הלך כלעומת שבא. אם הוא בכלל בא מלכתחילה, זאת אומרת. האסורים הותרו, והאסירים חזרו, לעולם החיים. הנורמאליים. או שלא. אחרי שהלך הגיעו החלומות. חלומות הקופסה למיניהם. היו כאלה והיו אחרים, מסוגים שונים, אבל בכולם היו אשתי ובחורים כאלה או אחרים, מסוגים שונים. והם התרבו. כמו ארנבות במושבת ארנבים ניהיליסטית.
ואחרי החלומות הגיעו נדודי השינה. לרגע (חודש לפחות, אם לא חודשיים) קיוויתי שתהיה מחזוריות ובסוף יחזור הגמד. אבל לא.
יום אחד התעוררתי מוקדם. התיישבתי במיטה והבטתי בה מהצד. אזרתי אומץ וסיפרתי לה על החלומות והשיגיונות ומה לא. בדיוק כשסיימתי, היא פתחה עיניים ופיהקה פיהוק גדול של חוסר מודעות.
"בוקר טוב", אמרה, "עומד לך הזין".
"אני יודע, עוד לא השתנתי", השבתי.
היא טיפסה עליי, ואחרי שגמרנו שנינו, היא יצאה ממני ומיהרה לתפוס לפניי את האסלה.
שכבתי במיטה והקשבתי לזרזיף הארוך שניגר ממנה בחדר הסמוך. שיחקתי לעצמי בחזה המזיע, הקיץ המזורגג הזה, הוא תופס אותך גם בבוקר במיטה.
כששמעתי את נייר הטואלט מתגלגל בתושבת שלו, קמתי. קור דק של זרע נזל מהחריץ של הזין ונחת לי על הירך. אספתי אותו בקצה האצבע. היא עמדה מול הראי. חלפתי על פניה ודחפתי את האצבע לפיה. היא ליקקה.
"זה של השכן מדירה 4", אמרתי.
"מה?".
"הזרע".
"אין סיכוי, הייתי מזהה ישר".
תמיד אהבנו להקניט זה את זו.
אני יושב על ספסל בגן ציבורי. חם. אני בשמש. היא מתנשקת עם השכן מדירה 4. יד שמאל שלו תחובה עמוק בתוך החולצה שלה, רק המרפק נותר בחוץ, באזור הפופיק. מדי פעם האצבעות שלו מציצות מהמחשוף. הוא בטח ממולל לה את הפטמות. כבר שמתי לב שהוא מת על זה. יום אחד היא חזרה הביתה והחזה שלה היה אדום כולו, והפטמות הרבה יותר.
יד אחת שלי עסוקה עמוק בתוך המכנסים, והשנייה מחפה מלמעלה, שלא יראו את התנועה. כשהיא סיפרה לי על ההצעה המגונה שקיבלה, היא בסך הכל רצתה שאתפעל מכך שאשתי עדיין נחשקת ומבוקשת. כשדחקתי בה להיענות לה, היא נעלבה. רק אחרי כמה ויכוחים, חצאי ריבים, מבטי השתאות, ומונולוגים חושפניים, היא החליטה ללכת על זה. ספק אם רק בשבילה, יותר הגיוני שבשבילי.
היא משתדלת לא להראות שזה מהנה אותה, אבל עובדה שהיא כבר הספיקה לבקר הרבה בגן הציבורי הזה. אני מניח שהיא הבחינה בי, צופה בהם, לפחות בחלק מהפעמים. אחרת למה היא תמיד חוזרת לאותו ספסל? הופ, הנה היא מורידה תחתונים ומגניבה אותם לתוך התיק. לפי האנחות הקלות שהיא מנסה להסוות, אין ספק שהקורבן שהיא מקריבה לא כזה גדול. ואולי בעצם כן, עניין של השקפה. אני מניח שאחרי שאציג לה את השכן מדירה 8, היא כבר תתרגל לעניין. שמתי עליו עין כבר מזמן.
*** היא והם ואני
היא המשיכה בשלה, ואני בשלי. לא היתה קטסטרופה, אבל גם לא קתרזיס. להפתעתי, או שלא, גיליתי שמה שנראה מרחוק כפנטזיה פרועה וקוסמת, נראה מקרוב הרבה פולשני ולפעמים קצת דוחה. המראה של זין זקור ושעיר, מקרוב, יוצא ונכנס לכוס של אשתי, עורר בי תחושות אמביוולנטיות. וכך גם המראה של גבר מיוזע הגוהר מעליה ומתיז לה זרע שמנוני על הבטן. וכך גם הטעם של הזרע שלו על הלשון שלי.
אני מודה שהאוננות שלי שודרגה מכל האפיזודה הזו, אבל לזיונים שלנו היא לא תרמה, בלשון המעטה. גם אם פיזית שום דבר לא השתנה, המחשבות שלי נדדו למחוזות אחרים, בייחוד על זה שהמחשבות שלה בטח נודדות למחוזות אחרים. משום מה, לראות אותה גומרת מגבר אחר פתאום לא היה דבר כזה מהנה. בייחוד אם אחרי זה לא היה לה חשק או כוח לגמור גם בזיון איתי.
בשלב מסוים העזתי להודות בפני עצמי שזו היתה טעות מבחינתי, אבל לא בפניה. למזלי, החידוש (ואולי גם הצורך ללמד אותי לקח) התפוגג אצלה עם הזמן, הגברים האחרים נזנחו, והנזקים לזוגיות שלנו היו ברי תיקון. אבל עדיין, עד היום, אני משתדל שלא להיתקע לבד במעלית עם השכנים מדירות 4, 8 או 12.
*** אפילוג
לפני חודש בערך חזר אלי לביקור הגמד המרושע. התנהגתי אליו לא יפה. האשמתי אותו שבגלל הסרטים שלו התדרדרתי למצב הזה, אבל שנינו ידענו שאני יודע שזו לא אשמתו.
סיפרתי לו שגיליתי לאשתי על הסרט שהוא צילם עלינו, ושהיא התלהבה מהרעיון אבל לא הצליחה להבין מתי בדיוק ישבתי וראיתי אותו שוב ושוב. הוא אמר שאנשים תמיד מתקשים להבין את המובן מאליו, ויש כאלה שאפילו ממשיכים לחפש את המצלמה חודשים אחרי שהוא מראה להם את הסרט.
סיפרתי לו שהיא התרגשה מהצורה שבה הגבתי בזמן שראיתי את הסרט, וממה שהתלהבתי בו, והוא הנהן ושתק, כאילו ידע מראש. לפני שהלך, ביקשתי שישאיל לי שוב את הסרט, אבל הוא סירב. בחיי, כזאת אטימות.
הלכתי לדואר והתחננתי לקבל בול יפה, כדי שאוכל להדביק אותו על גלויה לחו"ל שחשוב לי שתהיה אסתטית. הפקידה נתנה לי בול ועליו מצויר ישיש בעל עבר היסטורי. לבשתי את הפרצוף התמה והמסכן ביותר שברשותי, אבל היא צעקה נקסט, רק בעברית. התעצבנתי והלכתי בלי לשלם. ובלי הבול.
אבל לא על זה רציתי לדבר.
*** אני והיא
בא גמד מרושע וכלא אותי בתוך חדר.
כפת אותי לכיסא של כל טוב.
עם קשית אוכל מימין, קשית שתייה משמאל.
חור מפנק בתחתית הכסא, עם מכשור מתקדם ששוטף ומנקה כל מה שצריך.
וחוקן כל יומיים.
וחשוך בחדר, ומקרן מאחורה, ומסך גדול ורחב מקדימה.
הידיים חופשיות עד דרגה מסוימת.
מספיק כדי לגרד בפדחת או בתחת.
אבל לא כדי לשחרר את האזיקים שעל כפות הרגליים.
אלף ומשהו זיונים, פירות של ארבע שנים שלי ושל זוגתי, מוסרטים.
שלושים וכמה מוקרנים כל יום, תוך בערך חודש מסיימים את כולם. תם הסבב.
וחוזר חלילה. הוא מקרין אותם ללא הפסקה.
וגם אני מאונן. ללא הפסקה.
תגידו, על מה כבר יש לאונן, זה הרי זיונים של עצמך. ואני אשיב, זה בדיוק כל העניין.
תגידו, לא נמאס לך לראות אותך ואת אשתך שוב ושוב. הרי סרט כחול לא היה מחזיק אצלך מעמד יותר מפעמיים. ואני אחדד, זה הכוס שלה שמרטיט(ה) אותי כל פעם מחדש. למשל. ממש לא רק.
וגם הזווית. גם זה למשל. מתי לאחרונה בהית בכוס של אשתך כל כך הרבה זמן בלי לזוז. ובלי שהיא תזוז.
וגם, הוא קרוב(ה) כל כך, אפשר כמעט לגעת עם הלשון. הנה היא נמשכת לכיוון המסך.
הוא ורוד(ה) כל כך על המסך, שלרגע אפשר לטעות ולחשוב שהוא תמים(מה).
האצבעות שלי בוחשות לה בשיער. היי, עכשיו הן בוחשות בתוכה. האצבעות שלה בוחשות בתוכי. בסרטים האלה אין רגע דל. ניקוז של העידית של המציאות.
והנה הפלח הימני של התחת שלה. והנה העיקול שבצידו הימני התחתון של הפלח הימני של התחת. והנה נקודת החן שצמודה לעיקול שבצידו הימני התחתון של הפלח הימני של התחת. אני יכול לראות אותה ולדמיין את עצמי מרפרף עליה עם האצבע. ולגמור רק מזה. בחיי.
אני יכול לגמור על כל חלק בגופה. לא עליו, ממנו. אני יודע, אחרי כמה חודשים של הקרנות אפילו הוכחתי את זה. לעצמי. והנה הזין שלי. הוא זקור, הוא רפוי, זקור. רפוי. הוא נוזל. היא תוחבת אותו לתוכה. הוא מפותל, סחוט. וחוזר חלילה. יודעים מה? אני יכול לגמור גם מלהביט עליו. עלי.
אני חושב שאני יכול להמשיך ככה שנים. חודש אחר חודש. שובל של זרע יבש יצטבר וייזל לו מקצה הזין שלי לירך, וממנה לכסא, לרגלי הכסא, ועל הרצפה. כמו חלב של נר שהתקרר, שבא לך לשחק בו באצבעות עד שיתפורר. פוף.
דילוג בזמן. תארו לעצמכם אותי, רק עם זקן עבות. הגוף מנוון מרביצה. שרירי יד ימין תפוחים. היא עדיין מעמידה לי בשנייה שהיא פורצת למסך. והיא פורצת, שוב ושוב. עברו הרבה ימים, אבל הכל נותר פחות או יותר אותו הדבר. חוץ מזה שזה לא ממש מרגיש כמו חלב של נר. הרבה יותר כמו סטלקטיט ענברי.
*** היא והם
חלמתי בלילה שאני בתוך קופסה שכזו.
בלתי הגיונית בעליל.
היא עמדה זנוחה באמצע הסלון, כאילו רואה ואינה מתקיימת.
מביטה סביבה אל הספה, וחדר השינה והשירותים, וגם תוכן המקרר חשוף לעיניה.
אפשר לומר שהיא גרגרנית. גם לאוכל.
ואני, כמובן, בתוכה.
אני לא יודע את צבעה, כי חוויתי אותה רק מבפנים.
אני רוצה לנחש שהיא היתה שחורה.
אני אנחש - היא היתה שחורה.
היו בה מספר גדול מדי של חרכים להצצה החוצה.
כלומר, אף פעם אין דבר כזה יותר מדי, אבל החושך ששרר בתוכה, שהצל עליי ועל קיומי לחלוטין, לא התאים לכמות האור שהיה אמור לחדור לתוך הקופסה מסך כל פתחיה.
היא לא היתה אטומה לקול, את זה אני יודע.
אפשר היה לשמוע אותי בקלות כל פעם שנדהמתי בה מחדש.
וגם כשנאנחתי בקול, קרוב לגמירה. בדוק.
אז התאפקתי.
והיא גילתה לי סודות עלומים על עולמי הפרטי.
זאת אומרת, בשבוע-שבועיים הראשונים לא היה כל חדש.
כמובן שהיה, אבל לא מהסוג הנכון.
התלבטתי אם לכתוב כאן מהסוג הנכון, או הסוג ששווה לספר עליו לחברה, או הסוג שמתאים לכאן, או לשם. אבל אי אפשר להתחמק ממה שאי אפשר להתחמק. אז - הסוג הנכון.
אבל אחרי, אם נהיה זהירים נגיד לפחות ארבעה חודשים (אולי יותר, שעון לא היה לי), דברים החלו לקרות.
זה רק היה סביר שאת תחפשי תחליפים. נו טוב, אסור להתלונן, זו המציאות. אבל למה דווקא כאלה מוצלחים? ולמה את חייבת ליהנות מהם כל כך? אני לא יודע אם זו התהודה המיוחדת שהקופסה הזו עושה, שגורמת לאנחות שלך להישמע יותר כמו זעקות קרב נמסות, אבל כשאת מדברת אז הקול שלך נשמע דווקא רגיל.
ומה רע בחדר השינה? מתחת-השולחן-מעל-כסא-ליד-הכיור-על-המדף-בתוך-המזווה-מאחורי-המקרר-מול-הטלוויזיה. זה לא שאנחנו לא היינו מזדיינים בכל מקום בבית. היינו. אבל לא בכזה רצף. רצף של מקומות, אירועים, זמן ופרטנרים. בחיי, מגיע לך צל"ש על התמדה ואורגזמה. אף פעם לא חשבתי שלראות אותך יחד עם שלושה אחרים, ועוד שאף אחד מהם זה לא אני, ייראה כל כך פואטי. בייחוד אם אוטמים אוזניים ורק בוהים במקבץ הגופות המסתלסל.
לקח לי שבוע (בחלום זה עובר בצ'יק) להעיז לאונן. ולא רק בגלל הרעש. אתם יודעים, זה לא נעים לאונן על אשתך עם מישהו אחר, חסמים פסיכולוגיים ושיט, אבל כמה זמן כבר אפשר להתאפק. לא אני. וחוץ מזה, היא נראית כל כך סקסית, והיא גם נהנית. הנהמות שלה פשוט עושות לי את זה. גם כשזה קורה כשאצבע של מישהו תחובה לה בפי הטבעת.
אחרי חודש, כבר חיכיתי לראות אותם מגיעים אליה. ואם היה מגיע רק אחד, ישר הייתי מדמיין לידו עוד שניים (בחלום זה אפשרי). למדתי לשמור את המראות בזיכרון ולגמור רק אחרי שכולם נרדמו. ואז, כשתפסתי את השיטה, התעוררתי.
*** הם ואני
אני יושב על ספסל בגן ציבורי. חם. אני בשמש. יש טיפות שנוזלות לי במורד הבטן, ויש כאלה שנספגות בחולצה באמצע הדרך. אותו הדבר במצח. טיפה אחת הצליחה לעבור את מסלול המכשולים ולהתמקם לי על קצה האף. זה מדגדג. הייתי מסלק אותה, אבל יד אחת שלי עסוקה עמוק בתוך המכנסים, והשנייה מחפה מלמעלה, שלא יראו את התנועה.
חלפה שנה מאז שהגמד המרושע הלך כלעומת שבא. אם הוא בכלל בא מלכתחילה, זאת אומרת. האסורים הותרו, והאסירים חזרו, לעולם החיים. הנורמאליים. או שלא. אחרי שהלך הגיעו החלומות. חלומות הקופסה למיניהם. היו כאלה והיו אחרים, מסוגים שונים, אבל בכולם היו אשתי ובחורים כאלה או אחרים, מסוגים שונים. והם התרבו. כמו ארנבות במושבת ארנבים ניהיליסטית.
ואחרי החלומות הגיעו נדודי השינה. לרגע (חודש לפחות, אם לא חודשיים) קיוויתי שתהיה מחזוריות ובסוף יחזור הגמד. אבל לא.
יום אחד התעוררתי מוקדם. התיישבתי במיטה והבטתי בה מהצד. אזרתי אומץ וסיפרתי לה על החלומות והשיגיונות ומה לא. בדיוק כשסיימתי, היא פתחה עיניים ופיהקה פיהוק גדול של חוסר מודעות.
"בוקר טוב", אמרה, "עומד לך הזין".
"אני יודע, עוד לא השתנתי", השבתי.
היא טיפסה עליי, ואחרי שגמרנו שנינו, היא יצאה ממני ומיהרה לתפוס לפניי את האסלה.
שכבתי במיטה והקשבתי לזרזיף הארוך שניגר ממנה בחדר הסמוך. שיחקתי לעצמי בחזה המזיע, הקיץ המזורגג הזה, הוא תופס אותך גם בבוקר במיטה.
כששמעתי את נייר הטואלט מתגלגל בתושבת שלו, קמתי. קור דק של זרע נזל מהחריץ של הזין ונחת לי על הירך. אספתי אותו בקצה האצבע. היא עמדה מול הראי. חלפתי על פניה ודחפתי את האצבע לפיה. היא ליקקה.
"זה של השכן מדירה 4", אמרתי.
"מה?".
"הזרע".
"אין סיכוי, הייתי מזהה ישר".
תמיד אהבנו להקניט זה את זו.
אני יושב על ספסל בגן ציבורי. חם. אני בשמש. היא מתנשקת עם השכן מדירה 4. יד שמאל שלו תחובה עמוק בתוך החולצה שלה, רק המרפק נותר בחוץ, באזור הפופיק. מדי פעם האצבעות שלו מציצות מהמחשוף. הוא בטח ממולל לה את הפטמות. כבר שמתי לב שהוא מת על זה. יום אחד היא חזרה הביתה והחזה שלה היה אדום כולו, והפטמות הרבה יותר.
יד אחת שלי עסוקה עמוק בתוך המכנסים, והשנייה מחפה מלמעלה, שלא יראו את התנועה. כשהיא סיפרה לי על ההצעה המגונה שקיבלה, היא בסך הכל רצתה שאתפעל מכך שאשתי עדיין נחשקת ומבוקשת. כשדחקתי בה להיענות לה, היא נעלבה. רק אחרי כמה ויכוחים, חצאי ריבים, מבטי השתאות, ומונולוגים חושפניים, היא החליטה ללכת על זה. ספק אם רק בשבילה, יותר הגיוני שבשבילי.
היא משתדלת לא להראות שזה מהנה אותה, אבל עובדה שהיא כבר הספיקה לבקר הרבה בגן הציבורי הזה. אני מניח שהיא הבחינה בי, צופה בהם, לפחות בחלק מהפעמים. אחרת למה היא תמיד חוזרת לאותו ספסל? הופ, הנה היא מורידה תחתונים ומגניבה אותם לתוך התיק. לפי האנחות הקלות שהיא מנסה להסוות, אין ספק שהקורבן שהיא מקריבה לא כזה גדול. ואולי בעצם כן, עניין של השקפה. אני מניח שאחרי שאציג לה את השכן מדירה 8, היא כבר תתרגל לעניין. שמתי עליו עין כבר מזמן.
*** היא והם ואני
היא המשיכה בשלה, ואני בשלי. לא היתה קטסטרופה, אבל גם לא קתרזיס. להפתעתי, או שלא, גיליתי שמה שנראה מרחוק כפנטזיה פרועה וקוסמת, נראה מקרוב הרבה פולשני ולפעמים קצת דוחה. המראה של זין זקור ושעיר, מקרוב, יוצא ונכנס לכוס של אשתי, עורר בי תחושות אמביוולנטיות. וכך גם המראה של גבר מיוזע הגוהר מעליה ומתיז לה זרע שמנוני על הבטן. וכך גם הטעם של הזרע שלו על הלשון שלי.
אני מודה שהאוננות שלי שודרגה מכל האפיזודה הזו, אבל לזיונים שלנו היא לא תרמה, בלשון המעטה. גם אם פיזית שום דבר לא השתנה, המחשבות שלי נדדו למחוזות אחרים, בייחוד על זה שהמחשבות שלה בטח נודדות למחוזות אחרים. משום מה, לראות אותה גומרת מגבר אחר פתאום לא היה דבר כזה מהנה. בייחוד אם אחרי זה לא היה לה חשק או כוח לגמור גם בזיון איתי.
בשלב מסוים העזתי להודות בפני עצמי שזו היתה טעות מבחינתי, אבל לא בפניה. למזלי, החידוש (ואולי גם הצורך ללמד אותי לקח) התפוגג אצלה עם הזמן, הגברים האחרים נזנחו, והנזקים לזוגיות שלנו היו ברי תיקון. אבל עדיין, עד היום, אני משתדל שלא להיתקע לבד במעלית עם השכנים מדירות 4, 8 או 12.
*** אפילוג
לפני חודש בערך חזר אלי לביקור הגמד המרושע. התנהגתי אליו לא יפה. האשמתי אותו שבגלל הסרטים שלו התדרדרתי למצב הזה, אבל שנינו ידענו שאני יודע שזו לא אשמתו.
סיפרתי לו שגיליתי לאשתי על הסרט שהוא צילם עלינו, ושהיא התלהבה מהרעיון אבל לא הצליחה להבין מתי בדיוק ישבתי וראיתי אותו שוב ושוב. הוא אמר שאנשים תמיד מתקשים להבין את המובן מאליו, ויש כאלה שאפילו ממשיכים לחפש את המצלמה חודשים אחרי שהוא מראה להם את הסרט.
סיפרתי לו שהיא התרגשה מהצורה שבה הגבתי בזמן שראיתי את הסרט, וממה שהתלהבתי בו, והוא הנהן ושתק, כאילו ידע מראש. לפני שהלך, ביקשתי שישאיל לי שוב את הסרט, אבל הוא סירב. בחיי, כזאת אטימות.
