מפגש ראשון
מאת Gerald(מתחלף)
9 במאי 2011
לא ככה היא חשבה שזה יהיה. הפנטזיה הגדולה והאסורה שהיא שמרה בליבה כל השנים. לא ככה. הם יושבים בבית קפה נטוש בדרום העיר והוא לא מפסיק לדבר מאז שהוא הגיע. רגע אחד של שקט משתרר כשהמלצרית מגיעה. הוא מזמין קפה, מדגיש את ה"נטול קפאין" וה"חלב סויה" בזמן שהוא מסדר את החולצה שלו. היא מרגישה מטומטמת עם המצלמה החד פעמית שמונחת על השולחן לידה והתלבושת הצמודה שהיא לובשת. היא בזבזה שעות בלהחליט מה ללבוש, שעות של התאפרות, שעות של התלבטות לפני שהיא לקחה את הצמיד הכחול. שעות של החלפות בגדים לפני שהיא לבשה את הבגד גוף הסגול שלה. ועכשיו הם יושבים והוא מדבר. המילקשייק שהיא הזמינה מגיע, אבל היא לא מצליחה לשתות. האכזבה חונקת את הגרון שלה. הוא ממשיך לדבר. הוא מסביר לה מונחים, הוא מדבר על העדפות ועל גבולות והיא לא מבינה מה הוא רוצה. היא לא יודעת מה הוא רוצה שהיא תגיד. היא כבר אמרה לו בטלפון כל מה שהיא ידעה, כל מה שהיא רצתה. היא קולטת שהיא ממשיכה לבהות באוויר בזמן שהוא כנראה שאל משהו כי נראה שהוא מחכה לתשובה. היא מחייכת במבוכה ומתחילה להתנצל כשהוא מרים את היד ונותן לה סטירה.
זה לא ככה בסרטים. היא חושבת. בסרטים הראש של הבחורה פונה הצידה אחרי סטירה. במציאות כמעט כל הגוף שלה עף מהכיסא. היא מביטה לעברו ורואה שאין שמץ של כעס במבט שלו. היא מחזירה את הגוף שלה לכיסא על טייס אוטומטי ומסדרת את המלחייה שנפלה על השולחן. היא חושבת שבטח צריך לכאוב לה אבל היא לא מרגישה כלום. היא כנראה בהלם. היא מרגיעה את עצמה. היא מביטה בו. הוא מתחיל לחייך. הוא אומר לה שהיא מצוינת והיא לא מבינה מה קורה. הוא משלם ומוביל אותה החוצה. הוא הולך והיא הולכת אחריו. היא לא יודעת לאן הם הולכים והיא כבר לא בטוחה למה. כל מה שהיא יודעת זה שהוא הולך והיא צריכה ללכת אחריו. היא צריכה להגיע לאיפה שהוא יגיע והיא צריכה לעשות מה שהוא יאמר לה. הוא הולך והיא הולכת אחריו. לרגע היא חוזרת לעצמה, למי שהיא הייתה, היא מביטה בעורף שלו במשך כמה רגעים, מחכה שהוא יסתובב. שהוא יסתכל. שהוא ידאג. שהוא לא ידע אם היא עוד מאחוריו. היא חושבת שאולי הוא מקשיב לנשימות שלה אז היא מנסה להפסיק לנשום. היא תוהה אם הוא שומע את הצעדים שלה אז היא מאטה את הקצב. המרחק ביניהם גדל והיא מתחילה להתנשם. הוא לא מסתובב. אולי לא איכפת לו. אולי הוא יודע שהיא תלך אחריו לא משנה מה. הם מגיעים לבנין והוא נכנס. היא רוצה לעצור. רוצה להסתכל סביב ולהבין איפה היא אבל היא יודעת שאסור לה. הוא לא ציווה עליה ללכת אחריו אבל היא עוד לא הבינה שהוא אף פעם לא יצווה עליה אבל היא כבר הפנימה שהוא לא צריך. היא תעשה כל מה שהוא יאמר. היא עולה במדרגות ונכנסת אחריו בדלת שנשארה פתוחה. חושך.
לא ככה היא חשבה שהמקום יראה. כשהוא אומר לה להוריד את הבגדים. היא מורידה את החולצה ואת הנעליים שלה. ואת המכנס. והיא מניחה אותם על הרצפה. היא לובשת תחתונים וחזייה, מבד שחור ועדין עם קצוות תחרה. הזוג הכי מוצלח שלה. היא צוחקת על עצמה שהיא נתנה להם כאלה חשיבות כשהיא משליכה אותם על הרצפה. החדר קר והיא רועדת. לוקח לה רגע לפני שהיא מבינה שלרעידות שלה אין קשר לטמפרטורה. היא רועדת כי היא לא רואה אותו. כי הוא הלך כשהיא הורידה את הבגדים. היא צריכה ללכת אחריו? היא צריכה להישאר פה? מה היא אמורה לעשות? גם פה היא כמו בכל מקום אחר. לא יודעת מה הדבר הנכון לעשות ומתי הזמן הנכון לעשות אותו. אין כאן שום דבר שיגיד לה שהיא בסדר. שאפשר להפסיק לפחד. היא מתחילה להיחנק ולא בטוחה מה לעשות עד שהנוכחות שלו ממלאת את החדר והיא מתמלאת הקלה. הוא אומר לה לעמוד ליד הקיר.
היא מביטה בו ורואה את העיניים הגדולות שלו מביטים עליה בשביעות רצון והיא יודעת שאין לה מה לדאוג. אם הוא ירצה היא תעשה. אם היא תטעה היא תיענש. המוסר האבסולוטי של הקשר הזה מעלים ממנה את כל הספקות ואת כל הפחדים. היא חושבת שיכול להיות שזו הפעם הראשונה שהיא מחייכת בחיים שלה כשהיא מתכופפת כנגד הקיר, מפשקת את הרגליים ושואלת את האדון שלה, "ככה?"
זה לא ככה בסרטים. היא חושבת. בסרטים הראש של הבחורה פונה הצידה אחרי סטירה. במציאות כמעט כל הגוף שלה עף מהכיסא. היא מביטה לעברו ורואה שאין שמץ של כעס במבט שלו. היא מחזירה את הגוף שלה לכיסא על טייס אוטומטי ומסדרת את המלחייה שנפלה על השולחן. היא חושבת שבטח צריך לכאוב לה אבל היא לא מרגישה כלום. היא כנראה בהלם. היא מרגיעה את עצמה. היא מביטה בו. הוא מתחיל לחייך. הוא אומר לה שהיא מצוינת והיא לא מבינה מה קורה. הוא משלם ומוביל אותה החוצה. הוא הולך והיא הולכת אחריו. היא לא יודעת לאן הם הולכים והיא כבר לא בטוחה למה. כל מה שהיא יודעת זה שהוא הולך והיא צריכה ללכת אחריו. היא צריכה להגיע לאיפה שהוא יגיע והיא צריכה לעשות מה שהוא יאמר לה. הוא הולך והיא הולכת אחריו. לרגע היא חוזרת לעצמה, למי שהיא הייתה, היא מביטה בעורף שלו במשך כמה רגעים, מחכה שהוא יסתובב. שהוא יסתכל. שהוא ידאג. שהוא לא ידע אם היא עוד מאחוריו. היא חושבת שאולי הוא מקשיב לנשימות שלה אז היא מנסה להפסיק לנשום. היא תוהה אם הוא שומע את הצעדים שלה אז היא מאטה את הקצב. המרחק ביניהם גדל והיא מתחילה להתנשם. הוא לא מסתובב. אולי לא איכפת לו. אולי הוא יודע שהיא תלך אחריו לא משנה מה. הם מגיעים לבנין והוא נכנס. היא רוצה לעצור. רוצה להסתכל סביב ולהבין איפה היא אבל היא יודעת שאסור לה. הוא לא ציווה עליה ללכת אחריו אבל היא עוד לא הבינה שהוא אף פעם לא יצווה עליה אבל היא כבר הפנימה שהוא לא צריך. היא תעשה כל מה שהוא יאמר. היא עולה במדרגות ונכנסת אחריו בדלת שנשארה פתוחה. חושך.
לא ככה היא חשבה שהמקום יראה. כשהוא אומר לה להוריד את הבגדים. היא מורידה את החולצה ואת הנעליים שלה. ואת המכנס. והיא מניחה אותם על הרצפה. היא לובשת תחתונים וחזייה, מבד שחור ועדין עם קצוות תחרה. הזוג הכי מוצלח שלה. היא צוחקת על עצמה שהיא נתנה להם כאלה חשיבות כשהיא משליכה אותם על הרצפה. החדר קר והיא רועדת. לוקח לה רגע לפני שהיא מבינה שלרעידות שלה אין קשר לטמפרטורה. היא רועדת כי היא לא רואה אותו. כי הוא הלך כשהיא הורידה את הבגדים. היא צריכה ללכת אחריו? היא צריכה להישאר פה? מה היא אמורה לעשות? גם פה היא כמו בכל מקום אחר. לא יודעת מה הדבר הנכון לעשות ומתי הזמן הנכון לעשות אותו. אין כאן שום דבר שיגיד לה שהיא בסדר. שאפשר להפסיק לפחד. היא מתחילה להיחנק ולא בטוחה מה לעשות עד שהנוכחות שלו ממלאת את החדר והיא מתמלאת הקלה. הוא אומר לה לעמוד ליד הקיר.
היא מביטה בו ורואה את העיניים הגדולות שלו מביטים עליה בשביעות רצון והיא יודעת שאין לה מה לדאוג. אם הוא ירצה היא תעשה. אם היא תטעה היא תיענש. המוסר האבסולוטי של הקשר הזה מעלים ממנה את כל הספקות ואת כל הפחדים. היא חושבת שיכול להיות שזו הפעם הראשונה שהיא מחייכת בחיים שלה כשהיא מתכופפת כנגד הקיר, מפשקת את הרגליים ושואלת את האדון שלה, "ככה?"
