הג'נטלמן-המזיין
מאת OrgDen(שולטת)
9 ביוני 2011
הג'נטלמן-המזיין לוחץ את העטרת המפוארת שבראש הזין הג'נטלמני שלו אל פי הטבעת שלי. לאחר כמה דחיפות העוברות על שפתות הפי הנ"ל ומעבר לן הוא פוסק שליטרי הזיעה המכסה את ישבני מחד ושתערובת מיצי הגוף שלי הסכים את איבר מינו מאידך לא מספקת אותו, והוא מחליט להוסיף לתערובת הסיכה באמצעות רוקו הג'נטלמני. הוא מושיט את ידו הענוגה לעבר פה ענוג יותר ויורק. זו מין הסתם לא היעילה שבשיטות. אדם שנוחות קורבנו עומדת לנגד עיניו היה מתכופף מטה עד שפניו היו בקו אחד עם האובייקט הנחדר, וכששפתיו קרובות לשפתים הנחדרות היה יורק. אבל יש דברים שג'נטלמנים לא עושים - ובכלל, הזמן לדון דיונים כאלו תם, כי כעת כל ג'נטלמניותו נדחקת לפנימיותי כמו רגל לתוך נעל במידה הלא נכונה.
הוא מזיין בקצב קל, כמי שדאגה מעולם לא הפריעה את ראשו הג'נטלמני. אני מפנה את ראשי מעבר לכתפי, כמו כלבה המביטה בבעליה. הראש הג'נטלמני שם, ובעליו מחזיק אותו זקוף ומורם מעם. החזה העדין, המשורג בשיער קל ובהיר, מתוח; ידיו אוחזות בהדרת כבוד בראשי ומסובבות אותו שוב הלאה, ואז עושות בו מעשה מיני שלא נופל בחריפותו מהמעשה שהזין האמור עושה בישבני; אבל כאן יש שלישיה: הידיים שלו, הראש שלי, סורגי המיטה.
סורגי המיטה חורקים, מצדם. הם קרים על הפה שלי ואני מחייכת. לא משום שהזין הג'נטלמני האמור מפלח את ישבני ההדור בכזאת הרסנות קפדנית ומסודרת; לא כי האצבעות שלו עדינות על תנוך אוזני בעת שהוא מאחד בין פני ובין הסורגים; בראשי אני טווה סיפור שמתחיל עכשיו, אבל לוקח אותנו הרחק מכאן.
הג'נטלמן גונח באופן מאופק, מבין שפתיים חשוקות, כיאה לג'נטלמן. הוא מתקרב בצעדיה המדודים של האימפריה הבריטית. ברקע מתנגנים אטיודים של שופן וטפיפות האצבע של הפסנתרן על המקשים מתאימות בקצבן לזין היוצא והנכנס מישבני. על כל פנים נדמה לי שאני שומעת את השופן; ייתכן שהצלילים לגמרי מעשה ידי מוחי, שפעילותו משובשת בשל פעולתם של חצי כוס יין מחבל בורדו ושל הג'נטלמן-המזיין. בקרוב יתחיל הסיפור שלי, אני לוחשת, לצלילי גניחותיו המאופקות.
והנה זה בא. הבל פה אדום, הראש שלו המתקרב לשלי. הנה הגניחה מאבדת את אופיה האצילי ונשמעת יותר כמו זעקת חיה רעבה בלילה חם. הנה היד מרפה מן הראש ומתהדקת סביב כתפי, בתנועה של תחינה...
"אפשר?" לוחש הג'נטלמן-המזיין בקול של אביון מדלת העם המתחנן לפת לחם, "אפשר? אפשר?"
אני מחייכת.
הוא מזיין בקצב קל, כמי שדאגה מעולם לא הפריעה את ראשו הג'נטלמני. אני מפנה את ראשי מעבר לכתפי, כמו כלבה המביטה בבעליה. הראש הג'נטלמני שם, ובעליו מחזיק אותו זקוף ומורם מעם. החזה העדין, המשורג בשיער קל ובהיר, מתוח; ידיו אוחזות בהדרת כבוד בראשי ומסובבות אותו שוב הלאה, ואז עושות בו מעשה מיני שלא נופל בחריפותו מהמעשה שהזין האמור עושה בישבני; אבל כאן יש שלישיה: הידיים שלו, הראש שלי, סורגי המיטה.
סורגי המיטה חורקים, מצדם. הם קרים על הפה שלי ואני מחייכת. לא משום שהזין הג'נטלמני האמור מפלח את ישבני ההדור בכזאת הרסנות קפדנית ומסודרת; לא כי האצבעות שלו עדינות על תנוך אוזני בעת שהוא מאחד בין פני ובין הסורגים; בראשי אני טווה סיפור שמתחיל עכשיו, אבל לוקח אותנו הרחק מכאן.
הג'נטלמן גונח באופן מאופק, מבין שפתיים חשוקות, כיאה לג'נטלמן. הוא מתקרב בצעדיה המדודים של האימפריה הבריטית. ברקע מתנגנים אטיודים של שופן וטפיפות האצבע של הפסנתרן על המקשים מתאימות בקצבן לזין היוצא והנכנס מישבני. על כל פנים נדמה לי שאני שומעת את השופן; ייתכן שהצלילים לגמרי מעשה ידי מוחי, שפעילותו משובשת בשל פעולתם של חצי כוס יין מחבל בורדו ושל הג'נטלמן-המזיין. בקרוב יתחיל הסיפור שלי, אני לוחשת, לצלילי גניחותיו המאופקות.
והנה זה בא. הבל פה אדום, הראש שלו המתקרב לשלי. הנה הגניחה מאבדת את אופיה האצילי ונשמעת יותר כמו זעקת חיה רעבה בלילה חם. הנה היד מרפה מן הראש ומתהדקת סביב כתפי, בתנועה של תחינה...
"אפשר?" לוחש הג'נטלמן-המזיין בקול של אביון מדלת העם המתחנן לפת לחם, "אפשר? אפשר?"
אני מחייכת.
