דקריפיליה ומיינד פאק של קיץ חם
מאת נזמית לופתת
7 בספטמבר 2011
"את כל כך יפה כשאת נסערת", הוא מחייך אליי בזחיחות ומנסה לחבק לי את המותניים.
"תזוז", אני אומרת והודפת אותו ממני. "אתה לא רואה שאני עצבנית עכשיו?"
"אז זהו, שאני דווקא שם לב לזה. אני רק לא מבין מה החלק שלי בזה. אולי את רוצה להסביר לי?"
"אז זהו (אני מחקה את הטון השלו הכה מעצבן שלו), שזה לא ממש קשור אליך, אבל השלווה האדישה שלך מוציאה אותי עוד יותר מהכלים כרגע".
"באיזה אופן אני אדיש? נהפוך הוא, אני מנסה להבין למה דחית את החיבוק שלי. אולי בעקיפין את כועסת עלי ונמנעת מלהוציא את העצבים עלי כי את פוחדת שזה יוצא מההקשר?"
אני מביטה אליו בתמיהה מוחלטת ויורה לעברו בחוסר סבלנות, "מה? מה זה קשור? תפסיק לדחוף את עצמך לכל מקום, לא הכל סובב סביבך".
הוא מחייך חיוך לטמבלית שאינה מבינה דבר ומסביר, עדיין בשלווה גמורה: "אני חושב שיש לך כעסים מודחקים עלי שאת נמנעת מלהביע אותם מתוך חשש שזה יצא משליטתך. אני טועה?"
אני מסתכלת עליו ומרגישה את הלחיים שלי בוערות והעיניים בורקות מרוב תסכול. הוא שוב מנסה לחבק אותי, כמו חושב שבאמצעות חיבוק הוא ינחם אותי או ירגיע אותי אבל מרוב זעם אני כבר מרחיקה אותו ורוקעת ברגלי.
"תגיד, אתה רוצה לריב איתי? או מה?"
"ממש לא, טיפשה, אני ממש מחבב אותך כרגע. ממש מאוד. חוץ מזה שאני לא כועס על כלום. אני רק מנסה להבין: על מה את כועסת?"
אני עומדת ליד השולחן, קצת ריקה מאנרגיות אבל עדיין ממש נסערת. זה לא מדויק, אני לא ריקה מאנרגיות, אבל האנרגיות שלי מבולבלות. אחרי שכולן דחפו למקום אחד בבת אחת ועכשיו כולן עומדות ומסתכלות אחת על השניה, מחכות שאואיל בטובי להנחות אותן מה לעשות. אני מתעייפת מלחשוב על כולן ועל איך לנהל אותן ומתיישבת.
הוא מזהה שהתעייפתי ואת הבלבול ומיד מנצל את ההזדמנות ומתקרב אלי, עומד זקוף ומשהה בידו כוס מים קרים, כמו מנכיח את היותו אדם חזק, שקול ויציב יותר ממני.
"אני כועסת כי אני עצבנית ואתה משחק עם זה. כי לא כל דבר סובב סביבך וכי אני מצפה שתבין אותי ותניח לי כשאני עצבנית", אני עונה לו לאחר ההשתהות.
"קחי, תשתי". הוא מגיש לי את כוס המים לבסוף, כמו פרס על זה שעניתי.
תוך כדי שאני שותה, הוא אומר: "אבל דווקא כשאת עצבנית אני מרגיש שאני לא יכול להניח לך. את כולך גוש אנרגיה של סערת רגשות ואת כל כך מתוקה".
אני לוגמת ומביטה עליו מלמטה. סערת הרגשות שלי מאיימת להתפרץ בסופת דמעות והוא מזהה את זה. איך הוא יכול לחשוב שאני מתוקה אחרי כל הג'יפה שאני מוציאה עליו, אחרי שאני גוש בשר אדום ורגזן. אחרי שאני הודפת אותו מעלי בכל דרך אפשרית, מילולית ופיזית. אני לא צריכה הרבה יותר מכף יד מלטפת כדי שהדיסוננס הצורם הזה בין הכעס והתסכול לעדנת הליטוף ישבור אותי. הוא, כמו קורא את מחשבותי, מלטף אותי ברוך, עוטף את כתפיי, ואני, איך לא? מתחילה לייבב. בשקט.
הליטופים שלו, שעד עכשיו היו עדינים ועוטפים הופכים עכשיו עיקשים ואינטנסיביים, קשים ומיניים וביחד איתם הבכי שלי מתחזק.
הוא רוכן, מביט בי ושואל בשקט ברצינות תהומית: "על מה את בוכה?"
"אני בוכה על כל השנה הזאת. על הניתוח, על הלימודים, על מה שאמר לי הבוס שלי", אני ממררת. "אני בוכה על איך נהרסה אחת החברויות הטובות שלי. על זה שבכל פעם שאני מתעצבנת אני מרחיקה אותך ממני. על זה שאני חושבת שאני חלשה יותר ממך. אני בוכה כי אני מתנהגת לפעמים באנוכיות כמו ילדה", אני אומרת והדמעות זולגות וכמו כאב של שלושה חודשים מתפרץ ממני.
הוא מחייך ומלטף לי את הדמעות. "את לא חלשה יותר ממני. את זקופה וגאה. תראי אותך עכשיו, איך את מתעלת את הכעס שלך למשהו שאני יכול להשתמש בו".
"למשהו שאתה יכול להשתמש בו? למה אתה מתכוון?" אני מביטה בו בחוסר אמונה ומעט בהלם.
"בוודאי", הוא נושק ללחיי ולדמעותי ולוחש על אוזני: "תראי את הזין שלי - כמה הוא קשה עכשיו ממך. את כל כך יפה כשאת בוכה. את רוצה להרגיש? בואי, תרגישי", הוא מציע - אבל בעצם דורש - תוך שהוא מסיע את כף ידי הקטנה לכיוון המפשעה שלו, נוגע בעצמו דרכי, מחכך את עצמו מעל התחתון שלו באמצעותי ותוך שאני מביטה בפלא הזה מבחוץ בשתיקה.
"זה לא הרבה יותר טוב ככה? מאשר לכעוס ולהתעצבן? תראי כמה זה יופי, את מרגישה אותי ואת כל כך מבולבלת עכשיו", הוא אומר ומשהה את דיבורו, בידו האחת עדיין אוחז בפרק כף ידי חזק מצמיד אותה לזין שלו, ובשניה מפשק את רגליי, מסיט את התחתונים שלי וגורף באצבעותיו מעט מהנוזלים שניגרים. הוא מלקק את שפתיו ומבטו אומר זימה תוך שהוא בעצמו אומר: "ואת כל כך רטובה, את רטובה עכשיו בשבילי. כל הכבוד, את טובה".
* * *
אחר כך נשב וננתח את כל הדברים, אלטף את שערות ראשך המיוזע, כף רגלך תונח על השוק שלי בטבעיות (אותה טבעיות שבה מחצת איתה את המצח שלי לרצפה תוך כדי שדפקת אותי), ותאמר לי בקול שקט ונמוך, בלחישה צרודה: "נו, את לא חושבת שככה אני מקשיב לך הרבה יותר טוב? כששנינו פרוקים מכלינו. את מביעה את עצמך בצורה הרבה יותר רהוטה. כשאת ככה, רכה וענוגה, כמו שאת. אני חושב שאת צריכה להגיד לי תודה".
"תזוז", אני אומרת והודפת אותו ממני. "אתה לא רואה שאני עצבנית עכשיו?"
"אז זהו, שאני דווקא שם לב לזה. אני רק לא מבין מה החלק שלי בזה. אולי את רוצה להסביר לי?"
"אז זהו (אני מחקה את הטון השלו הכה מעצבן שלו), שזה לא ממש קשור אליך, אבל השלווה האדישה שלך מוציאה אותי עוד יותר מהכלים כרגע".
"באיזה אופן אני אדיש? נהפוך הוא, אני מנסה להבין למה דחית את החיבוק שלי. אולי בעקיפין את כועסת עלי ונמנעת מלהוציא את העצבים עלי כי את פוחדת שזה יוצא מההקשר?"
אני מביטה אליו בתמיהה מוחלטת ויורה לעברו בחוסר סבלנות, "מה? מה זה קשור? תפסיק לדחוף את עצמך לכל מקום, לא הכל סובב סביבך".
הוא מחייך חיוך לטמבלית שאינה מבינה דבר ומסביר, עדיין בשלווה גמורה: "אני חושב שיש לך כעסים מודחקים עלי שאת נמנעת מלהביע אותם מתוך חשש שזה יצא משליטתך. אני טועה?"
אני מסתכלת עליו ומרגישה את הלחיים שלי בוערות והעיניים בורקות מרוב תסכול. הוא שוב מנסה לחבק אותי, כמו חושב שבאמצעות חיבוק הוא ינחם אותי או ירגיע אותי אבל מרוב זעם אני כבר מרחיקה אותו ורוקעת ברגלי.
"תגיד, אתה רוצה לריב איתי? או מה?"
"ממש לא, טיפשה, אני ממש מחבב אותך כרגע. ממש מאוד. חוץ מזה שאני לא כועס על כלום. אני רק מנסה להבין: על מה את כועסת?"
אני עומדת ליד השולחן, קצת ריקה מאנרגיות אבל עדיין ממש נסערת. זה לא מדויק, אני לא ריקה מאנרגיות, אבל האנרגיות שלי מבולבלות. אחרי שכולן דחפו למקום אחד בבת אחת ועכשיו כולן עומדות ומסתכלות אחת על השניה, מחכות שאואיל בטובי להנחות אותן מה לעשות. אני מתעייפת מלחשוב על כולן ועל איך לנהל אותן ומתיישבת.
הוא מזהה שהתעייפתי ואת הבלבול ומיד מנצל את ההזדמנות ומתקרב אלי, עומד זקוף ומשהה בידו כוס מים קרים, כמו מנכיח את היותו אדם חזק, שקול ויציב יותר ממני.
"אני כועסת כי אני עצבנית ואתה משחק עם זה. כי לא כל דבר סובב סביבך וכי אני מצפה שתבין אותי ותניח לי כשאני עצבנית", אני עונה לו לאחר ההשתהות.
"קחי, תשתי". הוא מגיש לי את כוס המים לבסוף, כמו פרס על זה שעניתי.
תוך כדי שאני שותה, הוא אומר: "אבל דווקא כשאת עצבנית אני מרגיש שאני לא יכול להניח לך. את כולך גוש אנרגיה של סערת רגשות ואת כל כך מתוקה".
אני לוגמת ומביטה עליו מלמטה. סערת הרגשות שלי מאיימת להתפרץ בסופת דמעות והוא מזהה את זה. איך הוא יכול לחשוב שאני מתוקה אחרי כל הג'יפה שאני מוציאה עליו, אחרי שאני גוש בשר אדום ורגזן. אחרי שאני הודפת אותו מעלי בכל דרך אפשרית, מילולית ופיזית. אני לא צריכה הרבה יותר מכף יד מלטפת כדי שהדיסוננס הצורם הזה בין הכעס והתסכול לעדנת הליטוף ישבור אותי. הוא, כמו קורא את מחשבותי, מלטף אותי ברוך, עוטף את כתפיי, ואני, איך לא? מתחילה לייבב. בשקט.
הליטופים שלו, שעד עכשיו היו עדינים ועוטפים הופכים עכשיו עיקשים ואינטנסיביים, קשים ומיניים וביחד איתם הבכי שלי מתחזק.
הוא רוכן, מביט בי ושואל בשקט ברצינות תהומית: "על מה את בוכה?"
"אני בוכה על כל השנה הזאת. על הניתוח, על הלימודים, על מה שאמר לי הבוס שלי", אני ממררת. "אני בוכה על איך נהרסה אחת החברויות הטובות שלי. על זה שבכל פעם שאני מתעצבנת אני מרחיקה אותך ממני. על זה שאני חושבת שאני חלשה יותר ממך. אני בוכה כי אני מתנהגת לפעמים באנוכיות כמו ילדה", אני אומרת והדמעות זולגות וכמו כאב של שלושה חודשים מתפרץ ממני.
הוא מחייך ומלטף לי את הדמעות. "את לא חלשה יותר ממני. את זקופה וגאה. תראי אותך עכשיו, איך את מתעלת את הכעס שלך למשהו שאני יכול להשתמש בו".
"למשהו שאתה יכול להשתמש בו? למה אתה מתכוון?" אני מביטה בו בחוסר אמונה ומעט בהלם.
"בוודאי", הוא נושק ללחיי ולדמעותי ולוחש על אוזני: "תראי את הזין שלי - כמה הוא קשה עכשיו ממך. את כל כך יפה כשאת בוכה. את רוצה להרגיש? בואי, תרגישי", הוא מציע - אבל בעצם דורש - תוך שהוא מסיע את כף ידי הקטנה לכיוון המפשעה שלו, נוגע בעצמו דרכי, מחכך את עצמו מעל התחתון שלו באמצעותי ותוך שאני מביטה בפלא הזה מבחוץ בשתיקה.
"זה לא הרבה יותר טוב ככה? מאשר לכעוס ולהתעצבן? תראי כמה זה יופי, את מרגישה אותי ואת כל כך מבולבלת עכשיו", הוא אומר ומשהה את דיבורו, בידו האחת עדיין אוחז בפרק כף ידי חזק מצמיד אותה לזין שלו, ובשניה מפשק את רגליי, מסיט את התחתונים שלי וגורף באצבעותיו מעט מהנוזלים שניגרים. הוא מלקק את שפתיו ומבטו אומר זימה תוך שהוא בעצמו אומר: "ואת כל כך רטובה, את רטובה עכשיו בשבילי. כל הכבוד, את טובה".
* * *
אחר כך נשב וננתח את כל הדברים, אלטף את שערות ראשך המיוזע, כף רגלך תונח על השוק שלי בטבעיות (אותה טבעיות שבה מחצת איתה את המצח שלי לרצפה תוך כדי שדפקת אותי), ותאמר לי בקול שקט ונמוך, בלחישה צרודה: "נו, את לא חושבת שככה אני מקשיב לך הרבה יותר טוב? כששנינו פרוקים מכלינו. את מביעה את עצמך בצורה הרבה יותר רהוטה. כשאת ככה, רכה וענוגה, כמו שאת. אני חושב שאת צריכה להגיד לי תודה".
