"חוצמזה, דאגתי: לא עונה, לא עונה, לא עונה. לא אופייני לך". הוא אומר ברצינות. מבטי מתלכסן הצידה לשלו, גם שלו לכיווני ומבטינו נפגשים אך לרגע קט; יש לו סדק זעיר של חיוך שובב בקצה הפה וכשאני מזהה אותו שנינו צוחקים.
"נראה לי שאתה פשוט רוצה להיכנס למיטה חולה", קרבתי אליו את המרפק בעדינות, מחייכת עדיין, מוסיפה קריצה. הוא משיב לי בחיוך צחור משלו.

שמעתי אותה אוספת את עצמה מהרצפה, מחזיקה הכל בבטן חזק-חזק. מקווה שאולי אני סתם צוחק. בבקשה שזו פשוט מתיחה גרועה, היא וודאי מייחלת. העפתי לכיוונה מבט. הנה, הוא תיכף מתחרט, העיניים שלה זרחו אליי. היא דרוכה וחיוורת ואפשר לראות את הרעד מתפשט בגופה, עורה סמרמר והיא מתקרבת באיטיות מדודה לכיווני

הוא לוחש לאוזני: "תראי את הזין שלי - כמה הוא קשה עכשיו ממך. את כל כך יפה כשאת בוכה. את רוצה להרגיש? בואי, תרגישי"

כפרחחית קטנה נתגנבה לחדר המחשב שלו בשעת היעדרו, והניחה נעצים קטנים על מושבו. ידעה היא שיבוא, יפתח את הדלת, וימתין בכניסה שתחלוץ נעליו. לאחר מכן יכניס רגליו החתוליות לנעלי הבית שחוממו מבעוד מועד ליד התנור, ויניח ישבנו האדנותי על כיסאו.