זרע מהול בבושה

"אם את חושבת שאת הולכת להתחמק מזה, את טועה יקירתי", הצהרתי בפניה באגביות.
"אני לא חושבת שאני אתחמק מזה. אני פשוט חושבת שהעיתוי הפומבי עשוי לא להשיג את התוצאה שאתה שואף אליה. יקירי", היא ענתה ברהיטות.

כלבה מזדיינת, אני מסנן ומחייך בלב. היה לה כל כך קשה להגיד את 'יקירי' והיא בלעה רוק לפני שהצליחה. וזה עוד לפני שהיא יודעת מה אני מתכנן בשבילה!

"ובכן, לא ביקשתי להתייעץ איתך, אם כי דעתך תמיד מעניינת אותי. אני מתכוון לקשור אותך הערב, את תישארי כמו שאת, בלי חזייה ועם ידיים קשורות היטב", התחלתי בתדריך.

"אני משחרר אותך מפרוטוקול מלא אם את סולדת מזה, אבל את צריכה להיות מאוד מנומסת, כל דבר שתרצי עלייך לבקש יפה ולהגיד תודה על כל מה שאת מקבלת ממני. אה כן, ואוי ואבוי לך אם אני מזהה נימה סרקסטית."

"אז אני לא אגיד בסרקזם 'תודה שאתה משחרר אותי מפרוטוקול מלא'", אמרה וחייכה.

חיבקתי אותה חיבוק מוחץ ולחשתי באוזנה: "את תהיי כלבה טובה היום?"

היא הנהנה בשקט, לכודה בתוך הזרועות שלי. המשכתי להחזיק אותה כך ביד אחת ועם היד השניה משכתי ערימה של חבל מהארונית הסמוכה והתחלתי להתיר אותה.

--

הבטתי בה. במבט חפוז היא נראתה כאילו היא מחבקת את המותניים. השתמשתי במעט מאוד חבל, פרקטי ומינימליסטי. שתי אמותיה חיבקו את מותניה בהצלבה מלפנים, פרק כף יד נכרך בכמה סיבובים של חבל, שהתלפף מאחורי גבה ונקשר לפרק כף היד השני בצורה הדוקה.

הסתכלתי עליה. היא לבשה חצאית אפורה, גרביונים אטומים כהים ונעלי עקב שחורות קלאסיות. שיערה אסוף ברישול, קצוות סקסיים נופלים על לחייה. הקשירה הנוקשה מחצה את החזה הכובש שלה בין זרועותיה. מרווח התזוזה שלה אפשר לה רק למחוץ את החזה שלה עוד קצת או להרפות. התלבטתי אם להוסיף אטבים לפטמות המתוקות שהזדקרו למגע האגבי שלי, או להשאיר אותן כך, חסרות.

"לא רצית להתאפר?" אני שם לב פתאום.

"רציתי, אתה היית מהיר יותר", היא ענתה בשקט, עם חיוך כמעט בלתי נראה בזוויות הפה. אני רואה אותו ומחייך. החיוך שלה נפרש מעט יותר. היא מתוקה כשהיא משתדלת להיות מנומסת. כנועה ומתריסה קלות.

משכתי עליה את שכמיית הצמר הכתומה כדי לראות איך זה נראה מעל הקשירה. הייתי כל כך מרוצה שחייכתי שוב. זה גם מסתיר את החבל, גם משאיר אותה עירומה ונגישה למגע מתחת וגם לא מספיק מחמם, הכל בו-זמנית. נהדר.

--

עמדנו שם שנינו, בקומת החניה הפרטית של המבנה ובמרחק מטרים ספורים מהמעלית ומהאוטו. אני בונה על זה ששאר האורחים שמגיעים למסיבה מחנים ברחוב. היא מאדימה ונסערת מהסטירה שהרגע חטפה, ואני מגורה מהידיעה שאני הולך לזיין אותה בחדר-מדרגות של אנשים אחרים.

"אבל ביקשתי יפה", היא מתמרמרת.

"נכון, ביקשת יפה ותקבלי. מה את רוצה?"

"אני רוצה למצוץ זין, בבקשה" היא מנסה שוב את מזלה.

סטירה נוספת צלצלה והדהדה בחדר המדרגות. ועוד אחת ללחי השניה ואחת אחרונה לראשונה.

היא מבולבלת והכעס מתחיל לצוף.

"אני לא מבינה מה אני עושה לא בסדר! ביקשתי בנימוס בבקשה! בבקשה!" היא התרעמה.
"בבקשה זה לא מספיק, עמית", אמרתי לה, משתהה בכוונה על שמה. "אמרת תודה?"
"מה? תודה על מה?!" היא השתוממה, איך אפשר להגיד תודה על מה שעוד לא קיבלתי, היא בטח תהתה.

אני ממשיך, הסטירות מהדהדות בחדר המדרגות ואני יודע שהיא רק חושבת כמה רעש אנחנו עושים. היא חושבת על עוד רגע שבו מישהו יבוא ויתפוס אותנו בשעת מעשה. וכל רגע שעובר רק מקרב את העוד רגע הזה יותר.

"תודה!!! תודה!" היא זועקת, מנסה להרחיק את הרגע הזה אם היא תשקיט את הרעש. "תודה על מה? לעזאזל", היא מסננת.

אני מגחך, היא מבולבלת.

היא צעקה כל כך יפה, שאני מחליט לעזור לה: "תודה שפתחת לי את הדלת, אולי? יש גם תודה שנשכת אותי ממש חזק בכתף. מה לגבי תודה שאתה שומר לי את משקפי הראייה כשאתה סוטר לי?"

"אתה לא שומר לי על משקפי הראייה, אתה חטפת אותם, כדי שתוכל לסטור לי", היא עומדת מולי ומתריסה.

אני מוריד את הראש שלה קצת מטה לכיוון הרצפה, לוכד אותו בין הירכיים ומתחיל לחלק מכות לכל ישבן. הכל מקפצץ והיא גונחת ומקללת בשקט ומנסה להשתחרר מהאחיזה ללא הועיל. החצאית מתרוממת תוך כדי המאבק. אני מחייך. אני מת על זה שהיא מקללת אותי, זה נותן לי תמריצים. תמריץ לזה, וגם לזה, אני מפשיל את החצאית ואת הגרביונים ומנחית כאפות רועמות.

רגע לפני שהיא גומרת אני יוצא ממנה, מושיב אותה רועדת על הברכיים ומותח את המצח שלה לאחור באצבע אחת בלבד. זה לא חדש, היא כבר רגילה לזה שאני רוצה לראות את הפנים היפות שלה כשהיא גומרת ותוך כדי שאני גומר. הפעם היא קצת מוגבלת בקשירה ולא יכולה לאונן לעצמה וזה באמת קצת מצער. נו, אי אפשר ליהנות מכל העולמות. "פה גדול, זונה", אני אומר רגע לפני שאני לא גומר בתוכו.

כשאני גומר על הפרצוף היפה שלה והיא עוצמת עיניים בהפתעה, אני אומר לה בקול רם, כדי שאת הסצינה הזו היא לא תשכח לעולם: "את הרגע הזה תכננתי במשך כמה ימים. לא, אני לא מתכוון לנקות את הפרצוף המטונף שלך, זונה."

היא פוקחת לעברי זוג עיניים כחולות שחדר אליהן מעט זרע ונרעדת מהמילים.

--

"בפעם הבאה, לפני שאת עושה משהו כמו מה שעשית את בטח תחשבי טוב-טוב על המשמעויות ועל ההשלכות שלו", אמרתי, משאיר את האצבע שלי על המצח שלה. "עכשיו תגידי לי תודה יפה על זה שכמעט נתתי לך לגמור, על זה שגמרתי לך על הפנים ועל זה שאני טורח לחנך אותך, זונה מלוכלכת שאת", הוספתי ברוך ובנון-שלנטיות.

היא נשארה להביט בי בהלם, נרתעת מהסיטואציה בכל מאודה ולא הצליחה להוציא משפט מפיה.

"תודה..." היא מלמלה בקושי.

נגעתי בה בעדינות עם הרגל, מספיק כדי לדרבן אותה לדבר.

"תודה שאתה טורח לחנך אותי", היא אמרה והעיניים שלה כבר לחות ואדומות. "תודה שכמעט נתת לי לגמור ותודה שגמרת לי על הפרצוף, אני אוהבת להרגיש את הזרע שלך על הפנים שלי, אני מרגישה ראויה ומתוגמלת. אבל איתן..." קולה רעד.

"בלי אבל", אמרתי והתארגנתי מהר בכוונה, מלביש אותה בזריזות והיא נוזלת בחזרה לרצפה. אספתי את החפצים שנפלו והתקדמתי לכיוון המעלית בלי להסתכל עליה בגלוי, נותן לה להיות המומה, אבל לא מאפשר ללה הרבה שהות לרחם על עצמה.

"את באה?"

שמעתי אותה אוספת את עצמה מהרצפה, מחזיקה הכל בבטן חזק-חזק. מקווה שאולי אני סתם צוחק. בבקשה שזו פשוט מתיחה גרועה, היא וודאי מייחלת. העפתי לכיוונה מבט. הנה, הוא תיכף מתחרט, העיניים שלה זרחו אליי. היא דרוכה וחיוורת ואפשר לראות את הרעד מתפשט בגופה, עורה סמרמר והיא מתקרבת באיטיות מדודה לכיווני.

"בואי, זונה שלי", אספתי אותה אליי לחיקי בחמימות ומשכתי אותה לתוך המעלית. בחיבוק נשקתי ללחיה באיזור שהיה פנוי מזרע. הזרע שלי לא מפריע לי, עשיתי את זה בשבילה. ידעתי שהיא זיהתה את הדיסוננס של המחווה. לחצתי על כפתור הקומה שאנחנו רוצים, הסרתי בעדינות את השכמייה שלה והשארתי אותה סומרת בגלוי הפעם.

עם המזל שלה, כאשר המעלית נפתחה פגשנו את זוג החברים שלי. פיה נפתח, אך נשימתה נעצרה והיא נראתה כאילו היא הולכת להתעלף. הריח של הזרע עדיין היה חריף והוא נזל טיפה אחר טיפה מהסנטר השמוט שלה לכיוון החזה החשוף והמחוץ. הם התבוננו בה בתשומת-לב והיא האדימה בבת-אחת והפנתה את מבטה בבושה, מבינה בהדרגה מה הם רואים ולא מסוגלת אפילו להגיד להם שלום.

ליבי יצא אליה. היא כל כך האדימה שלראשונה ראיתי שהסומק התפשט גם על החזה שלה והיא קפצה את פרקי כפות הידיים לאגרופים כל כך חזק שהם הלבינו.

החברים שלי תמיד מבינים. הם חיבקו אותי ונישקו אותי, עלצו והיו נהדרים כדרכם, בירכו אותה לשלום וליטפו אותה בגבה. היא הסתמררה שוב, מבטה מקובע על איזו נקודה דמיונית ברצפה וכל כולה מבוכה. גל סומק נוסף הציף אותה. בדרך פנימה נפגשנו עם עוד הרבה אנשים ששנינו מכירים. שוחחתי איתה בין לבין על הא ועל דא. היא הייתה שקטה, אם כי ענתה. הליכתה מדודה וזקופה אבל הבחנתי שגובה קומתה הולך ודועך. כשהצצתי בפניה ראיתי את השובל של הדמעות המטפטפות.

התמלאתי גאווה על כל מה שהיא סופגת ממני היום. נדמה היה שהיא לא בכתה, הבעת פניה נשארה קפואה ואצילית, במידת האפשר בסיטואציה, אך הדמעות פשוט החליקו מאליהן וזרמו כמו נהר שנשפך לחזה שופע, מוהלות את הזרע שלי בבושה שלה.