בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

פס ועוד פס

מאת Ana Goge     25 בספט 20 576
"את שמה עליי פס, מה?" ההודעה לא איחרה לבוא אחרי הסינון של השיחה.
"גרוני ניחר וכואב, מה יש לדבר עכשיו?" כיביתי את המסך וחזרתי להצטנף מתחת לפוך. רטט נוסף. מתעלמת. עוד אחד. אוי, תנוח. השלישי מתחיל להציק לי.
"אני יודע, אני רוצה לעבור אצלך, אני בדרך חזרה".
"אני בכניסה למושב, אני אטפל בך".
"אני מחכה בחוץ כמו כלב, זונה".
קמה מהמיטה בעצלתיים. כמה 'אני', חזוס המעונה! סורקת באפלוליות החדר הקפוא את הבאלגן, פותחת את הדלת מעט ומוציאה את ראשי. יום יפה סך הכל, שמש שקרנית בוהקת מברכת אותי.
"ככה ממתין כלב?" כל הברה מעבירה זרמים בגרוני הדואב, וכף ידי מתרוממת לסוכך על העיניים המכווצות מן השמש המסמאת. חיוכו מתרחב לעברי. הוא מצמיד את שתי ידיו לחזהו, חש את עצמו כלבלב מנצח. הוא נראה דביל. טוב, נו. דביל חמוד.
"כנס, דביל-חמוד" אני נשענת מעט לאחור לאפשר לו מרווח מינימלי ונושפת אוויר כשהוא סמוך אליי, עדיין לא הספקנו להיכנס והוא כבר עושה לי סחרחורת.
"כמה זמן את כבר במיטה?" מסתובב אליי ושואל בתדהמה כאשר אנחנו בסלון ואני סוגרת את הדלת ומדליקה את האור.
"יומיים... למה?" אני פולטת בקול רפה.
"שבי, שבי, קחי לך שמיכה" הטון שלו נוזף, אבהי ואסרטיבי. אני מתיישבת, מדליקה את המזגן ומתאפקת לא לצחוק. עיניי בוחנות וסוקרות אותו בשעשוע ובסקרנות.
באצבע אחת לוחץ על דוושת הקומקום מצידו של הסלון, לא לפני שרכן וראה שיש מים, ובאבחה אחת אוסף את כל מה שעל הרצפה, מתכוון לזרוק לסל הכביסה ואז נעצר. מצקצק. הסל מלא (כמובן). בלי להתבלבל, הוא ממיין את הכביסה, תוחב לגיגית. כעת אני כבר מהופנטת.
"השמלה הזו בכביסה נפרדת", אני מציינת כבדרך-אגב. אחר כבוד מונחת השמלה בחזרה לסל, הוא משחק את כל המשחק ואף מבקש סליחה מהגברת שמלה. תוך כדי ההליכה לכיוון המטבח הוא ממלמל דברים לעצמו, רוטן בלחש. קול נקישות כלים, קללה שקטה, בום טראח הכל לתוך הכיור מושלך.
"אתה לא אמור להיות במילואים?" שואלת בהיסח דעת, אצבעותיי תוחבות את הטבק, כמו מגלגלות מאליהן.
"קיבלתי פס", אני שומעת את שקית האשפה נאספת.
"היה לנו שבוע קשה, אני מניח ששמעת את המקרה... בכל אופן, למורת רוחך או שלא - הנה אני פה" מספר לי בנימה בלתי-מוסווית של גאווה. תוך כדי הקסמים של סדר וארגון נמשכים.
"חוצמזה, אם לא אני, מי ידאג לך?" מוסיף ונעמד באמצע הסלון, מבטו מיושר לכיווני בעוד אני בוהה בשקית המטפטפת.
"השתגעת?" רודה בי וחוטף ממני את מה שלא הספקתי להדליק, דבר אשר מטלטל את השקית, אליה מבטי עודו מקובע, אשר מאיימת להגיר יותר נוזלים ממני. אין גבול לחוצפה. אני מניעה את סנטרי קדימה בתנועה קלה. הוא מבין, שפתיו מתעוות במחוות אופס חיננית. את הג'וינט זורק על השולחן בהפגנתיות. בדרך החוצה הוא עוד אוסף את הגיגית וטורק אחריו בחוזקה.
"באמת מי", אני משיבה בשקט לעצמי, הידית כמעט התפרקה מעוצמת הטריקה. אני עוד שומעת אותו מקלל את מכונת הכביסה שלי, מחניקה צחקוק נוסף, לוקחת את הג'וינט, נשענת לאחור, מדליקה. מחכה לכניסה הדרמטית שלו כשאני שומעת את צעדיו קרבים. הדלת נפתחת בתיאטרליות. מתוך העשן הסמיך שעוטף אותי אני רואה אותו כמו התגלות.
"חלשה", נוחרת אותה התגלות מפעמת לעברי בבוז.
בינתיים, כאחוז תזזית, מתעסק עם כלים במטבח, חותך, קוצץ, מפיל, שופך. מטאטא. דרך אשנב הסלון אני בוהה בו ובחלל לסירוגין במבט מזוגג והוגה: אם מישהו עושה הרבה רוח בבית ואף אחד לא רואה, האם הוא באמת טורח עבור מישהי?
לבסוף קרב אליי ומניח בעדינות על השולחן תחתית ומעליה כוס נוספת של תה, יודע כמה חשוב שיהיה שם חן בפעולה הפשוטה הזו.
"הדירה קיבלה מהפך, חייבת להיות איזו תכנית ריאליטי על זה", אני מציינת בשקט לאות תודה. יש לנו דרכים רבות להודות זו לזה.
"די, נו, בקטנה. זה הכל את, *תודה לך* שפתחת לי את הדלת", הוא מתגרה בי בחינניות.
"תגיד, בשביל מה באת? אתה בכח רוצה להיות חולה?" אני שואלת לבסוף, מסמנת לו לשבת לידי.
"אמרתי לך", הוא עונה ומתיישב לידי, באותה הזדמנות חוטף לי שוב את הג'וינט מהיד, הפעם לוקח ממנו שאכטה.
"חוצמזה, דאגתי: לא עונה, לא עונה, לא עונה. לא אופייני לך". הוא אומר ברצינות. מבטי מתלכסן הצידה לשלו, גם שלו לכיווני ומבטינו נפגשים אך לרגע קט; יש לו סדק קטן של חיוך שובב בקצה הפה וכשאני מזהה אותו שנינו צוחקים.
"נראה לי שאתה פשוט רוצה להיכנס למיטה חולה", קרבתי אליו את המרפק בעדינות, מחייכת עדיין, מוסיפה קריצה. הוא משיב לי בחיוך צחור משלו.
"הנה הוא, החיוך המבוייש המקסים שלך", מבטי נותר ממוקד בשלו.
"קום. פתח את החגורה. בוא אליי", שלוש פקודות פשוטות נורות מפי והוא נענה לי כמו החייל שהוא, את הג'וינט אני מניחה במאפרה ועל ירכיי טופחת בשתי ידיי כמו לילדים.
"כן, כך", רכון מעליי, ריח שטח חריף נישא באוויר עת פשט את מדיו, מופשלים למחצה, דרוך כולו. הישבן שלו קפיצי וקר ומסתמר למגעי המרפרף. בלי לחמם אותו יותר מידי, אני שולפת את הקיין שהכנתי קודם ולאוזנו לוחשת:
"ילד טוב, גם ממני תקבל פס", השריקה באוויר מצטרפת ללחישותיי. אצבעי האחת הפנויה מסמנת לו את המיקום על גבי הספה על מנת לשפר את המנח והוא מזדחל כך באיטיות כמו צב למקום בו אצבעי היתה.
"פס ועוד פס תקבל ממני..." בזוית העין אני רואה שהוא מחייך, מרפה את השרירים, סוף-סוף נרגע-נמס על הירכיים שלי.
אני לא מפסיקה עד שהכל חרוש פסים, עד שידו האחת אוחזת בזו שלי ברוך, מסמנת ללא אומר. שלו האחרת מזמן אוחזת בכרית הספה בחוזקה.
"אני מרגישה יותר טוב, תראה כמה טוב שבאת" אני אומרת בקול צרוד עוד יותר כשהרעד שלו מעט נרגע ולוגמת מהתה. הוא לא פושר, הוא טעים.
"עכשיו את אומרת", הוא חוזר קצת לעצמו, מניח את ישבנו מלא הפסים, הבוער, על הרצפה הקרה. ראשו מונח בהתרפקות על ירכיי.
"מקודם שמת עליי פס..."
"רק אחד...?", רגלי דוחפת אותו כך שישתופף קדימה ואוכל לרכון ללטף את התלמים החמימים, מתענגת על האנקה החלושה שהמגע מפיק ממנו ומעיניו המתגלגלות.
"אאורקה! את באמת חולה!"

Leaker​(נשלט)
"הו פסים, פסים, פסים שלי, אני לא אשתגע. רק אתן לגוונים מעט אור". נפלא. הסיפור והכתיבה שלו.
26/09/20 16:57
teller
כתיבה מהממת כהרגלך! תודה(:
27/09/20 07:51
אוהזיס
אינטילגנציה, אהבתי ?
28/09/20 13:38
Grey / Green
אהבה גדולה.
04/10/20 23:02