את תהיי הפאקירית שלי

כפרחחית קטנה נתגנבה לחדר המחשב שלו בשעת היעדרו, והניחה נעצים קטנים על מושבו. ידעה היא שיבוא, יפתח את הדלת, וימתין בכניסה שתחלוץ נעליו. לאחר מכן יכניס רגליו החתוליות לנעלי הבית שחוממו מבעוד מועד ליד התנור, ויניח ישבנו האדנותי על כיסאו. בת צחוק בלתי נשלטת נתפרצה מפיה והפכה לצחוק מתגלגל בתארה לעצמה את מבטו - הופך מהלום למשתאה, ואת החיוך בעיניו הבורקות עת ירקום תגובת נגד. בעודה חושבת על כל אלו, יצאה לעיסוקי יומה.

חודשים עברו, ודומה כי הדבר נשכח. היא פקחה את עיניה והביטה בפסי האור המשתרבבים מבעד לתריסים המוגפים. בעת שסובבה את פניה נתגלו לה פניו צמודות לשלה, וקיפאון בלתי מוסבר אחז בה בעת שהביטה בעיניו הכחולות. הוא מחצה אליו בחיבוק גדול, אינו מאפשר לה למתוח זרועותיה סביבו. "היום, כל שיידרש ממך הוא לשבת", לחש לאוזנה בחמימות, נשק על לחיה והסיט שערה סוררת אל מעבר לאוזנה.

לחישתו הייתה מרגשת, מסעירה, מלחיצה ומעוררת יראה. לאחר מכן טפח על עכוזה והאיץ בה לקום ממקום מרבצה. "התלבשי היטב לקראת הראיון היום. אני בטוח שתפילי אותם".

הבוקר המשיך בהתארגנות הרגילה. גרב, נעל, בוקסר וג'קט, שריקת הקומקום על הגז וצלילי הרדיו בזמרו את חדשות הבוקר. היא נכנסה למטבח, מחויכת וסמוקה, והביטה בחבילה גדולה מונחת על הרצפה, סגורה בקרטון משלוחים.

"פתחי יקירה, הנמען הוא את", אמר באדישות. מבטה עוד שאל, אולם אצבעותיה החלו במלאכה, קורעות את המסקינטייפ ובוטשות בקרטון. בעמל רב עלה בידה למשוך את כל השקיות שעטפו את החבילה ולבסוף כמעט והצליחה, אך לפתע הציפה זעקת פחד את חלל המטבח, וידיה שמטו והפילו את החבילה בקול חבטת-מתכת גדולה על הרצפה.

הוא הביט בה במבט בוחן. האימה שניבטה ממבטה דיברה אל ליבו. לכן קרב אליה ואמר בקול שקט ורך: "האם יאה לנהוג כך במתנה שרכשתי במיוחד עבורך במיטב כספי? הרימי אותה פן איעלב. זהו כיסאך החדש. האגדה מספרת שזהו כסא עינויים מימי הביניים שנבנה בצרפת העתיקה. ישבו עליו צמיתים בעלי חוצפה פחותה משלך. אמנם הוא מלא מסמרים, אולם אני סבור ואף בטוח שבחכמתך ובכישרונך הרב, תלמדי לשבת עליו. את תהיי הפאקירית שלי."