בלי לומר מילה
מאת Blue Leaf
29 בפברואר 2012
שוכבת עם הבטן על השולחן. ידיים קשורות לרגליים של השולחן, מתוחות חזק. רגליים גם קשורות כך. עומדת על קצות האצבעות ומרגישה איך כל הגוף נמתח.
השרירים כואבים, דופן השולחן חודרת עמוק לבטן, מכאיבה לעצמות מסביב.
הצלפת שוט ועוד הצלפה.
בהתחלה שמרה על השקט, מתנגדת לדחף הצעקה שרוצה לצאת החוצה. נושכת את השפתיים ועוצמת עיניים חזק. ואחרי ההצלפה העשירית, נפלטת הצעקה יחד עם הדמעה הראשונה.
הוא ממשיך. עשרים הצלפות, שלושים. כל הצלפה יותר חזקה מהשנייה.
היא בוכה, צועקת. מושכת את החבלים והם שורטים לה את הידיים. הרגליים רועדות מהעמידה והשרירים כואבים מהמאמץ לספוג כל הצלפה.
ארבעים, חמישים. היא צועקת 'די!'.
"די? די?!" הוא צוחק. ניגש מאחוריה ומניח יד על הישבן הצורב. "די לא יגרום לי להפסיק. את יודעת מה אני רוצה לשמוע." הוא לוחש. עוד הצלפה. "קדימה קטנטונת. את רוצה שאפסיק, לא?" הוא צוחק ומצליף, חזק. "תגידי לי מה שאני רוצה לשמוע." הצלפה חזקה יותר. היא שומעת את השוט חותך את האוויר, נוחת בכוח על הישבן. "קדימה!" הוא צועק ומצליף ברגליים. היא לא יכולה להתקפל לתוך עצמה ולא יכולה לברוח, פיזית. הוא מעביר את השוט על הגב שלה, נותן לה להרגיש אותו לפני ההצלפה הבאה שלא מאחרת להגיע.
"מספיק." היא נחנקת, אגרופים קמוצים ומתוחים.
הוא מניח את השוט על השולחן לידה ונשען, יד אחת על השולחן והשנייה על הישבן. "מספיק?" הוא לוחש ומנחית את היד בחוזקה על הישבן. "לא, זה לא מה שרציתי." ועוד מכה עם היד. מלטף ומכה, מלטף ומכה. יותר נעים לה ככה, להרגיש אותו מלטף אותה. היא נאנחת.
"כנראה שהקטנטונת עוד לא קיבלה מספיק." הוא אומר ולוקח את השוט. הצלפה ועוד הצלפה. "תתחילי לספור!" הוא פוקד והיא מנסה. אחת, שתיים, שלוש. עשר.
"אני לא רוצה יותר." היא בוכה והוא מפסיק. השוט מונח שוב על השולחן והוא נעלם מאחוריה. היא שומעת אותו מתפשט. אחרי כמה רגעים הוא חוזר, נצמד אליה מאחור והיא מרגישה אותו, עירום. היא מרגישה כמה שהוא רוצה אותה, לחדור אליה, לגרום לה לצרוח מעונג.
"צועקת 'די' אבל תראי כמה שאת רטובה. ההצלפות האלה רק מגרות אותך יותר, קטנטונת. עכשיו תגידי לי מה שאני רוצה לשמוע." הוא לוחש ומתחכך בה, מגרה אותה כמו שהוא יודע והוא יודע שהיא שונאת את זה. שונאת את הפיתויים שלו כי כך היא הכי צייתנית, ממושמעת.
"תזיין אותי." היא מצחקקת, מנסה להזיז את הישבן ולהיצמד אליו אבל לא יכולה. יד נוחתת על הישבן האדום, הכואב. "תלמדי לבקש!" הוא אומר בקול תוקפני אבל משועשע.
"קדימה..." היא אומרת ומזיזה את האגן עד כמה שהיא יכולה. מנסה לפתות אותו להיכנס אליה.
"את עדיין משחקת משחקים וזה מתחיל להימאס. עשרים הצלפות, תתחילי לספור." והוא מתחיל. היא עומדת בקצב, סופרת עד ארבע עשרה אבל מאבדת את הריכוז. ההצלפות מתבלבלות לה והכאב מתפשט בכל הגוף. מרגישה יותר את הרגליים שכואבות מהעמידה על קצות האצבעות, מרגישה יותר את הידיים שנמתחות עד אין סוף.
"גם לספור לא יכולה. טוב, עכשיו אני אספור." הוא מתחיל וסופר עד עשר. כל הצלפה מרגישה כאילו הצליפו בה עם שוט בוער. כל נגיעה של השוט כאילו קורעת את העור. הדמעות לא מפסיקות לרדת והיללות רק מתחזקות. עשר הצלפות והשוט חוזר לשולחן.
"ילדה טובה." הוא מניח שתי ידיים על הישבן. היא מרגישה שהוא רוצה להיכנס כבר והאינסטינקט הוא לנסות לפסק את הרגליים יותר ולהרים את הישבן.
הוא משחק איתה, נכנס לא נכנס. "תבקשי." הוא מרים לה את הראש ולוחש.
"בבקשה. אני מתחננת, תזיין אותי." היא נאנחת, עייפה.
בבת אחת הוא חודר אליה, גורם לה לגנוח. הוא מחזיק חזק בישבן והיא בקושי מרגישה את הכאב. כל כך מרוכזת בו, להרגיש כמה שיותר ממנו, להשאיר כמה שיותר ממנו אצלה בזיכרון. ואחרי כמה זמן הוא גומר בתוכה. יוצא והולך. משאיר אותה על השולחן, הזרע נוזל בין הירכיים והגוף רועד.
הוא הלך. היא שומעת אותו במטבח, מכין קפה. אחר כך חוזר, מתיישב על הספה ומדליק טלוויזיה. היא יודעת שהוא מתסכל עליה.
היא שוכבת בשקט, מקשיבה לטלוויזיה. מנסה לזוז קצת, לשנות תנוחה. החבלים חותכים את הידיים והגב כואב. היא דומעת והראייה שלה מטושטשת. היא מדמיינת לעצמה שברגע שהוא ישחרר אותה, היא תתמוטט על הרצפה. תתכרבל לתוך כדור ותשקע לתוך עצמה.
והנה הוא בא, משחרר קודם את יד ימין ומניח אותה בעדינות לצד הגוף שלה. אחר כך יד שמאל. עובר לצד השני של השולחן ומשחרר את הרגליים. רגע לפני שהיא קורסת מהכאב, הוא אוסף אותה לזרועותיו ולוקח אותה למקלחת.
הוא מסבן אותה. היא מרגישה אותו עובר על גופה במין מתיקות מעודנת, כאילו מפחד שאם יעשה את זה מהר מדי או חזק מדי היא תעלם לו. שוטף מעליה את הסבון, מנגב את גופה. הידיים כואבות והרגליים בקושי עומדות, הישבן אדום ובוער. היא חושבת שלא תצליח לשבת בזמן הקרוב.
ושוב הוא מרים אותה, עירומה, ולוקח אותה לחדר השינה.
הם שוכבים מחובקים, מתחת לסדינים. היא עייפה, רוצה להירדם אבל נשארת ערה כדי לספוג את כל הכאב. היא לא נותנת לו לגעת בה יותר מדי, מפחדת שהמגע הרך יבריח את ההנאה הצרופה שלהם. מפחדת שאת מקומו של האדון חסר הפשרות, יתפוס הוא.
והוא יודע לתת לה מה שהיא צריכה. את הכאב שהיא אוהבת לספוג, את החום שהיא צריכה למרות שתמיד אמרה שתסתדר גם בלעדיו. את השעות האלה בהן היא שותקת ומסתגרת בתוך עצמה, השעות שהיא שונאת אותו על כך שגרם לה לבכות. הוא מבין שאלה הן השעות שהיא הכי אוהבת אותו והוא מרגיש את זה כשהיא נצמדת אליו בלילה, גופה מבקש להרגיש את כל כולו.
הם נרדמים בשקט, בלי לומר מילה.
השרירים כואבים, דופן השולחן חודרת עמוק לבטן, מכאיבה לעצמות מסביב.
הצלפת שוט ועוד הצלפה.
בהתחלה שמרה על השקט, מתנגדת לדחף הצעקה שרוצה לצאת החוצה. נושכת את השפתיים ועוצמת עיניים חזק. ואחרי ההצלפה העשירית, נפלטת הצעקה יחד עם הדמעה הראשונה.
הוא ממשיך. עשרים הצלפות, שלושים. כל הצלפה יותר חזקה מהשנייה.
היא בוכה, צועקת. מושכת את החבלים והם שורטים לה את הידיים. הרגליים רועדות מהעמידה והשרירים כואבים מהמאמץ לספוג כל הצלפה.
ארבעים, חמישים. היא צועקת 'די!'.
"די? די?!" הוא צוחק. ניגש מאחוריה ומניח יד על הישבן הצורב. "די לא יגרום לי להפסיק. את יודעת מה אני רוצה לשמוע." הוא לוחש. עוד הצלפה. "קדימה קטנטונת. את רוצה שאפסיק, לא?" הוא צוחק ומצליף, חזק. "תגידי לי מה שאני רוצה לשמוע." הצלפה חזקה יותר. היא שומעת את השוט חותך את האוויר, נוחת בכוח על הישבן. "קדימה!" הוא צועק ומצליף ברגליים. היא לא יכולה להתקפל לתוך עצמה ולא יכולה לברוח, פיזית. הוא מעביר את השוט על הגב שלה, נותן לה להרגיש אותו לפני ההצלפה הבאה שלא מאחרת להגיע.
"מספיק." היא נחנקת, אגרופים קמוצים ומתוחים.
הוא מניח את השוט על השולחן לידה ונשען, יד אחת על השולחן והשנייה על הישבן. "מספיק?" הוא לוחש ומנחית את היד בחוזקה על הישבן. "לא, זה לא מה שרציתי." ועוד מכה עם היד. מלטף ומכה, מלטף ומכה. יותר נעים לה ככה, להרגיש אותו מלטף אותה. היא נאנחת.
"כנראה שהקטנטונת עוד לא קיבלה מספיק." הוא אומר ולוקח את השוט. הצלפה ועוד הצלפה. "תתחילי לספור!" הוא פוקד והיא מנסה. אחת, שתיים, שלוש. עשר.
"אני לא רוצה יותר." היא בוכה והוא מפסיק. השוט מונח שוב על השולחן והוא נעלם מאחוריה. היא שומעת אותו מתפשט. אחרי כמה רגעים הוא חוזר, נצמד אליה מאחור והיא מרגישה אותו, עירום. היא מרגישה כמה שהוא רוצה אותה, לחדור אליה, לגרום לה לצרוח מעונג.
"צועקת 'די' אבל תראי כמה שאת רטובה. ההצלפות האלה רק מגרות אותך יותר, קטנטונת. עכשיו תגידי לי מה שאני רוצה לשמוע." הוא לוחש ומתחכך בה, מגרה אותה כמו שהוא יודע והוא יודע שהיא שונאת את זה. שונאת את הפיתויים שלו כי כך היא הכי צייתנית, ממושמעת.
"תזיין אותי." היא מצחקקת, מנסה להזיז את הישבן ולהיצמד אליו אבל לא יכולה. יד נוחתת על הישבן האדום, הכואב. "תלמדי לבקש!" הוא אומר בקול תוקפני אבל משועשע.
"קדימה..." היא אומרת ומזיזה את האגן עד כמה שהיא יכולה. מנסה לפתות אותו להיכנס אליה.
"את עדיין משחקת משחקים וזה מתחיל להימאס. עשרים הצלפות, תתחילי לספור." והוא מתחיל. היא עומדת בקצב, סופרת עד ארבע עשרה אבל מאבדת את הריכוז. ההצלפות מתבלבלות לה והכאב מתפשט בכל הגוף. מרגישה יותר את הרגליים שכואבות מהעמידה על קצות האצבעות, מרגישה יותר את הידיים שנמתחות עד אין סוף.
"גם לספור לא יכולה. טוב, עכשיו אני אספור." הוא מתחיל וסופר עד עשר. כל הצלפה מרגישה כאילו הצליפו בה עם שוט בוער. כל נגיעה של השוט כאילו קורעת את העור. הדמעות לא מפסיקות לרדת והיללות רק מתחזקות. עשר הצלפות והשוט חוזר לשולחן.
"ילדה טובה." הוא מניח שתי ידיים על הישבן. היא מרגישה שהוא רוצה להיכנס כבר והאינסטינקט הוא לנסות לפסק את הרגליים יותר ולהרים את הישבן.
הוא משחק איתה, נכנס לא נכנס. "תבקשי." הוא מרים לה את הראש ולוחש.
"בבקשה. אני מתחננת, תזיין אותי." היא נאנחת, עייפה.
בבת אחת הוא חודר אליה, גורם לה לגנוח. הוא מחזיק חזק בישבן והיא בקושי מרגישה את הכאב. כל כך מרוכזת בו, להרגיש כמה שיותר ממנו, להשאיר כמה שיותר ממנו אצלה בזיכרון. ואחרי כמה זמן הוא גומר בתוכה. יוצא והולך. משאיר אותה על השולחן, הזרע נוזל בין הירכיים והגוף רועד.
הוא הלך. היא שומעת אותו במטבח, מכין קפה. אחר כך חוזר, מתיישב על הספה ומדליק טלוויזיה. היא יודעת שהוא מתסכל עליה.
היא שוכבת בשקט, מקשיבה לטלוויזיה. מנסה לזוז קצת, לשנות תנוחה. החבלים חותכים את הידיים והגב כואב. היא דומעת והראייה שלה מטושטשת. היא מדמיינת לעצמה שברגע שהוא ישחרר אותה, היא תתמוטט על הרצפה. תתכרבל לתוך כדור ותשקע לתוך עצמה.
והנה הוא בא, משחרר קודם את יד ימין ומניח אותה בעדינות לצד הגוף שלה. אחר כך יד שמאל. עובר לצד השני של השולחן ומשחרר את הרגליים. רגע לפני שהיא קורסת מהכאב, הוא אוסף אותה לזרועותיו ולוקח אותה למקלחת.
הוא מסבן אותה. היא מרגישה אותו עובר על גופה במין מתיקות מעודנת, כאילו מפחד שאם יעשה את זה מהר מדי או חזק מדי היא תעלם לו. שוטף מעליה את הסבון, מנגב את גופה. הידיים כואבות והרגליים בקושי עומדות, הישבן אדום ובוער. היא חושבת שלא תצליח לשבת בזמן הקרוב.
ושוב הוא מרים אותה, עירומה, ולוקח אותה לחדר השינה.
הם שוכבים מחובקים, מתחת לסדינים. היא עייפה, רוצה להירדם אבל נשארת ערה כדי לספוג את כל הכאב. היא לא נותנת לו לגעת בה יותר מדי, מפחדת שהמגע הרך יבריח את ההנאה הצרופה שלהם. מפחדת שאת מקומו של האדון חסר הפשרות, יתפוס הוא.
והוא יודע לתת לה מה שהיא צריכה. את הכאב שהיא אוהבת לספוג, את החום שהיא צריכה למרות שתמיד אמרה שתסתדר גם בלעדיו. את השעות האלה בהן היא שותקת ומסתגרת בתוך עצמה, השעות שהיא שונאת אותו על כך שגרם לה לבכות. הוא מבין שאלה הן השעות שהיא הכי אוהבת אותו והוא מרגיש את זה כשהיא נצמדת אליו בלילה, גופה מבקש להרגיש את כל כולו.
הם נרדמים בשקט, בלי לומר מילה.
