הימים שלה איתו חולפים כהרף עין, מלאים בטיולים ומסעות. אין מקום שלא ביקרו בו, כל פינה נידחת בכל קצוות העולם. כל מסע כזה מתיש אותה עוד קצת, עוד פיסה ממנה שנלקחת ונשארת במקום בו ביקרו. ובכל מקום הוא משאיר את חותמו, אם בדרכים של כאב ואם בדרכים של תאווה.

היא שוכבת בשקט, מקשיבה לטלוויזיה. מנסה לזוז קצת, לשנות תנוחה. החבלים חותכים את הידיים והגב כואב. היא דומעת והראייה שלה מטושטשת. היא מדמיינת לעצמה שברגע שהוא ישחרר אותה, היא תתמוטט על הרצפה. תתכרבל לתוך כדור ותשקע לתוך עצמה.

אף אדם לא נולד עם הידיעה שהוא אוהב אלימות. את התחושה של היד שפוגעת בישבן, התחושה החמימה שמתפשטת שניה אחר כך. או חגורה, או שוט. אפילו סרגל פשוט, האלה שהיינו משתמשים בהם בשיעורי חשבון.