מוות

היא נכנסה לחדר בשקט, דלת עץ כבדה בדרכה. על המיטה הוא שוכב, ידיו פרוסות לצדדים כמו צלוב. עליו יושבת בחורה יפהפייה, עירומה, לבנה כמה הירח בלילה הבהיר ביותר של חודשי הקיץ החמים. הצעירה נעה למעלה ולמטה בקצב אחיד, נשימותיה מתחזקות מכל חדירה עמוקה יותר שלו אליה. היא עמדה בכניסה לחדר ובהתה בהם, סוקרת את גוף הבחורה החדשה שהוא הביא, יודעת שאת גופו היא כבר מכירה. הוא הזיז את ראשו על הכרית, פקח את העיניים והביט בה, חיוך ממזרי עולה על שפתיו. ידיו נשלחו אל אגנה של הצעירה והחלו לעזור לה לזוז מהר יותר ויותר, מוציא ממנה גניחות ואנקות עונג עד לסוף המיוחל של שניהם.
הצעירה קמה, אספה שמלת תחרה אדומה ופשוטה מהרצפה והחליקה את גופה לתוכה. הצבע האדום כמו הבליט את הקימורים של גופה, החושניות שנדפה ממנה והציתה את דמיונו וחלציו של כל גבר פשוט ברחוב. לאחר מכן, החליקה את כפות רגליה לתוך נעליים שחורות ושטוחות, אספה את תיקה מהשידה ופנתה לצאת. היא ליוותה את הצעירה לדלת הכניסה, וטרם יצאה ליטפה את פניה ולחשה 'תברחי'. לחישתה הייתה כה חלשה שנראה כאילו נועדה לה עצמה ולא לצעירה שכבר הייתה בדרך לשביל הגישה. היא עמדה שם עוד כמה רגעים, ידה על ידית הדלת, צופה בצעירה מתרחקת מהבית, כל צעד שלה מעורר את הצמחים, מדיף ריחות שלעולם ייחרטו בזיכרון כל אדם שתפגוש.
מאחור הוא הגיח, מחבק את מותניה ושואף את שערה.
"יפהפייה, לא?" הוא הסיט את שיערה האדמוני אל מאחורי האוזן ולחש לה.
"בכל דמות שתלבש." היא ענתה לו בשקט, מקנאת בתוך תוכה באפשרות להיות מה שתרצה.
היא סגרה את הדלת והלכה למטבח, מוזגת לעצמה קפה ומתיישבת על כיסא עץ רחב ידיים שנראה יותר כמו כס. הוא מתיישב בכיסא דומה אל מולה, בוהה כיצד שפתיה נצמדות לכוס, הנוזל השחור והחמים מחליק במורד גרונה.
"מתי תפסיקי לשתות את הרעל הזה?" הוא שואל בנימה רצינית ועיניו נעולות בשלה.
"כדי לעבור לרעל חזק יותר? אתה הרי תחזיק אותי פה בין כה וכה, תן לי ליהנות ככל שאוכל." ענתה ובשתי לגימות בלעה את תכולת הכוס.
"אני חושב שמחר ארצה להתעצל מעט." היא צחק וקם מהכיסא, ניגש לספת העור השחורה ונשכב עליה. היא הסתכלה עליו. הוא נראה כה פשוט אך כה מורכב בו זמנית. עורו הלבן כמו מסנוור אותה כל פעם שמסתכלת ישירות עליו. שיערו השחור, פרוע כמו של מתבגר עקב הסיטואציה שממנה יצא עכשיו ולא טרח לסדר את עצמו. עיניו כחולות וחודרות, כמו זוג קריסטלים מלוטשים. וגם הוא, כמו החטאים שהוא כל כך אוהב להביא הביתה ולהפשיט, גם הוא יכול להחליף צורה למה שירצה.

הימים שלה איתו חולפים כהרף עין, מלאים בטיולים ומסעות. אין מקום שלא ביקרו בו, כל פינה נידחת בכל קצוות העולם. כל מסע כזה מתיש אותה עוד קצת, עוד פיסה ממנה שנלקחת ונשארת במקום בו ביקרו. ובכל מקום הוא משאיר את חותמו, אם בדרכים של כאב ואם בדרכים של תאווה.
תמיד ישנם ביקורים של חטאים, כל אחד בהתאם למקום. כל חטא משאיר לה שריטה בלב, והוא רק מחכה שהלב שלה יתנוון עד לרגע שלא תוכל לסבול את עצם קיומה לידו ואיתו.

הם שוכבים מכורבלים יחדיו במיטה. ראשה נח על חזהו, ידה השמאלית מציירת עיגולים על העור החשוף. שיערה האדמוני מפוזר על כתפו, והוא מעביר את אצבעותיו בים האדום שתמיד מזכיר לו זמנים עברו.
"תשתנה לעצמך." היא אומרת ומביטה על העור החלק שאט-אט הופך למכוסה צלקות, עור אפור של גווייה נרקבת. אצבעותיה מטיילות על הצלקות, סופגות לתוכן את הסיפור חסר הזמן שלו. ריח המוות מגיע לאפה והיא שואפת במלוא ריאותיה.
"ספר לי מוות, ספר לי על זעם. היא לא נראתה טוב הפעם." צחקוק קל בורח מבין שפתיה.
"היא באה מכפר קטן-גדול אי שם באפריקה. כפר שבו יש מלחמת כנופיות עתיקה. נער הרג ילד קטן מהכנופיה היריבה והזעם היה כה גדול שהוא מילא את כרסה והיא שבעה להיום." הוא ענה והמשיך, "תכף נצטרך לנסוע לשם. הגופות מכסות את המקום, והאדמה כבר ספוגה בדם ובקושי נושמת."
"ומי תבוא אחר כך? תשוקה בעורה הלבן ושפתיה האדומות? או אולי הקנאה, בשמלותיה הירוקות."
"אחר כך זאת רק את, החטא הכי גדול שלי." הוא צחק והרים את ראשה. עיניה הירוקות בהקו כמו אבן הג'ייד, כל נים בפניה השקופות כמו רצה לפרוץ מבעד לעור. שפתיה הוורודות, פצועות וקרועות מנשיכותיו הקשות של המוות.

כל כך הרבה עידנים עברו יחדיו, כל כך הרבה אנשים וגופות. החטאים לעולם אינם משתנים, אך כל פעם הן מגיעות בלבוש חדש. היא נותרת לעמוד ולבהות בהם, כיצד הם מתעלסים - תאוות בשרים שאף אדם לא ידע. לעיתים כה אכזריים, הבשר נקרע מעליהם, עד שלא נותר דבר אלא צורתם האמיתית.
החטאים אינם יודעים שובע מבני האדם, לעולם אינם נשארים לזמן ממושך מדי באותו מקום ותמיד מחפשים את החוטא הבא - מבטיחים את מקומו בגיהינום. והוא, מופיע בכל מקום בו נדרש, אוסף כל פיסת אנוש שהם מותירים מאחוריהם.

"איך הייתי מתקיים בלעדייך." הוא חצי שואל חצי אומר, קורע את עורה השקוף עם פגיון עתיק. זרם דק של דם פורץ מבין החתך, זורם ונוחת על גופו העירום, פוגע ונעלם. לא נותרה עוד פיסת עור חלקה בגופה, והצלקות נבנות אחת על השנייה. הוא מניח את הפגיון על המיטה לידו, מעביר אצבע ארוכה ודקה על החתך ומכניס לפיו, יונק את הדם שנשאר. היא מסתכלת עליו, מהופנטת כרגיל בדמה הנבלע על ידו. הדם הנקרש משאיר שביל על זרועה, והוא מעביר את לשונו ומעלים את ההוכחות לפולחן שטרם נגמר.
היא עולה ומתיישבת עליו, ראשו שעון על אחורי המיטה – מסגרת עץ עתיקה מעוטרת בציורים וסימנים פגאניים. ידה נשלחה ואחזה בפגיון, שאריות דמה כבר נספגו בסדין המיטה.
"אני אוהבת אותך" היא לחשה לו בלטינית תוך הנפת הפגיון ותקיעתו בבטן המוות.
עוד צלקת קרב נוספה, עוד אחת מיני רבים שהיא גרמה לו. עוד אחד מהפולחנים שלהם תם. על הלהב לא היה דם, או אפילו סימן לנוזל כלשהו. הם קמו, מוות לבש את צורתו החדשה-ישנה שהיא אהבה ולבש חולצה שחורה.
כל ארונו היה מלא בגדים שחורים, צבעו האהוב שתמיד הבליט את היותו שונה.
"זה הזמן ללכת." הוא אמר והחליק את אצבעותיו בין אצבעותיה. שמלתה הלבנה הבליטה את חיוורונה, והחתך בלט בצבעו הארגמני.

"ספר לי כיצד תשוקה מתעלסת." היא אמרה, מסתכלת עליו ממקום מושבה על הכיסא הערסל שתלוי להם בחצר. הוא שכוב על כיסא מתקפל באמצע הגינה, קרני אור מטיילים על גוף המוות שלו ומותירים צללים גדולים על האדמה.
"את יודעת, ראית במו עינייך." הוא עונה בעיניים עצומות. "ולמה שתשאלי זאת?"
שתיקה משתררת בינם. הרוח החמימה מענגת את פיסות הגוף החשוף שלה וחודרת מבעד לשמלה הלבנה. עוד עונה באה והולכת, לא משאירה יותר מדי סימנים לנוכחותה שם.
היא בוהה בידיה, אותם ידיים שלא השתנו כבר עשרות אלפי שנים. אותו גוף, נשאר בצורתו כמו שנברא למעט סימני האהבה של המוות שלה. שום דבר בעולם הזה לא יכול לפגוע בה, שום דבר פרט אליו. והרי למה לא – הוא זה שיצר אותה והיא לעד שייכת לו, עד לרגע שלא יישאר לה מה לתת יותר וגם אז, הוא ימצא את הדרך להחזיר אותה. היא יודעת שאין אהבה בעולם כמו אהבת המוות אותה, והיא אותו. אפילו השימוש במילה אהבה נשמע לא מתאים – עדין מדי, אינטימי פחות – איך אין מילה קיימת שיכולה לתאר את מה שביניהם.
"הן לא נמאסות עלייך? אחרי כל כך הרבה זמן, כל פעם אותו חטא בלבוש שונה." היא אומרת בנימה כאילו כועסת.
הוא פוקח את עיניו ומסובב את ראשו אליה. היא יושבת מקופלת בתוך הערסל, ברכיה מלאות הצלקות מציצות אליו. כתפיית ימין נחה על זרועה, חושפת כתף שברירית. סימן נשיכה עמוק נעוץ באמצע, מזכיר לו את תקופת המגיפה השחורה.
"הן לא נמאסות עליי, כמו שאת לא נמאסת עליי." הוא זורק לה קריצה מעבר לחצר. "וחוץ מזה, אני אוהב את הצורות שלהן. פעם הבאה, אבקש מגאווה ללבוש את צורתך – זה בטוח יגרום לה להתפרע." הוא חייך לעצמו ועצם חזרה את עיניו.
"היא לעולם לא תסכים. וגם אני לא." היא אמרה ועצמה את עיניה, נותנת לאור השמש הנעים ללטף את גופה ולהרדים אותה.

מוות לעולם לא ישן, ולמה לו. העבודה שלו לעולם לא נגמרת, ופשוט כי ליצור שכמוהו אין צורך בשינה. הוא אוהב להסתכל עליה כשהיא נרדמת, גופה רפה ורגוע. הוא צופה כיצד בית החזה עולה ויורד עם כל נשימה שהיא לוקחת, כיצד עפעפיה זזים עם כל חלום וכל מחשבה. לעיתים היא מדברת אליו תוך כדי שינה, מבקשת שישמור עליה או שואלת מדוע היא קיימת – וכל מה שנותר לו לעשות הוא לענות לה, ללטף את פניה ולהשקיט את רוחה.

היא התעוררה בשעות אחר הצהריים המאוחרות, השמש כבר הייתה אי שם בין העצים שהקיפו את ביתם. כיסאו של מוות נותר עומד ריק באמצע החצר. היא קמה, התמתחה ופיהקה, ואז פנתה ללכת לתוך הבית. כשהיא נכנסה, היא מצאה צלחת עם ארוחת ערב מוכנה על השולחן. על הצלחת היה מונח סטייק בצבע מעורר תאבון, מחית פירה ומעט אפונה. הכל נראה טרי, והסטייק עדיין היה חם, ריחו ממלא את הבית וגורם לבטנה לקרקר מרעב. היא ניגשה לשולחן, התיישבה והחלה לאכול ברעבתנות שיכולה לבייש את גרגרנות.
הבית היה שקט, והיא ניסתה להקשיב לרמז של רעש כלשהו אך הכל היה דומם. היא הייתה רגילה להתעורר למצבים כאלה, לעיתים הייתה שומעת רעשים מחדרו של מוות ומוצאת אותם שם. אך הפעם לא היה זכר למוות או לאחת החטאים. היא סיימה לאכול ושטפה את הכלים אחריה, לאחר מכן הכינה לעצמה כוס קפה מהביל ויצאה איתו חזרה לחצר, מתמקמת בנוחות על הערסל האהוב שלה. השמש כבר כמעט שקעה ודמדומים כיסו את הארץ. רעשים של חיות הלילה החלו להגיע לאוזניה, תנים מייללים וינשופים. היא עצמה את עיניה ושאפה את האוויר הקריר-חמים לריאותיה. צעדים על רצפת העץ גרמו לה לפקוח את עיניה, מוות הגיע בבגדים מכוסים בדם וקרעים.
"מה קרה?" היא שאלה ברוגע.
"בני האדם האלה, כל פעם אני מופתע מחדש ממורכבות גופם." הוא נאנח והתיישב על הרצפה לידה.
"אמלא לך אמבט כשאסיים את הקפה." היא אמרה והסתכלה על פניו העייפים שהביטו בה.
שניהם ישבו בשקט מוחלט שהופר רק על ידי לגימותיה. היא התענגה על הקפה החם שבער כל הדרך לקיבתה ועורר את איבריה הפנימיים, משאיר כוויות קלות על לשונה. כשגמעה את הלגימה האחרונה כבר החשיך בחוץ והיא קמה ונכנסה לבית. הכוס הונחה על השולחן והיא פנתה לחדר האמבטיה. בחדר עמד אמבט לבן, גדול ורחב על רגליים בצבע זהב. בפינת החדר היה כיור בצבעים דומים ומראה שהגיעה עד התקרה. על הקיר מעל האמבט היה חלון רחב ידיים בעל תריסים עתיקים שנצבעו כל שנה מחדש. היא פתחה את הברז וכיוונה לרמת החום שמוות אוהב, לאחר מכן ניגשה לקיר ופתחה את התריסים הגדולים, נותנת לנוף שבחוץ להיכנס.
כשמוות נכנס לחדר, האמבט כבר היה כמעט מלא. הוא התפשט והשאיר את בגדיו זרוקים על הרצפה, משנה את צורתו תוך כדי התקדמות לקראת האמבט. היא ישבה על הרצפה, ידה בתוך המים החמים. מוות נכנס לאמבט שמימיו פלטו אדים וכיסו את האוויר. תוך שניות המים הפכו לוורודים מהדם שנדבק לגופו של מוות. היא לקחה ספוג והעבירה אותו בעדינות על גבו המצולק והנרקב.
"ישנת טוב?" הוא שאל תוך אנחת נעימות, מכופף את גופו קדימה כדי שתוכל להגיע לאורך כל גבו.
"מאוד, תודה על הארוחה המענגת שהשארת." היא ענתה ומשכה את כתפיו אליה, משעינה אותו על דופן האמבט ומשאירה נשיקה על צווארו. ידה הימנית מעבירה את הספוג הרטוב על חזהו ואילו ידה השמאלית מלטפת את צד צווארו וכתפו.
הירח, שרק החל לעלות, לא מאיר דיו את חדר האמבט ושניהם יושבים בחושך, מסתכלים על הכוכבים המפיצים את אורם בשמי הלילה הבהירים של אמצע האביב. החלון הגדול פתוח לרווחה ומזמין פנימה את ריח היער שנכנס יחד עם משבי הרוח.
היא מושכת את כתפיות שמלתה מטה, נותנת לה ליפול על הרצפה הכהה. אור הירח, שכבר נמצא בחצי הדרך מעלה, מאיר את גופה העירום. הצבע החד של שיערה מדגיש את חיוורונה, והיא עומדת שם כמו אלה שנשכחה מן העבר. היא נכנסת לתוך האמבט ומתיישבת בחיבוק רגליים מול מוות.
הם יושבים בשתיקה, בוהים אחת בשני. אור השמיים מתחזק ומאיר את פנים החדר בלובן רפאים.
"בואי הנה." מוות אומר בשקט ופותח את זרועותיו לקבלה. היא מחליקה בשקט לכיוונו, מסתובבת ונשענת אחורנית עליו. ידיה פרושות לצדדים, נחות בעדינות על דפנות האמבט הלבן. מוות הרים את ידיו והעביר אצבעות ארוכות על זרועותיה, תופס בעדינות את פרק כף יד ימין ומקרב לפיו. היא ציפתה לנשיכה חדה שתקרע את העור ותמלא את פיו בדמה החמים, אך מוות רק נישק בעדינות את הווריד – מרגיש אותו פועם על שפתיו. היא עצמה את עיניה, מתמסרת לתחושת מגע שפתיו, כל נגיעה משאירה תחושה של כוויית קור שמעוררת את נימי גופה. אנחה נפלטה מבין שפתיה וראשה נשען אחורה על כתפו השמאלית, ליבה החל לפעום בחוזקה ונשימותיה התחזקו.
מוות הצמיד את שפתיו לצווארה, כאב חד מפלח את העור הדק וננעץ כמו טורף. היא מתמסרת להנאה שבכאב, העונג שהוא משאיר ביניקות הקטנות שלו את דמה. אט-אט ראשה נופל, הערפול של איבוד הדם מתחיל להתפרש לאורך כל גופה. השניות שלפני איבוד ההכרה הן השניות האהובות עליה, כשידו של מוות לופתת בחוזקה את צווארה מצדו השני, כשהלב דופק כה חזק שהיא חושבת שהוא נשמע למרחקים – ואז הכל משחיר.

בהתחלה, כאשר רק נוצרה, הייתה צורחת בזעקות אימה כל פעם שמוות היה פוצע אותה כך. הכאב היה כה בלתי נסבל והיא הייתה חרדה כל פעם שהוא התקרב אליה. כל פעם הייתה בטוחה שעכשיו תמות, השחור שלתוכו נפלה ולא תתעורר ממנו יותר לעולם. עם הזמן החלה לאהוב את הרגעים האלה, בהם הרגישה הכי קרובה למוות, חלק ממנו בזמן ששתה ממנה. בתקופת ימי הביניים הם התמכרו זה לזו – מוות לא הצליח לעבור כמה שעות בלי לנקז את דמה, בכל צורה אפשרית היא נתנה לו להתקיים ממנה. באותו זמן נפלה לתהום שלא הצליחה לצאת ממנה, שנים לקח להם להשתחרר מההתמכרות והאובססיה אחת כלפי השני. הוא תמיד היה לוחש לה איך הוא אוהב להרגיש את הדם שלה, פועם וחי בתוכו – תאווה הורגת שניסו להסתיר מהעולם.

היא התעוררה על מיטתו, מכוסה בסדין לבן ועל צווארה תחבושת מודבקת. מוות לא היה לצידה, והיא קמה לחפשו. כשהתקרבה לדלת העץ הכבדה שסגרה עליה, היא שמעה צעקות שהגיעו מחוץ לחדר. צעקות של אישה, חטא שהגיעה לספק את המוות. היא פתחה את הדלת, עירומה, ויצאה לכיוון המטבח שם ראתה את מוות והבחורה על השולחן. בהינד ראש היא הלכה לחצר ומשם לתוך היער. בחוץ שררה אפלה של טרום עלות השחר, האוויר היה קר וכל שיערותיה סמרו. היא צעדה, יחפה, לאן שרגליה לקחו אותה, מתעלמת מהאבנים החדות שעליהן דרכה ורעש הענפים הנשברים תחת משקל גופה. כשלא יכלה לראות יותר את הבית מאחוריה היא עצרה ונשענה על אחד העצים. היא הרגישה את פניה רטובות, לא ידעה שאלה הן הדמעות שהחלו לזלוג מהרגע שיצאה משטח חצרם. משהו בבית החזה שלה כאב, דקירות כאב שפילחו את ליבה חזק יותר מאי פעם. היא התכופפה והתיישבה בהישענות על העץ. משכנעת את עצמה, היא חשבה שהפעם זה כואב כל כך כי בגופה חסר דם. עוד חלק ממנה שנלקח, מוות ידאג להחזיר אותו כשיסיים עם החטא.
השחר החל לעלות, העצים מקבלים לאט מראה מפחיד פחות. ציוצי ציפורים מרגיעים אותה, היא נושמת את הבוקר בחולשה. כל גופה כואב מההליכה, רגליה פצועות קמעה אך אין מספיק דם בוורידים שיזרום.
"מוכנה לחזור?" שואל מוות מבין העצים. הוא עומד שם, מכנסי טרנינג שחורות וללא חולצה. גם הוא יחף, אך האבנים לא נראות כמפריעות לו.
"עוד מעט." היא לוחשת ומסתכלת מעלה על הצמרות הרחוקות ממנה. הוא עומד, לא מסיר את עיניו ממנה ומקשיב לקול נשימותיה.
כשהשמש הייתה במרחק קצר מהצמרות, היא קמה והחלה לחזור על עקבותיה, מניחה שאם תטעה בדרך הוא יכוון אותה חזרה. מוות הלך מעט מאחוריה, נשימותיו חסרות קול. ריחו היה חזק, ריח של זיעה וריקבון שלמדה לאהוב. היא הלכה לאט, כל צעד מחושב ונלקח בזהירות, כל תזוזה של הגוף מורגשת וכואבת. היה עליה לעצור כמה פעמים כדי לתפוס את נשימתה, לאפשר לדם המועט שנשאר להעביר חמצן לשאר חלקי גופה. הוא לא עזר לה, רק עמד מאחוריה כמו מגן השומר עליה או מפלצת המגינה על הטרף.
כשהגיעו הביתה, היא נכנסה לחדר האמבט ונעלה את הדלת מאחוריה. היה מובן לה שאם הוא ירצה להיכנס, דלת נעולה זה לא מה שיעצור אותו, אך זאת הייתה הדרך שלה להראות לו כי אינו רצוי בקרבתה לעת עתה. היא מילאה את האמבט במים חמימים ונכנסה לתוכו, מרפה את כל שרירי גופה ומאפשרת לחום לחדור מבעד לעור ולבשר. עיניה עצומות וראשה מוטה אחורנית, מחשבות רצות במוחה והיא מנסה לסלק אותן במהירות, לא מעוניינת לחשוב על מה שראתה על אף שהייתה רגילה לכך.
"אני יוצא." הוא אמר מבעד לדלת. היא לא טרחה לענות לו, מתענגת על אור השמש המחמם שנכנס מהחלון, על המים שמתחילים לאבד את חומם ועל השקט שמשתרר בבית.

לאחר שנוצרה, מוות הסביר לה את העניין עם החטאים. הן צריכות פורקן בדיוק כמוהו, זהו הסכם עסקי ותו לא. הוא אמר לה שכל חטא בוחרת את הצורה ללבוש וכל פעם זו צורה אחרת המתאימה לתקופה. כמוהו, גם הן אינסופיות ובנות אלמוות – אין להן צורך במובנים כמו זמן – הן חיות על רצף של חוטאים שמשביעים אותן ובכך ממלאות את תפקידן בעולם.
כשעדיין לא היה לה עניין במוות, מפגשי ההתעלסות שלו לא הפריעו לה. הרעשים לעומת זאת כן, והיא הייתה מוצאת שקט בטיולים ברחבי אותו מקום בו חיו. עם הזמן, כשלמדה לחבב ואף לאהוב את מוות, ניסתה להסביר לו כי הדבר פוגע בה – היא לא יכולה לראות אותו עם נשים אחרות, גם אם הן לא באמת נשים. מוות לעומת זאת אמר שלא ניתן לשנות את זה, כך היה מאז ומעולם. ללא החטאים, הוא לא יכול למצוא את ההנאה שבמוות.
כשניסתה למנוע מהחטאים להגיע, הוא היה קושר אותה בצמוד לקיר בחדר שבו היה מתעלס עם החטא, מכריח אותה לצפות. כך, עם הזמן, היא למדה שזוהי דרכו של מוות ואין ביכולתה לעצור אותו, גם כשהיה אומר לה שלעולם לא יאהב אף אחת מלבדה.

כשיצאה מהאמבט, לבושה חלוק סאטן שחור, מוות ישב במטבח. מולו עמדה חבילה גדולה של גלידה, מהסוג שהיא אוהבת.
"מנחה, ממני." הוא אמר בחיוך כשהיא נעמדה בצמוד לשולחן. ידה נשלחה וליטפה את פניו היפות, פני הצעיר שהוא לבש. עיניו היו בצבע דבש ושיערו אגוזי. פניו החלו מתחככות בידה, כמו חתול הנהנה מהליטוף, מגרגר בהנאה.
היא הורידה את ידה והתיישבה לידו, מושכת את חבילת הגלידה אליה.
"קפה וכפית." היא אמרה-דרשה. הוא קם, הניח כפית על ידה וניגש להכין לה קפה. כשהקומקום החל לרתוח, מוות ניגש אליו ומזג מים רותחים לכוס.
"מתי אמות?" היא שאלה לפתע בזמן שהניח את כוס הקפה לידה.
"מדוע תרצי למות?" הוא שאל והתיישב בכיסאו לידה.
היא משכה בכתפיה, מכניסה עוד כפית גדושה בגלידה לפיה. עיניה פנו ישר, בוהות באוויר ללא מטרה.
"תרצי שאקח אותך למקום חדש?" שאל מוות והניח את ידו על ידה השמאלית החופשית.
"לא. נעים לי כאן." היא אמרה תוך כדי משיכת ידה מידו. היא סגרה את הקופסה וקמה להכניס אותה למקפיא, לאחר מכן הסתובבה ויצאה לחצר.
היא פתחה את החלוק ונתנה לו ליפול על רצפת המרפסת, מותיר אותה עירומה. השמש הייתה כבר בשעות הצהריים והחום גרם לדברים להיראות מטושטשים. היא התקדמה למרכז החצר ונשכבה על הדשא, ידיה פרושות לצדדים וכך גם רגליה.
מוות עמד ליד חלוקה, סוקר את גופה הלבן על רקע הדשא הירוק. הוא הוריד את בגדיו, שינה את צורתו למה שאהבה וניגש אליה. היא שתקה כשניגש אליה, וכשנשכב לידה היא אמרה לו להיות עצמו.
"חשבתי שתרצי אותי בצורה שאת אוהבת." הוא אמר בשקט.
"זאת הצורה." היא לחשה, עיניה עצומות מאור השמש, גופה סופג את החום אך גופו נשאר קריר.
מוות הרים את עצמו מעט ונשכב מעליה, עדיין בצורת הגבר שחור השיער שאהבה לראות. היא הרגישה את שפתיו נצמדות לשפתיה, ידיו בידיה מחזיקות כאילו מפחדות שתעלם לו בכל רגע. שפתיו עברו לצווארה והיא נאנקה מכוויית האהבה שהוא השאיר שם.
"תשתנה." היא פלטה בשקט. ידיה עברו ללטף את גבו המצולק בזמן שנשיקותיו השאירו סימנים לאורך צווארה וכתפה.

הפעמים שמוות היה בתוכה היו ספורות. כל פעם קרעה אותה לגזרים, גרמה לה לאבד את דעתה. כל פעם ניקתה אותה מהצלקות, מהסימנים הרבים שנחקקו בה עם הזמן. כל פעם מוות הפך אותה לדף חלק עבורו, והתחיל לסמן אותה מחדש.