כלי מיתר

אני משכיב אותה בעדינות על הספה. הידיים שלה מאחורי הראש, הרגליים נמתחות לאורך הכרית הארוכה. האירוע מתפתח כמו תאונת דרכים שעומדת להתרחש, ללא כל הדברים שיכולתי להכין מראש: אין חבלים מוכנים שקשורים לתחתית הספה, אין נרות שכבר מלאים בגומה של שעווה חמה ואין כיסוי עיניים בהישג יד. אני מרים את החולצה שלה עד לקו של החזייה, ומביט בבטן שלה פרוסה לפני. נוף אנושי. אני נותן לאצבעות שלי לתור את המרחב המוגבל שנתתי לעצמי. אני מלטף את העור הרך. חולף על פני הגבול התחתון של שדיה ומרפרף על פני הגבול העליון של התחתון שלה. אני מתעמק בקווים של הקעקועים, הגוף שלה מחמם לי את האצבעות. המגע נעים לה, היא ממלמלת בקול ענוג כמה מילים שאני לא שומע. אני מושך את הכיסוי של הספה ומכסה את הראש שלה, שלא תפריע. אני מסב את מבטי חזרה ולפתע, עם הראש שלה מכוסה וקולה של הגניחה שמתפלחת מבין שפתיה, היא נראית לי כמו כלי נגינה.

אני חייב לבחון את התמונה שעלתה לי בראש. אני מושיט יד לצד הגוף שלה, נותן לשתי האצבעות שלי לחלוף על פני העור ולתפוס אותו. אני צובט אותה. חזק. היא נאנחת מהפתעה יותר מאשר כאב אבל הצליל שיוצא מהשפתיים שלה מתעכב בחלל החדר. אני אומר לה לחכות וחוזר עם אזיקי הבד שלי, אין לי זמן להתחיל לעשות קשרים מורכבים. אני נרגש מהפוטנציאל שגיליתי, אני מחבר את הידיים שלה ביחד מאחורי הגב שלה ואת הרגליים אחת לשנייה. הידיים דוחקות את הבטן למעלה. חושפות את כלי המיתר שהיא עבורי. אני מלטף את השיער שלה דרך הכיסוי ומסביר. מסביר שהיא כלי נגינה ושאני רוצה לנגן עליה. היא מהנהנת למרות שהיא עדיין לא מבינה.

אני מלטף אותה. העור שלה חלק ונעים. האצבעות שלי ארוכות ועדינות. אני יורד לאורך מותן שמאל ובין שד שמאל שעדיין מתחבא מתחת לחולצה שלה והעצם של כלוב הריאות אני חופן את העור, בין האצבע המורה לבוהן אני אוחז בה. אני אוחז במקש הקרוב, במיתר הראשון, בה. אני מסובב.

הצליל נמוך. עמום. עצור. את מחזיקה את עצמך. מונעת ממני את הצליל שרציתי לשמוע. אני לא מתרגז. זו לא אשמתך. כמו כל כלי טוב. הייתי צריך לכוון אותך לפני. אני מרגיש את הרכות של הירך שלך ביד שמאל ואת יד ימין שולח מתחת לכיסוי, להרגיש את הלחי שלך. לא לוקח יותר מכמה רגעים לפני שהרגליים שלך מתחילות להתפתל. אחרי דקה אני יכול להרגיש את החמימות דרך הבד של המכנסיים. יד ימין שלי עוזבת את הלחי חוזרת למקומה מתחת לשד השמאלי. המיתר מוכן, יד שמאל לא מפסיקה בתנועתה העדינה בין רגליך. הפעם הכאב תופס אותך בהפתעה. את צווחת. הצליל ממלא את ההיכל. פותח דלתות רקיע. מחזיר אהבות קודמות.

אני לא מפסיק, הידיים שלי אוחזות בך ופורטות על המיתרים, הגוף שלך מגיב תנועות מעוותות, מנסה להתקפל מחוץ לטווח ידיי. מנסה שלא לצעוק. אני לא יכול להפסיק. הצלילים הכבושים מתעצמים. אני נותן להברות להיאגר בפה שלך עד לרוויה, נותן להם להצטבר עד שאת מתמלאת ואז נותן להם לשטוף אותי. אני מנגן עליך סימפוניה אלוהית של אנחות וזה לא מספיק לי.
באמצע הרסיטל אני עוצר להפסקה, רגע של מנוחה בשבילך, בזמן שעובדי הבמה מארגנים מחדש את התפאורה: הרגליים שלך נמשכות למעלה, מקופלות לעבר החזה שלך. את הידיים שלך אני מעביר קדימה ונועל מחדש מתחת לברכיים. אני משנה מיקום ומתיישב קרוב יותר, מקפל מעלה את הבד של מכנסייך עד שהרגליים חשופות. אני יושב מול המקלדת הפתוחה של האורגן שלי, ירכייך.

האצבעות נעות בחיבה על הקלידים. החמימות רק מתעצמת והרטיבות סופגת את המכנס. אני מנגן ואריאציה על היצירה הקודמת. צלילים שמתארים מעגלים של עונג וכאב. הקצב חוזר על עצמו: עונג איטי, עונג איטי, כאב. עונג איטי, עונג איטי, כאב. אבל המהירות משתנה. הולכת וגוברת והקצב שלך איתה. האפקט הולך ומצטבר ככל שהמהירות עולה. הכאב הקודם לא מפסיק לפני שהכאב החדש מתחיל. הצלילים שלך עולים ועולים. האצבעות שלי יורדות ויורדות, נמשכות מטה מהברכיים שלך לכיוון המרכז. הקצב מתגבר. האזורים נהיים רגישים יותר. האצבעות שלי נסגרות סביב העור ומושכות, הצרחות שלך נהיות גבוהות יותר. שנינו מתנשמים בקושי. אני לא יכול לעצור את התנועה ואת לא יכולה לעצור את עצמך. ההפסקה בין צעקה לצעקה מתמלאת בתחינות לעוד. הידיים שלי מגיעות עד לתוכך ולא מפסיקות. קרשנדו של צווחות מהדהד מסביב ובתוך הראש שלי. כל שריר בגוף שלך מתוח עד להתפקעות ואני יכול להרגיש אותך גומרת מתחת למגע שלי כשהמיתרים נשמטים לי מבין האצבעות.

הייתי רוצה לכתוב את הצלילים האלה. לנגן אותם שוב מול קהל של פיות פעורים ומבטי הערצה. כל כך חבל לי שאני לא יודע לכתוב תווים.