רגע לפני
מאת Lithia(נשלטת)
10 באפריל 2013
אני חוזרת הביתה ומורידה את הבגדים שעליי. היום הארוך נזרק על הרצפה ביחד איתם.
וכשאני פותחת את החזייה מאחורה, אני פותחת משהו בתוכי. אני פותחת את הזונה שבי, את השרמוטה הרעבה שיושבת לה באונה השמאלית למעלה ורק מחכה להריח אותך.
אני נכנסת למקלחת ונותנת למים החמים להוריד ממני מחסומים. המעצורים שלי סותמים את פתח הניקוז, אבל אני נקייה מחשש. אני דף חלק ונקי, נטול כל קמט. כולי קימורים. נקודות רותחות שמחכות שתחבר אותן בקווים, שתעמיק אותן בציפורניים. שתדבר אליהן עד שיהפכו לבורות, עד שאהפוך לחור אחד גדול שיוכל להכיל את הרצונות שלך עד תום. עד שתישפך מכל הכיוונים שלי.
על העור החם והלח עולה גרביון רשת. כל קו מתוכו לוחץ לי על שורה אחרת של עצבים, מעורר אותם. על הפטמות הזקורות מולבשת גופיה צמודה, כזאת שמדגישה כל עיקול. אין יותר ערומה ממני. אין יותר זונה ממני. אין יותר שלך ממני.
חצי שעה לפני השעה שקבענו, אני מסובבת את המפתח במנעול. הדלת תישאר פתוחה מעכשיו, בדיוק כמוני. אני נתונה ביד הגורל, ביד המציאות. בדיוק כמו שאני בין הידיים הגדולות שלך. ומתוך חוסר האונים שלי, אין בי פחד, רק ציפייה. ציפייה דרוכה של רעב.
במהרה אני תופסת את מקומי על הרצפה. אני יכולה להרגיש את הקור שלה חודר דרך השמיכה הדקיקה ומחלחל לתוכי, מערבל את החום שבי עד לכדי סערה. כיסוי העיניים האדום משלים את התמונה, זו שציירת בידי אמן.
ועכשיו, הבור שבי מתמלא בשקט. הוא מתמלא כדי להתרוקן ממני ולתת לך מקום להיכנס. אני מקשיבה לנשימות שלי, להשתנות שלהן לפי פעימות הלב. אני מקשיבה ללחץ על הברכיים שלי שמתחלק עם זה שעל פרקי הידיים שלי. הגוף שלי כל כך רועש בשקט שלך. לפעמים אני חושבת שהוא קורא לך.
זה סוג של ספייס, ההמתנה. אני כל כך לבד וכל כך איתך, שותקת אבל סוערת, פוחדת אבל משתוקקת. זה הזמן בו העולם נכבה. תחושת הזמן נעלמת, תחושת המרחב מתעופפת לה. אפילו משיווי המשקל אני נפרדת. אין צורך בכל אלה עכשיו, עכשיו זה רק אנחנו.
החושים שנותרו לי חדים כתער. אני שומעת אותך עוד מהמדרגה הראשונה. אני כבר מכירה את הצעדים הכבדים, הבטוחים שלך. הגוף שלי עובד על טורבו. עובד על טורבו ונכבה בו זמנית. נכבה כדי להתעורר בך.
הדלת נפתחת והצעדים שלך נשמעים קרובים יותר. אתה עוד רחוק ממני אבל אני כבר מרגישה את הנשימות שלך עליי, בתוכי. עכשיו זאת ההמתנה הכי קשה, לחכות לרגע שתיגש אליי. קודם, אתה רוצה להטמיע את השקט שלי בך. גם אתה צריך זמן להוריד ממך את עצמך.
כשהיד שלך עוברת על הגב שלי, כל הגוף שלי מתקשת לקראתך, כמו עלה שמסתובב לכיוון השמש. העצבים החשופים שלי בוערים. והזונה שבי מזרימה נוזלים, אולי כדי למנוע שריפה.
-"התגעגעת אליי, כלבונת?"
-"כן, אדוני".
וכשאני פותחת את החזייה מאחורה, אני פותחת משהו בתוכי. אני פותחת את הזונה שבי, את השרמוטה הרעבה שיושבת לה באונה השמאלית למעלה ורק מחכה להריח אותך.
אני נכנסת למקלחת ונותנת למים החמים להוריד ממני מחסומים. המעצורים שלי סותמים את פתח הניקוז, אבל אני נקייה מחשש. אני דף חלק ונקי, נטול כל קמט. כולי קימורים. נקודות רותחות שמחכות שתחבר אותן בקווים, שתעמיק אותן בציפורניים. שתדבר אליהן עד שיהפכו לבורות, עד שאהפוך לחור אחד גדול שיוכל להכיל את הרצונות שלך עד תום. עד שתישפך מכל הכיוונים שלי.
על העור החם והלח עולה גרביון רשת. כל קו מתוכו לוחץ לי על שורה אחרת של עצבים, מעורר אותם. על הפטמות הזקורות מולבשת גופיה צמודה, כזאת שמדגישה כל עיקול. אין יותר ערומה ממני. אין יותר זונה ממני. אין יותר שלך ממני.
חצי שעה לפני השעה שקבענו, אני מסובבת את המפתח במנעול. הדלת תישאר פתוחה מעכשיו, בדיוק כמוני. אני נתונה ביד הגורל, ביד המציאות. בדיוק כמו שאני בין הידיים הגדולות שלך. ומתוך חוסר האונים שלי, אין בי פחד, רק ציפייה. ציפייה דרוכה של רעב.
במהרה אני תופסת את מקומי על הרצפה. אני יכולה להרגיש את הקור שלה חודר דרך השמיכה הדקיקה ומחלחל לתוכי, מערבל את החום שבי עד לכדי סערה. כיסוי העיניים האדום משלים את התמונה, זו שציירת בידי אמן.
ועכשיו, הבור שבי מתמלא בשקט. הוא מתמלא כדי להתרוקן ממני ולתת לך מקום להיכנס. אני מקשיבה לנשימות שלי, להשתנות שלהן לפי פעימות הלב. אני מקשיבה ללחץ על הברכיים שלי שמתחלק עם זה שעל פרקי הידיים שלי. הגוף שלי כל כך רועש בשקט שלך. לפעמים אני חושבת שהוא קורא לך.
זה סוג של ספייס, ההמתנה. אני כל כך לבד וכל כך איתך, שותקת אבל סוערת, פוחדת אבל משתוקקת. זה הזמן בו העולם נכבה. תחושת הזמן נעלמת, תחושת המרחב מתעופפת לה. אפילו משיווי המשקל אני נפרדת. אין צורך בכל אלה עכשיו, עכשיו זה רק אנחנו.
החושים שנותרו לי חדים כתער. אני שומעת אותך עוד מהמדרגה הראשונה. אני כבר מכירה את הצעדים הכבדים, הבטוחים שלך. הגוף שלי עובד על טורבו. עובד על טורבו ונכבה בו זמנית. נכבה כדי להתעורר בך.
הדלת נפתחת והצעדים שלך נשמעים קרובים יותר. אתה עוד רחוק ממני אבל אני כבר מרגישה את הנשימות שלך עליי, בתוכי. עכשיו זאת ההמתנה הכי קשה, לחכות לרגע שתיגש אליי. קודם, אתה רוצה להטמיע את השקט שלי בך. גם אתה צריך זמן להוריד ממך את עצמך.
כשהיד שלך עוברת על הגב שלי, כל הגוף שלי מתקשת לקראתך, כמו עלה שמסתובב לכיוון השמש. העצבים החשופים שלי בוערים. והזונה שבי מזרימה נוזלים, אולי כדי למנוע שריפה.
-"התגעגעת אליי, כלבונת?"
-"כן, אדוני".
