היא יושבת בקצה השני של הבר, השיער השחור מסתיר חלקית את הפנים שלה, אבל אני יודעת שזאת היא. אני רואה אותה, בכל פעם שהוא פותח את הארנק כדי לשלם באיזה חדר זיונים לפי שעה.

החושים שנותרו לי חדים כתער. אני שומעת אותך עוד מהמדרגה הראשונה. אני כבר מכירה את הצעדים הכבדים, הבטוחים שלך. הגוף שלי עובד על טורבו. עובד על טורבו ונכבה בו זמנית

רק אחרי שהאמבולנס נכנס מבעד לשער מתכת גדול, הבחנתי בזאת שפתחה לנו אותו. היא נראתה בשנות העשרים המוקדמות, לכל המאוחר. ובקור המקפיא של הרי ירושלים, היא עמדה שם בחוטיני לבן, כמעט בלתי נראה על רקע העור החיוור שלה.

בלילות הוא היה ישן איתה, מחובק, וכשהגיע הבוקר הוא היה פותח את דלת המתכת העבה. הייתי מתעוררת לצליל השרשראות הנגררות על רצפת המרתף.

בפעם הראשונה שהיא ביקשה ממני לכתוב לו, אמרתי לה שאני לא רוצה להתערב בינהם. התאפקתי לא לקרוא לה מזוכיסטית רגשית, או גרוע מזה, לומר לה שהשולט שלה לא יוכל לסרב לי. כן, הוא אוהב אותך. אבל את הזין שלו הוא אוהב יותר.

חפץ מטונף בזרע וזיעה של גברים זרים, כלי קיבול. אולי הוא בכלל לא שם. אולי ברגעים אלה הוא מזיין אחרת, נוגע בה כמו שרק הוא יודע.