מי שעומד מאחורי
מאת Lithia(נשלטת)
5 במאי 2012
היא לא הייתה בטוחה מה דעתה על פליי פארטי. אבל היא ידעה שכל עוד היא איתו הכול יהיה בסדר. זוגות בלבד, לבוש אלגנטי, וילה גדולה. זה הצחיק אותה שזה האירוע הכי מכובד שהיא השתתפה בו אי פעם.
זה נראה כמו מסיבה רגילה לגמרי לאנשי עסקים והנשים שאיתם, עד שמישהו הציע לשחק במחבואים. כל אישה תמצא מקום להתחבא. שם, תוריד את כל הבגדים ותשים כיסוי עיניים. אסור לשנות מקום. מי שמוצא אותך יכול לעשות בו כרצונו. את לא תדעי מי מצא אותך.
הרעיון הצחיק אותה, אבל רק כשדחקה את עצמה מאחורי המעילים באחד הארונות הבינה מה המשמעות. כל גבר בחדר יכול לקחת אותה. גרוע מזה, הגבר שלה יכול לקחת כל אחת. המחשבה הקפיצה לה את הלב מהמקום והיא כבר חשבה לצאת החוצה. אבל מה אם מחוץ לארון עומדים כבר גברים זרים? היא תרוץ להם לידיים. אולי עדיף לה פשוט לחכות. אולי הוא יחפש אותה.
אחרי זמן שנראה כמו נצח, היא שמעה צעדים בחדר. היא התכווצה ככל יכולתה לכיוון הקיר, כאילו מנסה להתמזג איתו. הארון נפתח. היא הקשיבה לנשימות של הגבר שעומד מולה בדריכות בניסיון לזהות משהו מוכר. עברו כמה דקות. היא כבר לא שמעה אותו. אולי הוא לא שם לב אליה מאחורי המעילים והלך.
לפני שהספיקה להבין מה קורה, מישהו משך אותה מהשיער החוצה. צרחת הבהלה הקטנה שנפלטה לה מהפה גררה צחוק של יותר מאדם אחד. אף אחד מהם לא היה הצחוק שקיוותה לשמוע. כשהיד שיחררה את האחיזה בה, התרסקה על הרצפה כאילו הייתה בובת סמרטוטים.
בדקות הארוכות שלאחר מכן, התבהרה לה המשמעות של להיות חור. שלושה ליתר דיוק.
איברים נדחפו לתוכה, ידיים לשו את בשרה ומגוון אביזרים יצרו צורות מאדימות על עורה. היא השתדלה להישאר במקום, להרפות כל שריר בוער בגופה ולהשתדל להנעים את זמנו של כל זין שנקרה בדרכה.
היא דמיינה את השולט שלה עומד ומביט בה. היא רצתה שיתגאה בה. חפץ מטונף בזרע וזיעה של גברים זרים, כלי קיבול. ובכל הכאוס הזה, רק אותו היא מרגישה, עוטף אותה. מכסה אותה ויוצר מעליה שכבת הגנה. אבל אולי הוא בכלל לא שם. אולי ברגעים אלה הוא מזיין אחרת, נוגע בה כמו שרק הוא יודע.
שכבת ההגנה החלה להתפורר. עם היעלמותה, הגיעו הדמעות. לא היה נראה שזה מזיז למישהו מהגברים, שהמשיכו לשחק בה כאילו הייתה מכונה. להפך. זה רק גרם להם להגביר את העוצמות.
אחד אחד, הם החלו לעזוב. היא ספרה כל יד שהפסיקה להרגיש, כדי לדעת בערך כמה היו. היא הפסיקה לספור כשהגיעה לחמישה. לבסוף, נשארה רק היא, על ארבע. ארבע גפיים רועדות נעוצות ברצפה הקרה. היא לא העזה לזוז. רק הדמעות המשיכו לסלול את דרכן על לחייה, אלה שסטרו להן ידיים זרות.
היא נרתעה כשהרגישה יד מלטפת את השיער שלה. המגע היה מוכר, גם הריח. היא ידעה שהוא עומד מאחוריה. הבכי רק נעשה חזק יותר. יבבות של כלבה פצועה. הוא קירב אותה אליו, הוריד את כיסוי העיניים והביט בעיניים הנפוחות שלה. היא רצתה לומר משהו, לנסות להבין מה קרה. לשאול איפה הוא היה. לעכל את החוויה. אבל היא פשוט הביטה בו בעיניים שואלות, הוא כבר ידע מה להגיד לה.
הוא חייך אליה ולחש:
"מי שעומד מאחורי ומצדדי הוא העומד. 1, 2, 3".
זה נראה כמו מסיבה רגילה לגמרי לאנשי עסקים והנשים שאיתם, עד שמישהו הציע לשחק במחבואים. כל אישה תמצא מקום להתחבא. שם, תוריד את כל הבגדים ותשים כיסוי עיניים. אסור לשנות מקום. מי שמוצא אותך יכול לעשות בו כרצונו. את לא תדעי מי מצא אותך.
הרעיון הצחיק אותה, אבל רק כשדחקה את עצמה מאחורי המעילים באחד הארונות הבינה מה המשמעות. כל גבר בחדר יכול לקחת אותה. גרוע מזה, הגבר שלה יכול לקחת כל אחת. המחשבה הקפיצה לה את הלב מהמקום והיא כבר חשבה לצאת החוצה. אבל מה אם מחוץ לארון עומדים כבר גברים זרים? היא תרוץ להם לידיים. אולי עדיף לה פשוט לחכות. אולי הוא יחפש אותה.
אחרי זמן שנראה כמו נצח, היא שמעה צעדים בחדר. היא התכווצה ככל יכולתה לכיוון הקיר, כאילו מנסה להתמזג איתו. הארון נפתח. היא הקשיבה לנשימות של הגבר שעומד מולה בדריכות בניסיון לזהות משהו מוכר. עברו כמה דקות. היא כבר לא שמעה אותו. אולי הוא לא שם לב אליה מאחורי המעילים והלך.
לפני שהספיקה להבין מה קורה, מישהו משך אותה מהשיער החוצה. צרחת הבהלה הקטנה שנפלטה לה מהפה גררה צחוק של יותר מאדם אחד. אף אחד מהם לא היה הצחוק שקיוותה לשמוע. כשהיד שיחררה את האחיזה בה, התרסקה על הרצפה כאילו הייתה בובת סמרטוטים.
בדקות הארוכות שלאחר מכן, התבהרה לה המשמעות של להיות חור. שלושה ליתר דיוק.
איברים נדחפו לתוכה, ידיים לשו את בשרה ומגוון אביזרים יצרו צורות מאדימות על עורה. היא השתדלה להישאר במקום, להרפות כל שריר בוער בגופה ולהשתדל להנעים את זמנו של כל זין שנקרה בדרכה.
היא דמיינה את השולט שלה עומד ומביט בה. היא רצתה שיתגאה בה. חפץ מטונף בזרע וזיעה של גברים זרים, כלי קיבול. ובכל הכאוס הזה, רק אותו היא מרגישה, עוטף אותה. מכסה אותה ויוצר מעליה שכבת הגנה. אבל אולי הוא בכלל לא שם. אולי ברגעים אלה הוא מזיין אחרת, נוגע בה כמו שרק הוא יודע.
שכבת ההגנה החלה להתפורר. עם היעלמותה, הגיעו הדמעות. לא היה נראה שזה מזיז למישהו מהגברים, שהמשיכו לשחק בה כאילו הייתה מכונה. להפך. זה רק גרם להם להגביר את העוצמות.
אחד אחד, הם החלו לעזוב. היא ספרה כל יד שהפסיקה להרגיש, כדי לדעת בערך כמה היו. היא הפסיקה לספור כשהגיעה לחמישה. לבסוף, נשארה רק היא, על ארבע. ארבע גפיים רועדות נעוצות ברצפה הקרה. היא לא העזה לזוז. רק הדמעות המשיכו לסלול את דרכן על לחייה, אלה שסטרו להן ידיים זרות.
היא נרתעה כשהרגישה יד מלטפת את השיער שלה. המגע היה מוכר, גם הריח. היא ידעה שהוא עומד מאחוריה. הבכי רק נעשה חזק יותר. יבבות של כלבה פצועה. הוא קירב אותה אליו, הוריד את כיסוי העיניים והביט בעיניים הנפוחות שלה. היא רצתה לומר משהו, לנסות להבין מה קרה. לשאול איפה הוא היה. לעכל את החוויה. אבל היא פשוט הביטה בו בעיניים שואלות, הוא כבר ידע מה להגיד לה.
הוא חייך אליה ולחש:
"מי שעומד מאחורי ומצדדי הוא העומד. 1, 2, 3".
