מרגריטה קפואה
מאת Lithia(נשלטת)
22 באוגוסט 2013
היא יושבת בקצה השני של הבר, השיער השחור מסתיר חלקית את הפנים שלה, אבל אני יודעת שזאת היא. אני רואה אותה, בכל פעם שהוא פותח את הארנק כדי לשלם באיזה חדר זיונים לפי שעה.
היא יושבת עם חברה, ברגליים משוכלות, אוחזת במרגריטה קפואה. היא לא שמה לב שאני מביטה בה. מזל שהיא לא יכולה לשמוע את המחשבות שלי. אני זאת ששוכבת עם בעלך. אני מדמיינת אותה מרימה את הראש ומתרגמת את המילים האלה, שצפות באוויר המעושן שמפריד בינינו. אני רואה את הדמעות שעולות לה בעיניים ואת כוס המרגריטה הקפואה שמתנפצת על הרצפה, יחד עם חיים שלמים של שקט.
כשהחברה שלה נעתרת לחיזוריו של גבר מתולתל, היא נשארת לבד. המרגריטה כבר חצי ריקה, וכשהיא שותה מהקש השחור הקצר הוא נדבק לזכוכית, יוצר רעשים אקראיים של לגימה. אני משכנעת את עצמי שזה הזמן שלי לקום וללכת משם, לפני שהיא תבין שאני מסתכלת עליה. אבל במקום, אני שואלת אותה איך המרגריטה.
היא מתקרבת כדי לענות לי. "קפואה". יש לה ריח של פריחה בימים שאחרי הגשם. היא מסמנת לברמן להביא לה אחת נוספת, ואני מבקשת שיביא שתיים. אנחנו מדברות קצת. אני מספרת לה על הכלבה שלי שעברה עיקור באותו בוקר, והיא מספרת על הבן שלה שיחגוג בר מצווה בעוד כמה ימים. את זה אני כבר יודעת, בעלה סיפר לי.
אנחנו מדברות במשך שעה ארוכה. החברה שלה נהנית הרבה יותר מדי, ולא מראה כוונות לחזור. היא מספרת לי על בעלה. היא אומרת שהוא איש קשה, שיש להם בעיות לאחרונה. הם רבים הרבה. עכשיו הוא בחו"ל. גם את זה, אני כבר יודעת.
כשהחברה חוזרת, היא שואלת אם תוכל לחזור הביתה לבד, מאחר והיא רוצה להמשיך עם המתולתל את הלילה. היא שולחת אליי מבט קצר, ואני אומרת לה שזה בדרך שלי ואני אקח אותה. אני בכלל גרה בכיוון ההפוך. אנחנו קמות ללכת. שתי כוסות מרגריטה עומדות על הבר. בשלה נותר רק קרח, ושלי ריקה כאילו מעולם לא מילאו אותה.
אנחנו נוסעות בשקט. היא מכוונת אותי, ואני מעמידה פנים שאני לא יודעת בדיוק לאן אני נוסעת. אני עוצרת קצת רחוק, בכוונה, מעמידה פנים שפספסתי את הפנייה. היא מודה לי על הטרמפ. אני מסתכלת לה עמוק בעיניים. יש לה מבט חודר. היד שלי נשלחת אל השיער החלק שלה, מעבירה בו אצבעות. היא נסוגה מהמגע הראשוני בהפתעה קלה, אבל מהר מאוד מתמסרת לתחושה. אני מושכת אותה אליי בעדינות. השפתיים שלה מרפרפות על שלי, וכשהלשון שלי אוספת את שלה, אני מחפשת את הטעם שלו בה. הוא לא שם, אבל הטעם שלה טוב לא פחות.
היד שלה נשלחת אל החזה שלי, מהוססת קמעה. הפטמות שלי מזדקרות לעברה כשהיא מלטפת בעדינות את השדיים שהגבר שלה אוהב כל כך לצבוט בכוח. המזוכיסטית שבי מתרככת, מעולם לא נגעו בי עמוק כל כך. כשהאורות בבית הסמוך נדלקים, היא מנתקת את עצמה ממני. גם ככה מאוחר כבר, והיא צריכה ללכת. היא קמה לעזוב, אבל לפני שהיא סוגרת את הדלת היא מכניסה שוב את הראש פנימה, שואלת אם אני רוצה להיכנס. אני רוצה.
מעולם לא הייתי אצלו. הבית שלו תמיד היה מקדש שמור שאסור לטמאות כמוני לדרוך בו. אני אישה של חדרים מטונפים וסדינים ספוגי זיעה. היא אישה של בית עם חצר וערוגות תבלינים. אנחנו נכנסות פנימה. הבית נראה כמו בית משפחה רגיל. על הרצפה קצת צעצועים של ילדים, בכיור כמה כלים מארוחת הצהריים. מישהו שכח קטשופ על השולחן. והמעיל הכבד שלו, זה עם הריח של העור, תלוי בכניסה. כשאני מביטה בו הוא מעביר בי צמרמורת שחציה עונג וחציה אימה לא ברורה.
היא שואלת אם אני רוצה לשתות משהו. "יש מרגריטה?", אני מחייכת. היא מערבבת לנו מרגריטה ביתית. אני עומדת מאחוריה, הידיים שלי על המותניים שלה. כשאני נושקת לה על הצוואר, היא מפסיקה לערבב ומטה את הראש הצידה, עוצמת עיניים בהנאה.
שתי כוסות מרגריטה עומדות על שולחן האוכל. שתיהן נשארו מלאות.
היא יושבת עם חברה, ברגליים משוכלות, אוחזת במרגריטה קפואה. היא לא שמה לב שאני מביטה בה. מזל שהיא לא יכולה לשמוע את המחשבות שלי. אני זאת ששוכבת עם בעלך. אני מדמיינת אותה מרימה את הראש ומתרגמת את המילים האלה, שצפות באוויר המעושן שמפריד בינינו. אני רואה את הדמעות שעולות לה בעיניים ואת כוס המרגריטה הקפואה שמתנפצת על הרצפה, יחד עם חיים שלמים של שקט.
כשהחברה שלה נעתרת לחיזוריו של גבר מתולתל, היא נשארת לבד. המרגריטה כבר חצי ריקה, וכשהיא שותה מהקש השחור הקצר הוא נדבק לזכוכית, יוצר רעשים אקראיים של לגימה. אני משכנעת את עצמי שזה הזמן שלי לקום וללכת משם, לפני שהיא תבין שאני מסתכלת עליה. אבל במקום, אני שואלת אותה איך המרגריטה.
היא מתקרבת כדי לענות לי. "קפואה". יש לה ריח של פריחה בימים שאחרי הגשם. היא מסמנת לברמן להביא לה אחת נוספת, ואני מבקשת שיביא שתיים. אנחנו מדברות קצת. אני מספרת לה על הכלבה שלי שעברה עיקור באותו בוקר, והיא מספרת על הבן שלה שיחגוג בר מצווה בעוד כמה ימים. את זה אני כבר יודעת, בעלה סיפר לי.
אנחנו מדברות במשך שעה ארוכה. החברה שלה נהנית הרבה יותר מדי, ולא מראה כוונות לחזור. היא מספרת לי על בעלה. היא אומרת שהוא איש קשה, שיש להם בעיות לאחרונה. הם רבים הרבה. עכשיו הוא בחו"ל. גם את זה, אני כבר יודעת.
כשהחברה חוזרת, היא שואלת אם תוכל לחזור הביתה לבד, מאחר והיא רוצה להמשיך עם המתולתל את הלילה. היא שולחת אליי מבט קצר, ואני אומרת לה שזה בדרך שלי ואני אקח אותה. אני בכלל גרה בכיוון ההפוך. אנחנו קמות ללכת. שתי כוסות מרגריטה עומדות על הבר. בשלה נותר רק קרח, ושלי ריקה כאילו מעולם לא מילאו אותה.
אנחנו נוסעות בשקט. היא מכוונת אותי, ואני מעמידה פנים שאני לא יודעת בדיוק לאן אני נוסעת. אני עוצרת קצת רחוק, בכוונה, מעמידה פנים שפספסתי את הפנייה. היא מודה לי על הטרמפ. אני מסתכלת לה עמוק בעיניים. יש לה מבט חודר. היד שלי נשלחת אל השיער החלק שלה, מעבירה בו אצבעות. היא נסוגה מהמגע הראשוני בהפתעה קלה, אבל מהר מאוד מתמסרת לתחושה. אני מושכת אותה אליי בעדינות. השפתיים שלה מרפרפות על שלי, וכשהלשון שלי אוספת את שלה, אני מחפשת את הטעם שלו בה. הוא לא שם, אבל הטעם שלה טוב לא פחות.
היד שלה נשלחת אל החזה שלי, מהוססת קמעה. הפטמות שלי מזדקרות לעברה כשהיא מלטפת בעדינות את השדיים שהגבר שלה אוהב כל כך לצבוט בכוח. המזוכיסטית שבי מתרככת, מעולם לא נגעו בי עמוק כל כך. כשהאורות בבית הסמוך נדלקים, היא מנתקת את עצמה ממני. גם ככה מאוחר כבר, והיא צריכה ללכת. היא קמה לעזוב, אבל לפני שהיא סוגרת את הדלת היא מכניסה שוב את הראש פנימה, שואלת אם אני רוצה להיכנס. אני רוצה.
מעולם לא הייתי אצלו. הבית שלו תמיד היה מקדש שמור שאסור לטמאות כמוני לדרוך בו. אני אישה של חדרים מטונפים וסדינים ספוגי זיעה. היא אישה של בית עם חצר וערוגות תבלינים. אנחנו נכנסות פנימה. הבית נראה כמו בית משפחה רגיל. על הרצפה קצת צעצועים של ילדים, בכיור כמה כלים מארוחת הצהריים. מישהו שכח קטשופ על השולחן. והמעיל הכבד שלו, זה עם הריח של העור, תלוי בכניסה. כשאני מביטה בו הוא מעביר בי צמרמורת שחציה עונג וחציה אימה לא ברורה.
היא שואלת אם אני רוצה לשתות משהו. "יש מרגריטה?", אני מחייכת. היא מערבבת לנו מרגריטה ביתית. אני עומדת מאחוריה, הידיים שלי על המותניים שלה. כשאני נושקת לה על הצוואר, היא מפסיקה לערבב ומטה את הראש הצידה, עוצמת עיניים בהנאה.
שתי כוסות מרגריטה עומדות על שולחן האוכל. שתיהן נשארו מלאות.
