מוקד אדום, הרי ירושלים
מאת Lithia(נשלטת)
9 בפברואר 2013
"מוקד אדום, הרי ירושלים, מוקד אדום. גבר בן 56, התמוטטות על רקע לבבי".
האמבולנס כבר היה קרוב לאזור. נהג, פרמדיק, אני ומתנדבת נוספת. הסירנה הייתה הדבר היחיד שהפר את השקט הירוק החורפי, במעלה כביש סלול, שהוביל אל בית קרקע גדול ומבודד.
רק אחרי שהאמבולנס נכנס מבעד לשער מתכת גדול, הבחנתי בזאת שפתחה לנו אותו. היא נראתה בשנות העשרים המוקדמות, לכל המאוחר. ובקור המקפיא של הרי ירושלים, היא עמדה שם בחוטיני לבן, כמעט בלתי נראה על רקע העור החיוור שלה. הכינו אותנו בקורס למגוון סיטואציות מוזרות, וכבר הגענו לבתים בהם מישהו קיבל התקף לב באמצע הלילה תוך כדי שעשה אהבה סוערת עם אשתו, אבל דבר כזה עוד לא ראיתי.
נכנסנו אל תוך הבית. הנהג עם המיטה, הפרמדיק עם דפיברילטור ואני והמתנדבת עם תיק ציוד ותיק תרופות. בחורה שנייה בחוטיני הובילה אותנו אל אחד החדרים. על הרצפה שכב גבר מבוגר כרסתני מחוסר הכרה. מעליו הייתה בחורה שלישית, גם היא בחוטיני לבן. היא הייתה תוך כדי ביצוע של לחיצות חזה, סופרת אותן בקול רם, צועקת לנו פרטים תוך כדי ניסיונות להמשיך לנשום בעצמה ולא להפסיק את העיסויים.
"הוא בן 56, גורמי סיכון קרדיווסקולרים. התמוטט באופן פתאומי, מול העיניים. אין דופק. עברו חמש דקות".
הפרמדיק עבר להחליף אותה בעיסויים, בזמן שהנהג מחבר את הדפיברילטור והמתנדבת השנייה מחכה מעליו עם מסכה ואמבו, כדי לתת הנשמות. בזמן הזה אני הייתי אמורה לקחת פרטים נוספים מהסביבה.
הבחורה שלפני רגע עשתה החייאה, עמדה עכשיו לידי, מתנשמת, מביטה במבט מבועת בהתרחשות. התחלתי לשאול אותה שאלות, בזמן שאני ממלאת את הטפסים הדרושים, מנסה להתעלם מהחזה החשוף שלה ולהסתכל בעיקר על הדף. היא דיברה איתי בלי להזיז את העיניים ממה שקורה, כאילו חלק אחד במוח שלה שם וחלק אחר, קטן יותר, עסוק בלעבד את השאלות שלי ולענות.
היא סטודנטית לרפואה, שנה שישית. בגלל זה היא יודעת לעשות החייאה. חוץ ממנה יש עוד שתי בנות בדירה, גם הן סטודנטיות. זה השולט שלהן (זה ה-מה שלהן?) ואנחנו ממש חייבים להציל אותו כי הוא החיים שלהן.
כתבתי את הפרטים המוזרים ושאלתי שאלות נוספות על היסטוריה רפואית, תרופות ורגישויות. כשסיימתי למלא את הטופס, העפתי מבט מסביבי. הבית היה גדול מאוד, אפילו יותר ממה שהוא נראה מבחוץ. הוא היה מרוהט בצורה קלאסית, עם הרבה עץ כבד וכהה ומנורות גדולות על התקרה. הקירות היו בצבע שחור, עם גוונים אקראיים של אדום. הרגשתי כאילו נכנסתי למאה אחרת. אבל זה לא היה הדבר הכי מוזר שם. על אחד הקירות היה צלב גדול, שבכל אחד מקצוותיו היו תלויים אזיקים. בנוסף היו גם מגוון ווים, על חלקם שוטים, חבלים ושרשראות מתכת, כמו אלה שקושרים איתן אופניים.
מה לעזאזל קורה פה? זאת איזו כת מוזרה של כאב, שהאל שלה הוא גבר שמן עם בעיות לב והמאמינות שלו הן בחורות צעירות ומשכילות בחוטיני לבן? לאיזה עולם מוזר הובילו אותנו שערי המתכת האלה?
כבר שמעתי סיפורים כאלה. שמות כמו גואל רצון ומאסטר אור רצו לי בראש. יחד עם מילים כמו ניצול ושפחות מין. אולי צריך להודיע למישהו. משטרה, עובדת סוציאלית, כלבוטק. אולי מישהו יכול להציל אותן. באופן אירוני, היחיד שנזקק להצלה כרגע היה דווקא הגבר.
הפרמדיק והנהג הצליחו לייצב אותו, והחלו להכין אותו לנסיעה אל בית החולים. הוא עדיין היה מחוסר הכרה, אבל עכשיו עם דופק סדיר. הבנות ביקשו לבוא איתנו, אבל הפרמדיק הודיע להן שאין אפשרות ושהן יצטרכו להגיע לבד.
כשיצאנו מהדלת של הבית, הסתכלתי אחורה. שלוש בנות חיוורות מבוהלות בחוטיני לבן, מחזיקות ידיים. על רקע הקירות השחורים-אדומים, הן נראו כמו שלושה מלאכים שנפלו לגיהינום.
כשנגמרה המשמרת באותו יום, שאלתי על הגבר המבוגר. אמרו לי שהוא התייצב ואושפז. ביררתי את מספר החדר ועליתי לשם. מבעד לדלת הפתוחה, ראיתי אותו שוכב במיטה, מחובר למוניטור וחמצן, אבל ער. לצידו ישבו שלוש בנות, הפעם לבושות, מביטות בו ברוך ודאגה. נזהרת לא להרעיש ולהפר את המחזה המוזר, חזרתי על עקבותיי ונסעתי הביתה, מלאה מחשבות.
זה כל כך לא בסדר, מה שקורה שם. אבל המבטים האלה, כזאת מסירות לא ראיתי מעולם. זה הזכיר לי תמונות של מתפללים שמביטים לשמיים בעיניים פעורות, כאילו הם מביטים בשכינה עצמה. ואיך שהן החזיקו ידיים, כאילו היו ישות אחת של שלוש חוליות בלתי ניתנות להפרדה.
וכך, בבוקר חורפי דומה, עשיתי את דרכי במעלה כביש סלול, שהוביל אל בית קרקע גדול ומבודד בהרי ירושלים.
האמבולנס כבר היה קרוב לאזור. נהג, פרמדיק, אני ומתנדבת נוספת. הסירנה הייתה הדבר היחיד שהפר את השקט הירוק החורפי, במעלה כביש סלול, שהוביל אל בית קרקע גדול ומבודד.
רק אחרי שהאמבולנס נכנס מבעד לשער מתכת גדול, הבחנתי בזאת שפתחה לנו אותו. היא נראתה בשנות העשרים המוקדמות, לכל המאוחר. ובקור המקפיא של הרי ירושלים, היא עמדה שם בחוטיני לבן, כמעט בלתי נראה על רקע העור החיוור שלה. הכינו אותנו בקורס למגוון סיטואציות מוזרות, וכבר הגענו לבתים בהם מישהו קיבל התקף לב באמצע הלילה תוך כדי שעשה אהבה סוערת עם אשתו, אבל דבר כזה עוד לא ראיתי.
נכנסנו אל תוך הבית. הנהג עם המיטה, הפרמדיק עם דפיברילטור ואני והמתנדבת עם תיק ציוד ותיק תרופות. בחורה שנייה בחוטיני הובילה אותנו אל אחד החדרים. על הרצפה שכב גבר מבוגר כרסתני מחוסר הכרה. מעליו הייתה בחורה שלישית, גם היא בחוטיני לבן. היא הייתה תוך כדי ביצוע של לחיצות חזה, סופרת אותן בקול רם, צועקת לנו פרטים תוך כדי ניסיונות להמשיך לנשום בעצמה ולא להפסיק את העיסויים.
"הוא בן 56, גורמי סיכון קרדיווסקולרים. התמוטט באופן פתאומי, מול העיניים. אין דופק. עברו חמש דקות".
הפרמדיק עבר להחליף אותה בעיסויים, בזמן שהנהג מחבר את הדפיברילטור והמתנדבת השנייה מחכה מעליו עם מסכה ואמבו, כדי לתת הנשמות. בזמן הזה אני הייתי אמורה לקחת פרטים נוספים מהסביבה.
הבחורה שלפני רגע עשתה החייאה, עמדה עכשיו לידי, מתנשמת, מביטה במבט מבועת בהתרחשות. התחלתי לשאול אותה שאלות, בזמן שאני ממלאת את הטפסים הדרושים, מנסה להתעלם מהחזה החשוף שלה ולהסתכל בעיקר על הדף. היא דיברה איתי בלי להזיז את העיניים ממה שקורה, כאילו חלק אחד במוח שלה שם וחלק אחר, קטן יותר, עסוק בלעבד את השאלות שלי ולענות.
היא סטודנטית לרפואה, שנה שישית. בגלל זה היא יודעת לעשות החייאה. חוץ ממנה יש עוד שתי בנות בדירה, גם הן סטודנטיות. זה השולט שלהן (זה ה-מה שלהן?) ואנחנו ממש חייבים להציל אותו כי הוא החיים שלהן.
כתבתי את הפרטים המוזרים ושאלתי שאלות נוספות על היסטוריה רפואית, תרופות ורגישויות. כשסיימתי למלא את הטופס, העפתי מבט מסביבי. הבית היה גדול מאוד, אפילו יותר ממה שהוא נראה מבחוץ. הוא היה מרוהט בצורה קלאסית, עם הרבה עץ כבד וכהה ומנורות גדולות על התקרה. הקירות היו בצבע שחור, עם גוונים אקראיים של אדום. הרגשתי כאילו נכנסתי למאה אחרת. אבל זה לא היה הדבר הכי מוזר שם. על אחד הקירות היה צלב גדול, שבכל אחד מקצוותיו היו תלויים אזיקים. בנוסף היו גם מגוון ווים, על חלקם שוטים, חבלים ושרשראות מתכת, כמו אלה שקושרים איתן אופניים.
מה לעזאזל קורה פה? זאת איזו כת מוזרה של כאב, שהאל שלה הוא גבר שמן עם בעיות לב והמאמינות שלו הן בחורות צעירות ומשכילות בחוטיני לבן? לאיזה עולם מוזר הובילו אותנו שערי המתכת האלה?
כבר שמעתי סיפורים כאלה. שמות כמו גואל רצון ומאסטר אור רצו לי בראש. יחד עם מילים כמו ניצול ושפחות מין. אולי צריך להודיע למישהו. משטרה, עובדת סוציאלית, כלבוטק. אולי מישהו יכול להציל אותן. באופן אירוני, היחיד שנזקק להצלה כרגע היה דווקא הגבר.
הפרמדיק והנהג הצליחו לייצב אותו, והחלו להכין אותו לנסיעה אל בית החולים. הוא עדיין היה מחוסר הכרה, אבל עכשיו עם דופק סדיר. הבנות ביקשו לבוא איתנו, אבל הפרמדיק הודיע להן שאין אפשרות ושהן יצטרכו להגיע לבד.
כשיצאנו מהדלת של הבית, הסתכלתי אחורה. שלוש בנות חיוורות מבוהלות בחוטיני לבן, מחזיקות ידיים. על רקע הקירות השחורים-אדומים, הן נראו כמו שלושה מלאכים שנפלו לגיהינום.
כשנגמרה המשמרת באותו יום, שאלתי על הגבר המבוגר. אמרו לי שהוא התייצב ואושפז. ביררתי את מספר החדר ועליתי לשם. מבעד לדלת הפתוחה, ראיתי אותו שוכב במיטה, מחובר למוניטור וחמצן, אבל ער. לצידו ישבו שלוש בנות, הפעם לבושות, מביטות בו ברוך ודאגה. נזהרת לא להרעיש ולהפר את המחזה המוזר, חזרתי על עקבותיי ונסעתי הביתה, מלאה מחשבות.
זה כל כך לא בסדר, מה שקורה שם. אבל המבטים האלה, כזאת מסירות לא ראיתי מעולם. זה הזכיר לי תמונות של מתפללים שמביטים לשמיים בעיניים פעורות, כאילו הם מביטים בשכינה עצמה. ואיך שהן החזיקו ידיים, כאילו היו ישות אחת של שלוש חוליות בלתי ניתנות להפרדה.
וכך, בבוקר חורפי דומה, עשיתי את דרכי במעלה כביש סלול, שהוביל אל בית קרקע גדול ומבודד בהרי ירושלים.
