מספר שתיים
מאת Lithia(נשלטת)
26 בדצמבר 2012
"את תהיי מספר שתיים", הוא אמר לי. אני שמחתי. עדיף מספר שתיים ממספר אחת. אם מספר אחת הייתה טובה מספיק, לא היה צורך במספר שתיים. למספר שתיים יש עור לבן וחלק. מספר שתיים מזדיינת בתחת. מספר שתיים היא כל מה שטוב ואסור.
אני גרתי במרתף. הדלת שהפרידה ביני לבינם הייתה עשויה מתכת. בימי הקיץ החמים היא הייתה מתחממת כל כך שהייתי בוהה בה ומדמיינת אותה נמסה, מתאדה, מחברת את העולמות המנוגדים-משלימים שלנו לכאוס אחד גדול. אבל היא הוכיחה את עצמה, קיץ אחרי קיץ, חיץ מוחלט בין העולם שמעל לעולם שמתחת. הוא היה מזיין אותי ומכאיב לי, בכל עונות השנה. בקיץ היינו מזיעים אחד על השנייה, הוא את הטינופת של העולם הלא מושלם שבחוץ ואני את הטינופת של המרתף המאובק. בחורף הוא היה פותח אותי כשנפתחו השמיים, בקצב בו דפקו טיפות הגשם על החלון הקטן שבקיר.
בלילות הוא היה ישן איתה, מחובק, וכשהגיע הבוקר הוא היה פותח את דלת המתכת העבה. הייתי מתעוררת לצליל השרשראות הנגררות על רצפת המרתף, אותן השרשראות בעזרתן הוא היה מחבר בין האזיקים הקבועים על הידיים שלי לבין הווים שעל התקרה. קודם הוא היה מזיין אותי, בכוח. פעם בכוס, פעם בתחת, פעם עמוק בגרון. לפעמים הוא היה מצליף בי קודם בחגורת עור חומה, אותה אחת שהוא היה סוגר אחר כך על הכלא שלו, שמחוץ למרתף הזה אנשים קוראים לו מכנסיים. אחרי שהוא היה גומר הוא היה מנשק אותי ושואל מה שלומי. הוא תמיד דיבר איתי רק אחרי שהוא השתמש בי. האמת שככה היה לי קל יותר. לפני שהוא זיין אותי, היה קשה לי להסתכל לו בעיניים.
בשבע וחצי בדיוק כולם היו יוצאים מהבית. הוא והיא לעבודה, הילדים ללימודים. את דלת המתכת הוא היה משאיר לא נעולה, ואחרי שהצעדים שלהם היו נעלמים והדלת שלמעלה הייתה נטרקת, הייתי יוצאת החוצה. את היום שלי ביליתי בניקיון הבית, בישול וסידורים. לפעמים הוא היה משאיר לי רשימת מטלות על השולחן הגדול. כשהגיעה השעה שתיים הייתי חוזרת למרתף. הם היו חוזרים בערך חצי שעה אחריי, והוא היה בא לנעול שוב את דלת המתכת.
בשאר היום, הייתי יושבת ומקשיבה להם. לא יכולתי לשמוע בדיוק מה הם אומרים, אבל דמיינתי שיחות על בית הספר ומזג האוויר. כשהם היו שותקים הייתי מנצלת את הזמן לקריאה, כי מספר שתיים חייבת להיות גם משכילה. לפעמים הייתי שומעת אותה, את מספר אחת. היא הייתה צוחקת הרבה בקול רם ואני דמיינתי אותו מלטף לה את הגב. אהבתי אותם כמו שהוא אהב אותם, כמו שאהבתי אותו, למרות שמעולם לא ראיתי אף אחד מלבדו.
מספר אחת עזבה בחורף. היו הרבה צעקות בשבועות שלפני ובקרים שבהם היו שמיכות על הספה, כאילו מישהו ישן בה. ריחמתי עליה יותר מתמיד. אני לא הייתי יכולה לחיות כמו שהיא חיה אפילו לרגע אחד. ידעתי שהאידיליה המעוותת שלנו הגיעה לסיומה כשהוא פתח את דלת המתכת אחרי הצהריים וקרא לי לצאת. הפנים שלו היו מלאות בכאב ובלבול. המלך ירד מכסאו. לצידו עמדו שני ילדים מבוהלים, בת ובן, הגדולה מבינהם לא נראתה צעירה בהרבה ממני. באותו לילה הוא ישן איתי מחובק.
אני עזבתי ביום שלאחר מכן.
אני גרתי במרתף. הדלת שהפרידה ביני לבינם הייתה עשויה מתכת. בימי הקיץ החמים היא הייתה מתחממת כל כך שהייתי בוהה בה ומדמיינת אותה נמסה, מתאדה, מחברת את העולמות המנוגדים-משלימים שלנו לכאוס אחד גדול. אבל היא הוכיחה את עצמה, קיץ אחרי קיץ, חיץ מוחלט בין העולם שמעל לעולם שמתחת. הוא היה מזיין אותי ומכאיב לי, בכל עונות השנה. בקיץ היינו מזיעים אחד על השנייה, הוא את הטינופת של העולם הלא מושלם שבחוץ ואני את הטינופת של המרתף המאובק. בחורף הוא היה פותח אותי כשנפתחו השמיים, בקצב בו דפקו טיפות הגשם על החלון הקטן שבקיר.
בלילות הוא היה ישן איתה, מחובק, וכשהגיע הבוקר הוא היה פותח את דלת המתכת העבה. הייתי מתעוררת לצליל השרשראות הנגררות על רצפת המרתף, אותן השרשראות בעזרתן הוא היה מחבר בין האזיקים הקבועים על הידיים שלי לבין הווים שעל התקרה. קודם הוא היה מזיין אותי, בכוח. פעם בכוס, פעם בתחת, פעם עמוק בגרון. לפעמים הוא היה מצליף בי קודם בחגורת עור חומה, אותה אחת שהוא היה סוגר אחר כך על הכלא שלו, שמחוץ למרתף הזה אנשים קוראים לו מכנסיים. אחרי שהוא היה גומר הוא היה מנשק אותי ושואל מה שלומי. הוא תמיד דיבר איתי רק אחרי שהוא השתמש בי. האמת שככה היה לי קל יותר. לפני שהוא זיין אותי, היה קשה לי להסתכל לו בעיניים.
בשבע וחצי בדיוק כולם היו יוצאים מהבית. הוא והיא לעבודה, הילדים ללימודים. את דלת המתכת הוא היה משאיר לא נעולה, ואחרי שהצעדים שלהם היו נעלמים והדלת שלמעלה הייתה נטרקת, הייתי יוצאת החוצה. את היום שלי ביליתי בניקיון הבית, בישול וסידורים. לפעמים הוא היה משאיר לי רשימת מטלות על השולחן הגדול. כשהגיעה השעה שתיים הייתי חוזרת למרתף. הם היו חוזרים בערך חצי שעה אחריי, והוא היה בא לנעול שוב את דלת המתכת.
בשאר היום, הייתי יושבת ומקשיבה להם. לא יכולתי לשמוע בדיוק מה הם אומרים, אבל דמיינתי שיחות על בית הספר ומזג האוויר. כשהם היו שותקים הייתי מנצלת את הזמן לקריאה, כי מספר שתיים חייבת להיות גם משכילה. לפעמים הייתי שומעת אותה, את מספר אחת. היא הייתה צוחקת הרבה בקול רם ואני דמיינתי אותו מלטף לה את הגב. אהבתי אותם כמו שהוא אהב אותם, כמו שאהבתי אותו, למרות שמעולם לא ראיתי אף אחד מלבדו.
מספר אחת עזבה בחורף. היו הרבה צעקות בשבועות שלפני ובקרים שבהם היו שמיכות על הספה, כאילו מישהו ישן בה. ריחמתי עליה יותר מתמיד. אני לא הייתי יכולה לחיות כמו שהיא חיה אפילו לרגע אחד. ידעתי שהאידיליה המעוותת שלנו הגיעה לסיומה כשהוא פתח את דלת המתכת אחרי הצהריים וקרא לי לצאת. הפנים שלו היו מלאות בכאב ובלבול. המלך ירד מכסאו. לצידו עמדו שני ילדים מבוהלים, בת ובן, הגדולה מבינהם לא נראתה צעירה בהרבה ממני. באותו לילה הוא ישן איתי מחובק.
אני עזבתי ביום שלאחר מכן.
