לא הייתי מאמין
מאת Gerald(מתחלף)
19 בינואר 2012
אם הייתי קורא את זה באחד הבלוגים פה, לא הייתי מאמין. יודעים מה? גם אם הייתי שומע את זה בהרצאה של פרופסור באוניברסיטה, לא הייתי מאמין. אפילו אם החבר הכי טוב שלי, שלא שיקר לי בחיים, היה מספר לי משהו כזה, לא הייתי מאמין.
אבל אני הייתי שם. הייתי שם וראיתי אותה. ראיתי את האישה היפה הזו עם חיוך של מלאך מרוח לה על הפנים גומרת. פעם אחרי פעם. שמונה פעמים ראית אותה גומרת. וכל פעם היא קיבלה זמן להירגע. לתת לשרירים להשתחרר ולנשימות להתאזן לפני שזה התחיל שוב. ואני הסתכלתי. היא רצתה שאני אסתכל. היא רצתה שאני אראה אותה גומרת, ושב ושוב. גומרת כשהיא צועקת ובוכה, גומרת כשהיא ממלמלת וצוחקת, גומרת כשהרגליים שלה כל כך רועדות כשהיא בקושי מצליחה להמשיך לעמוד וגומרת כשהשיר ברקע הסתיים והתחיל בלופ שוב. וכל פעם לפני שהיא גמרה שמעתי אותה מתחננת. מתחננת לקבל רשות.
רוב התחינות שלה לא נענו וכאשר התשובות הגיעו הן היו קצרות. לקוניות. בעיקר ״עוד לא״, ״תתחנני עוד״ ו-"חכי עד שהמוזיקה תסתיים". כן, לחכות עד שהמוזיקה בלופ תיעצר.
כשסוף סוף היא קיבלה את רשות המיוחלת ראיתי את העיניים שלה נעצמות ואת החיוך שלה נפער כל פעם כמו לוע של נמרה מורעבת ונהמות הייחום שלה מילאו את החדר עד להתפקע והחרישו את האוזניים שלי.
פעם אחת ראיתי את האישונים שלה מתרחבים בפחד כשהיא, בטעות, גמרה מבלי לקבל רשות. כאילו מותר לה. ולאחר מכן ראיתי את הפה שלה נפתח לצעקה חסרת קול, את השרשראות נמתחות ואת השרירים משתרגים כמה שיכלו כשזרם של שעווה חמה הושלך בכעס לאורך הגב שלה. אבל אני לא יכולתי להסיט את מבטי מהראש שלה שהיה מורם מעלה בזעקה אילמת, זעקה קפואה שמרוב כאב נקרשה לדמות מוצקה כמו השעווה שנטפה במורד ירכיה והעיניים שלי היו עדיין צמודות לאושר שחדר בבהירות מבעד לחרכים בחומת הכאב שסגרה את הפרצוף שלה.
לאחר מכן התבוננתי כיצד הנקודה המבוישת בין האיבר שלה לחור התחת, מלוקקת בשקיקה ולאחר מכן מוכה ללא רחמים. ראיתי את ההשפלה של אצבעות חופרות ומתעמקות בתוך כל חור ונקב בגוף שלה בזמן שהיא מתאמצת בנואשות לא לפספס אף תחושה. האירוע התארך לאין קץ, באינספור ואריאציות. השיר שליווה את ההתנהלות חזר על עצמו, מגוון הכאבים והעינוגים לא.
הסתכלתי וספרתי. ראיתי אותה, בעיניים שלי, פעם אחר פעם, מתחננת על ברכיה בדמעות עד שהיא קיבלה רשות וגמרה. לא ספרתי את הפעם שהיא גמרה ללא רשות. אבל כן ספרתי שבע פעמים שהטקס חזר על עצמו. שבע פעמים שהיא התחננה לרשות. שבע פעמים שנאמר לה לחכות עד שיהיה מותר לה. ושבע פעמים שהיא רוקנה את הרגש שלה על כל החדר.
אם הייתי קורא את זה באחד הבלוגים פה, לא הייתי מאמין. יודעים מה? גם אם הייתי שומע את זה בהרצאה של פרופסור באוניברסיטה, לא הייתי מאמין. אפילו אם החבר הכי טוב שלי, שלא שיקר לי בחיים, היה מספר לי את כל הדברים שאני עשיתי לאישה הזו מבלי שיעמוד לי אפילו פעם אחת, לא הייתי מאמין.
אבל זה קרה.
בדיוק ככה.
אבל אני הייתי שם. הייתי שם וראיתי אותה. ראיתי את האישה היפה הזו עם חיוך של מלאך מרוח לה על הפנים גומרת. פעם אחרי פעם. שמונה פעמים ראית אותה גומרת. וכל פעם היא קיבלה זמן להירגע. לתת לשרירים להשתחרר ולנשימות להתאזן לפני שזה התחיל שוב. ואני הסתכלתי. היא רצתה שאני אסתכל. היא רצתה שאני אראה אותה גומרת, ושב ושוב. גומרת כשהיא צועקת ובוכה, גומרת כשהיא ממלמלת וצוחקת, גומרת כשהרגליים שלה כל כך רועדות כשהיא בקושי מצליחה להמשיך לעמוד וגומרת כשהשיר ברקע הסתיים והתחיל בלופ שוב. וכל פעם לפני שהיא גמרה שמעתי אותה מתחננת. מתחננת לקבל רשות.
רוב התחינות שלה לא נענו וכאשר התשובות הגיעו הן היו קצרות. לקוניות. בעיקר ״עוד לא״, ״תתחנני עוד״ ו-"חכי עד שהמוזיקה תסתיים". כן, לחכות עד שהמוזיקה בלופ תיעצר.
כשסוף סוף היא קיבלה את רשות המיוחלת ראיתי את העיניים שלה נעצמות ואת החיוך שלה נפער כל פעם כמו לוע של נמרה מורעבת ונהמות הייחום שלה מילאו את החדר עד להתפקע והחרישו את האוזניים שלי.
פעם אחת ראיתי את האישונים שלה מתרחבים בפחד כשהיא, בטעות, גמרה מבלי לקבל רשות. כאילו מותר לה. ולאחר מכן ראיתי את הפה שלה נפתח לצעקה חסרת קול, את השרשראות נמתחות ואת השרירים משתרגים כמה שיכלו כשזרם של שעווה חמה הושלך בכעס לאורך הגב שלה. אבל אני לא יכולתי להסיט את מבטי מהראש שלה שהיה מורם מעלה בזעקה אילמת, זעקה קפואה שמרוב כאב נקרשה לדמות מוצקה כמו השעווה שנטפה במורד ירכיה והעיניים שלי היו עדיין צמודות לאושר שחדר בבהירות מבעד לחרכים בחומת הכאב שסגרה את הפרצוף שלה.
לאחר מכן התבוננתי כיצד הנקודה המבוישת בין האיבר שלה לחור התחת, מלוקקת בשקיקה ולאחר מכן מוכה ללא רחמים. ראיתי את ההשפלה של אצבעות חופרות ומתעמקות בתוך כל חור ונקב בגוף שלה בזמן שהיא מתאמצת בנואשות לא לפספס אף תחושה. האירוע התארך לאין קץ, באינספור ואריאציות. השיר שליווה את ההתנהלות חזר על עצמו, מגוון הכאבים והעינוגים לא.
הסתכלתי וספרתי. ראיתי אותה, בעיניים שלי, פעם אחר פעם, מתחננת על ברכיה בדמעות עד שהיא קיבלה רשות וגמרה. לא ספרתי את הפעם שהיא גמרה ללא רשות. אבל כן ספרתי שבע פעמים שהטקס חזר על עצמו. שבע פעמים שהיא התחננה לרשות. שבע פעמים שנאמר לה לחכות עד שיהיה מותר לה. ושבע פעמים שהיא רוקנה את הרגש שלה על כל החדר.
אם הייתי קורא את זה באחד הבלוגים פה, לא הייתי מאמין. יודעים מה? גם אם הייתי שומע את זה בהרצאה של פרופסור באוניברסיטה, לא הייתי מאמין. אפילו אם החבר הכי טוב שלי, שלא שיקר לי בחיים, היה מספר לי את כל הדברים שאני עשיתי לאישה הזו מבלי שיעמוד לי אפילו פעם אחת, לא הייתי מאמין.
אבל זה קרה.
בדיוק ככה.
