ניצול סמכות
מאת ניטפיקינג(נשלטת){מאסטרמיינד}
19 בינואר 2012
אם הייתי יכולה לכסוס ציפורניים, ודאי הייתי עושה זאת, אבל ידעתי היטב שהוא לא מסכים לכך. אני מצפה להופעה יצוגית, הוא אמר כבר אז, בראיון הקבלה, והופעה יצוגית זה לא רק מה שאת לובשת, אלא גם הדרך בה את מתנהגת, הישיבה שלך, האופן בו את מחייכת בבוקר ואפילו, הוא אמר כשהוא מתבונן במבט נוזף בכפות ידי, הציפורניים שלך. הייתי קמה והולכת כבר אז, אבל הרגליים שלי רעדו כל כך והבהלה התפשטה לי בגוף כמו גידול סרטני שתופס בעלות על עוד איבר ועוד רקמה, עד שבסופו של דבר נמצא בכל מקום, וכבר אי אפשר להפריד בין הגידול לאדם, ואי אפשר לדעת איפה אחד מתחיל והשני נגמר. וגם עכשיו, אחרי שבועיים בעבודה, הבהלה הזו התחפרה בתוכי. לפעמים היה נדמה לי, ברגעים מסוימים, שהיא לא שם, אבל אז, במבט אחד שלו, היא שוב היתה מזנקת עליי, ומשתקת את היכולת שלי להגיב – לא לדבר, לא לכתוב, לא לחשוב; הייתי מורכבת אז רק מנשימות מהירות וקלות ובהלה גדולה וכבדה.
את יודעת, הוא ניגש אלי באותו ערב בו נשארנו שנינו לבד במשרד, הקידום שלך מותנה בביצועים שלך, וכעוזרת אישית שלי את צריכה לדאוג לעשות הכל באופן מושלם – לא כמעט ולא בערך. הוא התכופף אליי וכמעט נגע לי בכתף והרגשתי את הרווח הזה שנפער בינינו, למרות שבעצם הוא רק הצטמצם. לא העזתי לזוז. תקעתי את המבט ביומן שלו שהיה מונח לפניי על השולחן: פגישה עם המנכ"ל בעשר בבוקר, ארוחת צהריים עם האורחים מחו"ל, ישיבה בחמש ועוד אחת מיד אחריה. הוא קם והלך לחדרו וסגר אחריו את הדלת. במשך כמה שניות נשארתי כך, באותה תנוחה, מחכה שהפחד ייעלם.
יומיים לאחר מכן עשיתי את הטעות שאסור לעשות. לא אם רציתי לשמור על המשרה שלי, זאת אומרת. היתה לו ישיבה עם הנהלת החברה, שם היה אמור להיעזר במצגת שעבד עליה לפחות יומיים. אני הייתי אמורה לדאוג לכך שהמצגת תהיה בדיסק און קי שלו. שכחתי.
את טריקת הדלת שלו לא אשכח.
יש לך מושג מה עשית? יש לך מושג באיזה מצב העמדת אותי? הוא אפילו לא ניסה לשלוט בצעקות שלו. אני עומד מול אנשים שמחכים שאציג בפניהם את המצגת, ונחשי מה, היא לא אצלי! מעניין למה היא לא אצלי! אולי אני צריך להשיג עוזרת אישית שתדאג לעניינים האלה. אה, רגע, יש לי כזו! לפחות היתה לי כזו!
אני מצטערת, השבתי בשקט, בקושי מצליחה לבטא את המילים.
אני מאוד שמח שאת מצטערת, ויש לי הרגשה שתצטערי על כך אפילו יותר, הוא התבונן בי במבט זועם.
אלוהים, כמה שפחדתי ממנו באותו רגע.
לא העזתי להכנס לחדר שלו. שמעתי אותו משוחח בטלפון ומקליד בעצבנות. פחדתי אפילו ללכת לשירותים, כדי שלא יצא ולא ימצא אותי במקום שלי. בשמונה בערב הוא יצא מהחדר, לא העיף בי אפילו מבט, ויצא. תהיתי האם יש טעם לקום למחרת מוקדם בבוקר, לנסוע, לחפש מקום חניה, לרוץ בגשם למשרד רק כדי לקבל מכתב פיטורים.
אבל קמתי ונסעתי לעבודה ומצאתי מקום חניה ורצתי בין השלוליות והמטריה שהתהפכה בדרך למשרד, הותירה אותי רטובה לחלוטין. ישבתי על הכסא המסתובב כששלוליות קטנות שוחות לי בתוך נעלי העקב היצוגיות שלי, הגרביונים היצוגיים שלי מגרדים נורא והמעיל משאיר שובל קטן של טיפות גשם על השטיח. בתשע ורבע הוא הגיע. בלי להסתכל עליי הוא פקד – אני מצפה ממך להיות עוד חמש דקות בדיוק בחדר שלי. מיד כשנכנס קמתי בזהירות והלכתי לכיוון החדר שלו. נעמדתי ליד הדלת וחיכיתי. חמש דקות. רק לא לאחר.
נכנסתי. הוא עמד ליד החלון, מתבונן החוצה. אני מקווה שברור לך שההתנהגות שלך היא לא משהו שמקובל עליי, אמר ביובש. אני חושש שלא תהיה לי ברירה אלא להעביר אותך למחלקת משאבי אנוש, שהם ידאגו לך לתפקיד אחר.
אבל, ניסיתי לומר, ולא הצלחתי להתגבר על גוש הבהלה שחסם לי את הגרון.
יש טעויות שאני מוכן לקבל, אבל פה מדובר ברשלנות, בחוסר תשומת לב, בזלזול בתפקיד שלך. את מבינה שאין לי ברירה אלא להיפרד ממך.
הבטתי בו בעיניים רטובות. הוא הסתובב לעברי באיטיות.
אני יודע שזו עבודה שאהבת, אבל אני חושש שאין לי אפשרות אחרת, אני לא יכול לסבול התנהגות כזו.
אני, הוא אמר כשהוא מתקרב אליי, אני צריך להרגיש שאת נותנת הכל בשביל המשרה שלך, ואני לא מרגיש את זה.
רעד עבר בי. כל כך רציתי ליפול לרגליו ולבקש סליחה, להתחנן, אבל ידעתי שזה יהיה אידיוטי. שתקתי.
אין לך מה לומר?
השפלתי מבט. נעצתי עיניים בנעליים שלו, נעלי עור שחורות ומצוחצחות. ויבשות, לא כמו שלי. איפה אמא שלי שתגיד שזה מסוכן לנעול נעליים רטובות, שזה עושה דלקת פרקים ודלקת ראות ובטח עוד כמה דלקות, שלא נדע מצרות.
חבל, הוא אמר, הרגשתי שיש לך פוטנציאל, שאת הבחורה המתאימה לתפקיד, שאת תוכלי להיות זו שתתן את עצמה בשבילי, כלומר בשביל התפקיד.
הוא התקרב אליי. יכולתי להריח את הבגדים שלו, שילוב של מרכך כביסה ועננה מרוסנת של סיגריה שוודאי עישן לפני שנכנס למעלית. הוא כנראה היה יכול להריח את הפחד שלי.
בבקשה, הצלחתי לפלוט, מקווה שזה נחשב למשפט הגיוני בעיניו.
דממה. פחדתי לעשות תנועה לא זהירה. פחדתי.
לפתע הוא שלח יד והעביר אותה על השיער שלי, שעוד ניכר בו הגשם של הבוקר, בתנועה כמעט בלתי מורגשת, ומיד תפס בו שנית, הפעם אוחז בו בחוזקה, לופת אותו כמו גומיה עקשנית.
הפסקתי לנשום, מופתעת מהמגע, מופתעת מהכאב. לא העזתי לזוז.
אני חושב, הוא לחש במתינות, אני חושב שזה אפשרי.
הוא שלח יד אחת אל חגורת מכנסיו, בעוד השנייה ממשיכה לאחוז בשיערי.
את יודעת, הוא ניגש אלי באותו ערב בו נשארנו שנינו לבד במשרד, הקידום שלך מותנה בביצועים שלך, וכעוזרת אישית שלי את צריכה לדאוג לעשות הכל באופן מושלם – לא כמעט ולא בערך. הוא התכופף אליי וכמעט נגע לי בכתף והרגשתי את הרווח הזה שנפער בינינו, למרות שבעצם הוא רק הצטמצם. לא העזתי לזוז. תקעתי את המבט ביומן שלו שהיה מונח לפניי על השולחן: פגישה עם המנכ"ל בעשר בבוקר, ארוחת צהריים עם האורחים מחו"ל, ישיבה בחמש ועוד אחת מיד אחריה. הוא קם והלך לחדרו וסגר אחריו את הדלת. במשך כמה שניות נשארתי כך, באותה תנוחה, מחכה שהפחד ייעלם.
יומיים לאחר מכן עשיתי את הטעות שאסור לעשות. לא אם רציתי לשמור על המשרה שלי, זאת אומרת. היתה לו ישיבה עם הנהלת החברה, שם היה אמור להיעזר במצגת שעבד עליה לפחות יומיים. אני הייתי אמורה לדאוג לכך שהמצגת תהיה בדיסק און קי שלו. שכחתי.
את טריקת הדלת שלו לא אשכח.
יש לך מושג מה עשית? יש לך מושג באיזה מצב העמדת אותי? הוא אפילו לא ניסה לשלוט בצעקות שלו. אני עומד מול אנשים שמחכים שאציג בפניהם את המצגת, ונחשי מה, היא לא אצלי! מעניין למה היא לא אצלי! אולי אני צריך להשיג עוזרת אישית שתדאג לעניינים האלה. אה, רגע, יש לי כזו! לפחות היתה לי כזו!
אני מצטערת, השבתי בשקט, בקושי מצליחה לבטא את המילים.
אני מאוד שמח שאת מצטערת, ויש לי הרגשה שתצטערי על כך אפילו יותר, הוא התבונן בי במבט זועם.
אלוהים, כמה שפחדתי ממנו באותו רגע.
לא העזתי להכנס לחדר שלו. שמעתי אותו משוחח בטלפון ומקליד בעצבנות. פחדתי אפילו ללכת לשירותים, כדי שלא יצא ולא ימצא אותי במקום שלי. בשמונה בערב הוא יצא מהחדר, לא העיף בי אפילו מבט, ויצא. תהיתי האם יש טעם לקום למחרת מוקדם בבוקר, לנסוע, לחפש מקום חניה, לרוץ בגשם למשרד רק כדי לקבל מכתב פיטורים.
אבל קמתי ונסעתי לעבודה ומצאתי מקום חניה ורצתי בין השלוליות והמטריה שהתהפכה בדרך למשרד, הותירה אותי רטובה לחלוטין. ישבתי על הכסא המסתובב כששלוליות קטנות שוחות לי בתוך נעלי העקב היצוגיות שלי, הגרביונים היצוגיים שלי מגרדים נורא והמעיל משאיר שובל קטן של טיפות גשם על השטיח. בתשע ורבע הוא הגיע. בלי להסתכל עליי הוא פקד – אני מצפה ממך להיות עוד חמש דקות בדיוק בחדר שלי. מיד כשנכנס קמתי בזהירות והלכתי לכיוון החדר שלו. נעמדתי ליד הדלת וחיכיתי. חמש דקות. רק לא לאחר.
נכנסתי. הוא עמד ליד החלון, מתבונן החוצה. אני מקווה שברור לך שההתנהגות שלך היא לא משהו שמקובל עליי, אמר ביובש. אני חושש שלא תהיה לי ברירה אלא להעביר אותך למחלקת משאבי אנוש, שהם ידאגו לך לתפקיד אחר.
אבל, ניסיתי לומר, ולא הצלחתי להתגבר על גוש הבהלה שחסם לי את הגרון.
יש טעויות שאני מוכן לקבל, אבל פה מדובר ברשלנות, בחוסר תשומת לב, בזלזול בתפקיד שלך. את מבינה שאין לי ברירה אלא להיפרד ממך.
הבטתי בו בעיניים רטובות. הוא הסתובב לעברי באיטיות.
אני יודע שזו עבודה שאהבת, אבל אני חושש שאין לי אפשרות אחרת, אני לא יכול לסבול התנהגות כזו.
אני, הוא אמר כשהוא מתקרב אליי, אני צריך להרגיש שאת נותנת הכל בשביל המשרה שלך, ואני לא מרגיש את זה.
רעד עבר בי. כל כך רציתי ליפול לרגליו ולבקש סליחה, להתחנן, אבל ידעתי שזה יהיה אידיוטי. שתקתי.
אין לך מה לומר?
השפלתי מבט. נעצתי עיניים בנעליים שלו, נעלי עור שחורות ומצוחצחות. ויבשות, לא כמו שלי. איפה אמא שלי שתגיד שזה מסוכן לנעול נעליים רטובות, שזה עושה דלקת פרקים ודלקת ראות ובטח עוד כמה דלקות, שלא נדע מצרות.
חבל, הוא אמר, הרגשתי שיש לך פוטנציאל, שאת הבחורה המתאימה לתפקיד, שאת תוכלי להיות זו שתתן את עצמה בשבילי, כלומר בשביל התפקיד.
הוא התקרב אליי. יכולתי להריח את הבגדים שלו, שילוב של מרכך כביסה ועננה מרוסנת של סיגריה שוודאי עישן לפני שנכנס למעלית. הוא כנראה היה יכול להריח את הפחד שלי.
בבקשה, הצלחתי לפלוט, מקווה שזה נחשב למשפט הגיוני בעיניו.
דממה. פחדתי לעשות תנועה לא זהירה. פחדתי.
לפתע הוא שלח יד והעביר אותה על השיער שלי, שעוד ניכר בו הגשם של הבוקר, בתנועה כמעט בלתי מורגשת, ומיד תפס בו שנית, הפעם אוחז בו בחוזקה, לופת אותו כמו גומיה עקשנית.
הפסקתי לנשום, מופתעת מהמגע, מופתעת מהכאב. לא העזתי לזוז.
אני חושב, הוא לחש במתינות, אני חושב שזה אפשרי.
הוא שלח יד אחת אל חגורת מכנסיו, בעוד השנייה ממשיכה לאחוז בשיערי.
