השתקפות
מאת בכוח המוח(שולטת)
21 ביוני 2012
יכולתי לשקר. יכולתי לספר לכם שאני מאושר כל כך. שיש לי את מה שרובכם רק חולמים עליו. שאני בר מזל שנפלתי אל בין טופריה ועיניה המתבוננות. שאני מברך על כך שבאופן קסום ונפתל הצרכים שלנו משתלבים למוסיקה הרמונית בשני קולות: שלה גבוה, שלי נמוך. יכולתי לספר לכם במשך שעות עד כמה מופלאה היא. יכולתי לספר שאני לא מתחרט ולו לרגע.
אבל זה לא יהיה נכון.
כי אתם מבינים, יש רגעים שבהם אני לא מבין למה אני צריך את כל זה. באמת. אני יודע שזה לא מקובל להודות בכך.
שזו כפירה לכאורה בה ובי, במקום שלה אצלי שהוא נגזרת של סוג האהבה שאני אוהב אותה. אבל אולי דווקא בגלל האהבה הזו שמאכלת בתוכי עולה בי השאלה. כי, אתם מבינים, ישנם גם רגעים שאני כל כך שונא אותה. אני יודע שברגעים אלה אני כועס על עצמי שלא עמדתי בפיתוי הזה. שהסכמתי לשתות את שיקוי התרעלה הזה שהפך אותה למצפן של הצרכים העצמיים שלי, במובן הפשוט ביותר - כל אשר היא רוצה, מר ככל שיהיה, יהפוך להיות עם חלוף הזמן לטעם החביב עלי. ובכן, כמו שאמרתי, היה היה רגע בו חציתי את הרוביקון מתוך הבנה ובחירה מלאה, ומאז אני טועם אושר אין קץ מצד אחד, ויסוריי גיהנום מן העבר השני.
הדרך בה היא נוגעת בי ומשטיחה אותי תחתיה. הופכת אותי לשטיח הנושא עליו את רצונותיה. הופכת אותי לאדמה כבדה עשירה וניחוחית בה היא שותלת את זרעי הפורענות. והיא טובה אלי ומאפשרת לי לצרוח בשלב בו היא פוערת בי פתח ודוחקת פנימה את הזרעון הזר. זר לי. זר לרצונותי. אלא שעוד רגע קט, עוד זמן קצוב והזרעון יתעורר ויחל לעכל אותי ולצמוח בתוכי כשאני מביט בתהליך חסר אונים. רואה אותו צומח ממני, משתרש בי, משתלט על חלומותי ואוננויותי המיוזעות, ומכאן ואילך הופך להיות חלק בלתי נפרד ממני. חלק אשר איתו אני אבוא אליה יום אחד, אכרע על ברכי ואתחנן לתת לה אותו. גם אותו. היא תתבונן בי, תלטף את ראשי וזקפתי המטפטפת מרוב רצון לרצות, ותסכים לקבל את השי. והנה נמצאתי כהבל אשר שועה האל למנחתו, ויש בי רגע של קורת רוח ועונג.
ועדיין - את קין איני שוכח. כלל איני שוכח כי מנחה זו היא היא עצמה יכולה להקיץ עלי את הקץ, וגרוע מכך, עלינו.
אני יודע מה תגידו. אינכם מצליחים להתאפק ומספרים לי שעניין זה בידיי. הרי אני הוא זה האחראי על כל מה שצומח בי ובתוכי, אני הוא זה האחראי על המנחות שאני מגיש. התשובה שלכם די בה כדי להבהיר כי לא חציתם מעולם את הרוביקון. די בה בכדי לספר על כך שעוד לא טעמתם את הטעם המתקתק-מריר של רצון המתעכל ומעכל בתוככם ואינכם יכולים להתנגד לו. די בה בכדי לזהות שלא הפכה מישהי מעולם את רצונה לרצונכם.
ואולי אתם צודקים בכך. אולי אתם צודקים שאתם עומדים בפרץ, נאחזים רק במראית עין. בריגושי "על יד". במשחקים בכאילו, אשר משאירים בידכם את השליטה המלאה. אולי אני הייתי זה שצריך היה לחשוב עוד מספר פעמים, ואז להסתובב מבלי להביט לאחור על מנת לא להפוך לנציב מלח מרוב צער. צער על כך שבחרתי בחירה פחדנית שתשאיר אותי בחיים, אבל לא תאפשר לי למות שוב ושוב. למות שוב ושוב רק על מנת שהיא תחיה אותי כדי לשוב ולהרגני אלפי מיתות שונות ומשונות.
וכל זה רק הקדמה, הייתם מאמינים?
אני ישוב לרגליה לפני מספר ימים, לאחר ימים ארוכים בהם היא מנעה ממני גמירה. הפקיעה את הזין שלי מרשותי ובכלל זה גם את הזרע שהולך ומתמלא עד גדותי. וכל זאת למה? זה פשוט. משום ש: "זה ממלא אותי התרגשות טוי. נוכל להתקדם כל כך הרבה יותר מהר בדרך הזו. יש לי כל כך הרבה דברים ללמד אותך." ואז היא שותקת רגע, מהרהרת ואומרת: "הייתי רוצה לספר לך עליו, אבל אני חושבת שעוד מוקדם." היא מתכופפת, אומדת בכף ידה את כובד אשכי הנפוחים, המלאים בזרע שנצבר בהם בימים האחרונים, ועונה לעצמה: "כן. עוד מוקדם. אולי עוד מספר ימים."
אני חש את התחושה הזו. אתם מכירים אותה בוודאי. הלב נפער ופתאום אתם מגלים בו תהום, ובתהום פחד, והוא הולך ומשתפך כאדוות, עד שכולי טעון בגלים האלה ואין לי דרך להמלט מהם אלא להצמד אליה ולבקש את חסותה מן הדברים האיומים שהיא מבקשת לנו כנגד רצוני.
היא שוב מתכופפת ובמחי 3 תנועות זריזות היא מזקיפה את הזין שלי שכרגיל משתף איתה פעולה כהולך בראש מחנה הבוגדים בי, בלי שינקוף מצפונו ולו במעט. בשלב הזה מתערפלת דעתי, ואני מבקש בשקט שתספר לי. היא שואלת אם אעמוד בזה. אני יודע שזו שאלה רעה מאוד שבאה לאחר בקשה גרועה במיוחד, ובכל זאת איני עוצר. אני בולע את הרוק ומבטיח הבטחה שלא ברור לי אם אעמוד בה. מבטיח שכן. היא מתבוננת בי, מחייכת לעצמה משום הדרך הפשוטה בה היא חישקה אותי שוב. אין לה צורך אפילו בטכניקות מסובכות בכדי שאפול כפרי בשל, מטפטף ומתוסכל, אל חיקה.
היא מתחילה לספר לי ואני נלחם בי. חושק שיניים, ומחזק לב. נלחם בעצמי לא להלחם בה וברצון שלה. המלחמה הזו מניבה לב חורק ועיניים כמעט דומעות. והיא, בכל הזמן הזה שהיא שותלת את הזרע הזר, מחליקה כף רגלה על זקפתי ואינה נותת לי את האפשרות לברוח ולהתכנס בעצמי, באף דרך. בעניין הזה ניטל ממני חסדה.
היא מספרת לי עליו, על השיחות איתו. היא מבהירה: "אנחנו רק משוחחים בינתיים." על הדרך בה הוא נוהג בה: "אף אחד מעולם לא נהג בי באופן הזה" היא אומרת, ואני שומע את הפליאה המהולה בהערכה. ליבי מתפקע ואין לי רצון באותו רגע אלא להניח את ידי על מפרקתו ולהשתעשע ברעיון לפוקק את הכלב הקטן שמרשה לעצמו לחבל כאן בסדרי בראשית.
היא אומרת: "יש בו משהו מיוחד. הוא מבלבל אותי קצת. והוא חכם מאוד." אני מנסה לבלוע, והמרירות ממלאה לי את חלל הפה. היא מתבוננת בי וממשיכה לספר על השיחות שלהם, על העוצמה שהיא מזהה בו. על היריבות המאוזנת בינהם. על כך שהיא מריחה את הרצון שלו לקחת אותה, בוטה וחסר פשרות, ועל כך שהיא מתאווה כל כך להכניע אותו. על כך שהיא תכניע אותו. שהיא חייבת. אני שומע את הריגוש בקול שלה, למרות שנדמה כי היא מנסה להסוות אותו. אני מריח את העוררות המינית שלה כשהיא מדברת בו. אני מרים אליה מבט מלא דמעות, והיא מלטפת את לחיי כשהיא מסבירה לי שאין לי מה לדאוג. שהיא לעולם תשמור עלינו. שאותי היא אוהבת כמו שמעולם לא אהבה. אני מוריד את המבט, שותק.
אבל אני צועק בלב. אני צועק בלב שאני שונא אותה. שהלוואי שלא הייתי מתפתה לשלל הפתיונות הצבעוניים שלה. שהלואי ולא הייתי חוצה את נקודת האל-חזור. שהלוואי שלא הייתי מניח בידיה את מפתחותי כולם ובכללם המפתח שהופך את רצונותיה לרצונותי, ואת המפתח המאפשר לה לקרוע לי את הלב בקלות כזו. שהלוואי שיכולתי ללכת מהאישה הנוראית הזו שמפיחה בתוכי תחושות בעוצמות שיכולות לקצר עיר שלמה מרוב עומס. אני צועק שאני לא מבין מה זה אומר, ומה היא רוצה. אני מתחנן להבין מה זה אומר. אני צועק בלב. אבל אני שותק.
ויודעים מה? זה ממש, אבל ממש לא משנה לי שהגבר הזה שמבלבל אותה, שנדחק ומלבה אותה בחוכמתו ועוצמתו, שמרטיב אותה ומעיר אותה, הגבר הזה שהיא רוצה כל כך להכניע, כבר יושב לרגליה עכשיו. כי כן, זה ממש, אבל ממש לא משנה לי שהגבר הזה הוא אני.
אבל זה לא יהיה נכון.
כי אתם מבינים, יש רגעים שבהם אני לא מבין למה אני צריך את כל זה. באמת. אני יודע שזה לא מקובל להודות בכך.
שזו כפירה לכאורה בה ובי, במקום שלה אצלי שהוא נגזרת של סוג האהבה שאני אוהב אותה. אבל אולי דווקא בגלל האהבה הזו שמאכלת בתוכי עולה בי השאלה. כי, אתם מבינים, ישנם גם רגעים שאני כל כך שונא אותה. אני יודע שברגעים אלה אני כועס על עצמי שלא עמדתי בפיתוי הזה. שהסכמתי לשתות את שיקוי התרעלה הזה שהפך אותה למצפן של הצרכים העצמיים שלי, במובן הפשוט ביותר - כל אשר היא רוצה, מר ככל שיהיה, יהפוך להיות עם חלוף הזמן לטעם החביב עלי. ובכן, כמו שאמרתי, היה היה רגע בו חציתי את הרוביקון מתוך הבנה ובחירה מלאה, ומאז אני טועם אושר אין קץ מצד אחד, ויסוריי גיהנום מן העבר השני.
הדרך בה היא נוגעת בי ומשטיחה אותי תחתיה. הופכת אותי לשטיח הנושא עליו את רצונותיה. הופכת אותי לאדמה כבדה עשירה וניחוחית בה היא שותלת את זרעי הפורענות. והיא טובה אלי ומאפשרת לי לצרוח בשלב בו היא פוערת בי פתח ודוחקת פנימה את הזרעון הזר. זר לי. זר לרצונותי. אלא שעוד רגע קט, עוד זמן קצוב והזרעון יתעורר ויחל לעכל אותי ולצמוח בתוכי כשאני מביט בתהליך חסר אונים. רואה אותו צומח ממני, משתרש בי, משתלט על חלומותי ואוננויותי המיוזעות, ומכאן ואילך הופך להיות חלק בלתי נפרד ממני. חלק אשר איתו אני אבוא אליה יום אחד, אכרע על ברכי ואתחנן לתת לה אותו. גם אותו. היא תתבונן בי, תלטף את ראשי וזקפתי המטפטפת מרוב רצון לרצות, ותסכים לקבל את השי. והנה נמצאתי כהבל אשר שועה האל למנחתו, ויש בי רגע של קורת רוח ועונג.
ועדיין - את קין איני שוכח. כלל איני שוכח כי מנחה זו היא היא עצמה יכולה להקיץ עלי את הקץ, וגרוע מכך, עלינו.
אני יודע מה תגידו. אינכם מצליחים להתאפק ומספרים לי שעניין זה בידיי. הרי אני הוא זה האחראי על כל מה שצומח בי ובתוכי, אני הוא זה האחראי על המנחות שאני מגיש. התשובה שלכם די בה כדי להבהיר כי לא חציתם מעולם את הרוביקון. די בה בכדי לספר על כך שעוד לא טעמתם את הטעם המתקתק-מריר של רצון המתעכל ומעכל בתוככם ואינכם יכולים להתנגד לו. די בה בכדי לזהות שלא הפכה מישהי מעולם את רצונה לרצונכם.
ואולי אתם צודקים בכך. אולי אתם צודקים שאתם עומדים בפרץ, נאחזים רק במראית עין. בריגושי "על יד". במשחקים בכאילו, אשר משאירים בידכם את השליטה המלאה. אולי אני הייתי זה שצריך היה לחשוב עוד מספר פעמים, ואז להסתובב מבלי להביט לאחור על מנת לא להפוך לנציב מלח מרוב צער. צער על כך שבחרתי בחירה פחדנית שתשאיר אותי בחיים, אבל לא תאפשר לי למות שוב ושוב. למות שוב ושוב רק על מנת שהיא תחיה אותי כדי לשוב ולהרגני אלפי מיתות שונות ומשונות.
וכל זה רק הקדמה, הייתם מאמינים?
אני ישוב לרגליה לפני מספר ימים, לאחר ימים ארוכים בהם היא מנעה ממני גמירה. הפקיעה את הזין שלי מרשותי ובכלל זה גם את הזרע שהולך ומתמלא עד גדותי. וכל זאת למה? זה פשוט. משום ש: "זה ממלא אותי התרגשות טוי. נוכל להתקדם כל כך הרבה יותר מהר בדרך הזו. יש לי כל כך הרבה דברים ללמד אותך." ואז היא שותקת רגע, מהרהרת ואומרת: "הייתי רוצה לספר לך עליו, אבל אני חושבת שעוד מוקדם." היא מתכופפת, אומדת בכף ידה את כובד אשכי הנפוחים, המלאים בזרע שנצבר בהם בימים האחרונים, ועונה לעצמה: "כן. עוד מוקדם. אולי עוד מספר ימים."
אני חש את התחושה הזו. אתם מכירים אותה בוודאי. הלב נפער ופתאום אתם מגלים בו תהום, ובתהום פחד, והוא הולך ומשתפך כאדוות, עד שכולי טעון בגלים האלה ואין לי דרך להמלט מהם אלא להצמד אליה ולבקש את חסותה מן הדברים האיומים שהיא מבקשת לנו כנגד רצוני.
היא שוב מתכופפת ובמחי 3 תנועות זריזות היא מזקיפה את הזין שלי שכרגיל משתף איתה פעולה כהולך בראש מחנה הבוגדים בי, בלי שינקוף מצפונו ולו במעט. בשלב הזה מתערפלת דעתי, ואני מבקש בשקט שתספר לי. היא שואלת אם אעמוד בזה. אני יודע שזו שאלה רעה מאוד שבאה לאחר בקשה גרועה במיוחד, ובכל זאת איני עוצר. אני בולע את הרוק ומבטיח הבטחה שלא ברור לי אם אעמוד בה. מבטיח שכן. היא מתבוננת בי, מחייכת לעצמה משום הדרך הפשוטה בה היא חישקה אותי שוב. אין לה צורך אפילו בטכניקות מסובכות בכדי שאפול כפרי בשל, מטפטף ומתוסכל, אל חיקה.
היא מתחילה לספר לי ואני נלחם בי. חושק שיניים, ומחזק לב. נלחם בעצמי לא להלחם בה וברצון שלה. המלחמה הזו מניבה לב חורק ועיניים כמעט דומעות. והיא, בכל הזמן הזה שהיא שותלת את הזרע הזר, מחליקה כף רגלה על זקפתי ואינה נותת לי את האפשרות לברוח ולהתכנס בעצמי, באף דרך. בעניין הזה ניטל ממני חסדה.
היא מספרת לי עליו, על השיחות איתו. היא מבהירה: "אנחנו רק משוחחים בינתיים." על הדרך בה הוא נוהג בה: "אף אחד מעולם לא נהג בי באופן הזה" היא אומרת, ואני שומע את הפליאה המהולה בהערכה. ליבי מתפקע ואין לי רצון באותו רגע אלא להניח את ידי על מפרקתו ולהשתעשע ברעיון לפוקק את הכלב הקטן שמרשה לעצמו לחבל כאן בסדרי בראשית.
היא אומרת: "יש בו משהו מיוחד. הוא מבלבל אותי קצת. והוא חכם מאוד." אני מנסה לבלוע, והמרירות ממלאה לי את חלל הפה. היא מתבוננת בי וממשיכה לספר על השיחות שלהם, על העוצמה שהיא מזהה בו. על היריבות המאוזנת בינהם. על כך שהיא מריחה את הרצון שלו לקחת אותה, בוטה וחסר פשרות, ועל כך שהיא מתאווה כל כך להכניע אותו. על כך שהיא תכניע אותו. שהיא חייבת. אני שומע את הריגוש בקול שלה, למרות שנדמה כי היא מנסה להסוות אותו. אני מריח את העוררות המינית שלה כשהיא מדברת בו. אני מרים אליה מבט מלא דמעות, והיא מלטפת את לחיי כשהיא מסבירה לי שאין לי מה לדאוג. שהיא לעולם תשמור עלינו. שאותי היא אוהבת כמו שמעולם לא אהבה. אני מוריד את המבט, שותק.
אבל אני צועק בלב. אני צועק בלב שאני שונא אותה. שהלוואי שלא הייתי מתפתה לשלל הפתיונות הצבעוניים שלה. שהלואי ולא הייתי חוצה את נקודת האל-חזור. שהלוואי שלא הייתי מניח בידיה את מפתחותי כולם ובכללם המפתח שהופך את רצונותיה לרצונותי, ואת המפתח המאפשר לה לקרוע לי את הלב בקלות כזו. שהלוואי שיכולתי ללכת מהאישה הנוראית הזו שמפיחה בתוכי תחושות בעוצמות שיכולות לקצר עיר שלמה מרוב עומס. אני צועק שאני לא מבין מה זה אומר, ומה היא רוצה. אני מתחנן להבין מה זה אומר. אני צועק בלב. אבל אני שותק.
ויודעים מה? זה ממש, אבל ממש לא משנה לי שהגבר הזה שמבלבל אותה, שנדחק ומלבה אותה בחוכמתו ועוצמתו, שמרטיב אותה ומעיר אותה, הגבר הזה שהיא רוצה כל כך להכניע, כבר יושב לרגליה עכשיו. כי כן, זה ממש, אבל ממש לא משנה לי שהגבר הזה הוא אני.
