רמז

מה שהכי קשה והכי מספק בשבילי, זה להעניק לך פורנוגרפיה מדויקת של הנפש שלי. מה שהופך את זה לקשה שבעתיים זה שישנם מקרים שאחרים רואים את אותה פורנוגרפיה בלי שאני אוכל לשלוט במה שהם רואים. למשל היא.

היום אני חושבת שמהבחינה הזו כל "היא", היא חסרת חשיבות. זה לא אמור להעליב ולפגוע בי כשרואים מה וכמה אתה בשבילי, ולאן אני מוכנה לצעוד יחד איתך. מהבחינה הזו כל "היא" תהיה תמיד ידך הארוכה: חדה וכואבת, חסרת פשרות, ובכל זאת מייצרת עונג, גם משום הדיסוננס המוטמן בקשר שלנו: הכאב משחרר אותנו מהפחד. מהפחד שעוצר מבעדנו להצמד יותר, לעזוב כל מני אחיזות ומאחזים חיצוניים ולהאחז אחד בשני, רק כי אין יציב מזה בעולם שיצרנו. אותו עולם שלפרקים יכול להראות דיסהרמוני ואוקסימורוני, ובפועל מתנגן כיצירה מדוייקת והרמונית להפליא.

ואתם: אני מספרת לכם משהו מהעומק שלנו, מקום שהחשיפה שם לאור השמש משנה בו דברים ולכן אני מחוייבת להגן עליו. לכן אני אומר בטרם אתם מתחילים לקרוא כאן: כל מילה שתקראו כאן היא בדויה לחלוטין. לחילופין, כל עצם מסדרת עצמותיה של כל מילה כאן היא אמת לאמיתה, ואין אמת עמוקה ממנה. אל תשאלו מדוע דווקא האמירה הזו מגנה על אותם מעמקים. בכלל, אל תשאלו כלום. תתרווחו על הכסא שלכם וצפו בסרט המוקרן מול עינכם ומציג לכם בליל רגשות, ובכל הזמן הזה תתהו מדי פעם, האם הוא מבוסס על סיפור אמיתי אם לא.



***

לפעמים לוקח לי זמן לספר. אפילו לך. קשה לי לספר את האיזורים שמתנגשים עם החלקים בעצמי שבניתי כדי להגן על הפנים הרך שלי. עם חלוף הזמן נצמדו כל אלה והתקשו עד שהפכו לגדרותיו של אותו פנים רך ומכך הפכו לתפישתי לחלק ממני. אני מוצאת אירוניה בעובדה שאותה קליפה מתקשה, הולכת ומצרה את התפתחות הפנים הרך, את הדבר שעליו היא באה להגן. וככה זה, אהובי, רק אוקסימורון מבטל אוקסימורון בהגיונות הפוכים, ובאהבה האוקסימורונית שלך אתה מבטל את אותן גדרות, כשאתה מציף את הקליפה המתקשה בחומר שבך, וממיס אותה דווקא ע"י שימוש בתכונות שלה לטובת העניין. לטובת הרצון שלך, שעובד לטובת הרצון של האחד. שלנו. אין לי דרך אחרת להסביר איך יתכן שאתה מפרק אותי לחלקים ובכל זאת שומר עלי מכל משמר, בכל מקום זמן ודרך.



היה כבר משהו באויר כשנסענו לשם. למרות השיחה הרגועה שניהלנו ברכב כבר הרגשתי שמשהו אחר עומד לקרות. אולי גם העובדה שעמדת על כך שהפעם אנחנו נפגשים ב"מקום אחר" ולא בבית. כשנכנסנו שמתי לב לשני דברים, אחד אחרי השני: המקום היה יפה מאוד, אהבתי את העיצוב שלו ואת התחושה החמימה שהוא שיווה למקום. הדבר השני ששמתי לב אליו - הוו הקבוע בקיר. ממש כמו אותו וו שקבוע אצלי בחדר השינה. נדמה לי שעקבתי אחרי המבט שלך שחיפש אותו, אבל את זה אני אומרת עכשיו בדיעבד, כשהמאורעות שבאו לאחר מכן מייצרים השפעה על הזכרון שלי.



אני אוהבת כשאתה מפשיט אותי. יש לך ידיים בוטחות ומדויקות ואני תמיד מדמיינת באותם זמנים מה גרם להן להיות מדויקות כל כך, בפרימת חזיה במשיכה אחת למשל. הפעם אתה מפשיט אותי ואני רואה את כל האופל שאצור בתוכך מתחיל להזדחל החוצה, אולי מעט לפני הזמן שייעדת לו. הקול שלך משתנה, והמשפטים הופכים להיות קצרים מאוד ותכליתיים. אני מתחילה לזלוג, כשהידיים שלך הופכות תכליתיות אף הן. אתה מפשק אותי והיד שלך ספק מצליפה ספק מלטפת את מפגש הירכיים שלי. כל הצלפת יד כזו גורמת לי לדמיין טיפות ניתזות בהילוך איטי. דקה נוספת עוברת והאצבעות שלך שוקעות בפנים הרך שלי. מזל וקללה שהשאירו לנו פתח לפנים הרך הזה..



יש משהו מלגלג במבט שלך כשאני מתחילה להתפתל ולגמגם. אתה יודע עד כמה אני רגישה ללגלוג, אבל גם המילים שאתה מוציא מהפה מסתנכרנות עם המבט. אתה אומר שאני לא מפוקסת ואני מסכימה איתך. כשאתה שואל אם לעזור לי קצת בפוקוס אני מהנהנת וזוכה בתמורה בשתי סטירות שמהממות אותי וממלאות אותי עלבון צורב. אני חשה בסומק שמתפשט לי בלחיים. המבט הקר שלך קצת מפחיד אותי כשאתה מבקש ממני לחכות לך על הברכיים. ומורה לי באצבעך: "שם.".



הארגז נפתח. אתה מוציא ממנו את החבלים הדרושים לך, ומכין את הקשירה כנגד הוו. "לכאן". אני מגיעה אליך ונעקדת בידיים מורמות מעל ראשי. אתה מתבונן בי, מחליק יד ומסביר לי שאתה אוהב אותי, ושאם יש משהו שיכול לשמור עלי עכשיו, זו הידיעה הזו. הבטן שלי מתחילה להתכווץ עכשיו, ופחד מתחיל למלא אותה לאט ובבטחה. אתה שב ומדגיש: "שום דבר אחר לא ישמור שם. לא תוכלי להשתמש בכלים הרגילים שלך. הם לא יעזרו, רק יזיקו. את מבינה מה שאני אומר?" אני מהנהנת. אתה מחייך, מלטף לי את הלחי ונפנה ממני בכדי להתקשר. אליה. אתה מחייך אל הדמות שמדברת איתך, מחליף איתה בדיחה פרטית ומאשר לה שהיא יכולה להגיע. אני נושמת עמוק, שמחה קצת שאני קשורה הפעם. באופן מוזר דווקא הקשירה משחררת אותי מאחריות. כשאתה מסיים את השיחה אתה פונה אלי ואומר: "עכשיו זה רלוונטי מותק, אז אני מספר לך. עוד רגע תכנס מישהי לחדר. את תראי שכרגיל בחרתי אותה מתאימה בדיוק למה שאני צריך. תנשמי, ואל תשכחי."



"כשזה יהיה רלוונטי לך את תדעי"

כבר זמן שסיפרת לי שאתה "מדבר" עם מישהי שאתה חושב שהיא מתאימה, וכששאלתי מי היא ולמה היא מתאימה ענית קצרות: "כשזה יהיה רלוונטי לך את תדעי". זה היה קצת לבלוע את הרוק ואת הגאווה, כי בדר"כ אתה לא מסתיר ממני אף תקשורת שלך, ההיפך, נעים לך לחלוק בה איתי. הפעם, בכל הפעמים שניסיתי לגשת לעניין מכל מיני כיוונים, זו גם היתה התשובה שקיבלתי. גם כשהודעת לפני מספר ימים שאתה פוגש בה, ושאלתי לאיזו מטרה, התשובה שלך נשארה אותה תשובה. אם כך, עוד מעט קט תפסע הרלוונטית לחדר. פתאום אני ערה מאוד לעובדה שאני עירומה בזמן שהיא תפסע פנימה לבושה.



כשאתה פותח לה את הדלת אני מבינה למה היא מתאימה. היא בהירה למדי, עם שיער גלי בהיר צבוע בגווני בלונד בהירים, עיניים בהירות וישבן מושלם שבלט באופן מיוחד במכנסונים שהיא לבשה. צעירה. מדי? זו היתה חוויה מביכה מאוד כשהצגת אותנו אחת לשניה והיא אמרה: "נעים מאוד" וצחקה. לא היה ברור למה, אבל מהמקום בו עמדתי די ברור היה לי שהיא צוחקת על המקום שלי, על המיקום שלי, גם אם הוא זמני.



לא יכולתי להפסיק לחשוב. להתבונן ולחשב מה קורה שם בינכם על המיטה שמולי. התבוננתי במיומנות של שניכם בתחום הפלירטוט, וכל הזמן ניסיתי להבין מה אתם חושבים ומרגישים שם ואיך זה משליך עלי. זה היה הרגע בו התבוננת בי, ביקשת ממנה סליחה לרגע, מנומס מאוד. כשעמדת מולי, קרוב מאוד אלי מלוא גובהך, הריח שלך מציף אותי, רק אמרת: "את לא מקשיבה, אני רואה. את חושבת מדי במקום להתלות בי. לשחרר את השאר ולהרגיש. את רוצה שאני אעזור לך גם בזה?" הפעם אני מבינה מה זה אומר כשאני מהנהנת וחשה את הצריבה שלא מאחרת לבוא בשתי הלחיים.



לאט לאט מרחת אותה עליך כשאני מתבוננת בתהליך בעיניים כלות. עכשיו היא כבר היתה כולה בין זרועותיך כשאתה מתנשק איתה ומשחרר גם את החזיה שלה. דקירת הכאב הפכה אותי מסוממת. מגורה כל כך. לפעמים אני חושבת שהגירוי שמגיע במקומות האלה הוא הגנה של הגוף על הנפש הכואבת שלנו. לפעמים אני חושבת דברים אחרים. באותו רגע לא חשבתי, רק הרגשתי תחושות סותרות שמבעבעות בתוכי ומציתות בי רצון עז בך, כאילו שאם הוא לא יענה, אני אמות מחנק. אתה מצידך היית ממוקד היטב במה שאתה עושה, כאילו שלרגע נשתכח ממך שאני תלויה כאן על הקיר. לרגע אחד קמת ממנה, מתפשט במהירות, מגלה מולי ומולה גוף מרהיב, וזין מרהיב לא פחות, תפוח מאוד וכבד, אם כי לא זקוף לגמרי. כשהשפתיים שלה נתהדקו על הזין שלך, קיבעת את הראש שלה, והתחלת לחדור. רק אז נפנית להתבונן בי במבט שלא מסגיר דבר, כשאתה נכנס ויוצא מתוך הגרון המשתנק שלה.



יודע, היה נדמה לי שדאגת לפחות לזויות בהן אני אצפה בכאב שלי. דאגת שהמראות יהיו נגישים לי וברורים. שהנשיקות שלכם. דאגת שאני אראה את מבע הפנים שלך רגע לפני שהרמת לה את האגן באויר ביד גדולה וירדת אל בין ירכיה. אפילו דאגת לכך שאני אוכל להריח את חיבור הריחות שלכם מאוד מקרוב, כשהרמת אותה, הלבשת אותה על הזין שלך, התהלכת איתה בחדר, עמדת ממש לידי, מדביק אותה לקיר, ירכיה מלופפות סביבך, והוצאת ממנה יללה חנוקה של גמירה. אבל אולי לא באמת דאגת. אולי כל זוית היא מספיק טובה ומדויקת בסיטואציה הזו. הנחת אותה על המיטה, שניכם עטויים בדוק של זיעה כשהודעת לה שאתה הולך להשתין ומייד חוזר. בדרך עברת לידי, העברת יד על הלחי והמשכת לשירותים. הידיים כאבו לי כל כך.



כשסגרת את דלת השירותים נשמעה טריקה קלה. זה גם היה הרגע בו היא קמה מהמיטה ופנתה אלי. היה לה מבט מרוצה מאוד שאופייני לאישה מסופקת שעוד לא חושבת על ההשלכות של מה שהיא מרגישה עכשיו. היה לי לא נוח לענות לה שם כשהיא שאלה מה אני מרגישה ו"למה את מסכימה לכל זה, מה הוא יעשה אם לא תסכימי?" והאמת היא שגם לא היתה לי תשובה טובה שתגרום לה להבין שלא יקרה כלום אם אני לא אסכים, אבל אני לא יכולה שלא לרצות בכך בעצמי. שככה אנחנו מפעפעים אחד לשני והופכים לרצון משותף. על השאלה הבאה: "זה מרטיב אותך לראות אותנו?" בכלל לא עניתי. גם בגלל ה"אותנו" היהיר, וגם בגלל השאלה עצמה. היא לא חיכתה, הניחה יד בין ירכי, משכה אותה משם ופסקה:"וואי, את מה-זה-רטובה, זה מגרה אותך להיות מושפלת כנראה." זה הרגע שבו נכנסת לחדר וראית את המבט הזה ששלחתי אליך, נעלב ומבקש הצלה.



"את רוצה שאעזור לך גם בזה?"

כששאלת אותי פשוט לא עניתי, והיא אמרה בנחת שכלום וסתם היא בדקה שאני בסדר. התקרבת אלי והתכופפת אל האוזן שלי כדי לשאול: "מה קרה בובה שלי, למה את ככה?" העיניים שלי התחילו לדמוע אבל לא אמרתי כלום. ואתה המשכת: "זה קצת כואב?" הנהנתי. ואתה: "אני מבין. את רוצה שאני אעזור לך גם בזה?" לא ידעתי איך אני אעמוד בסטירות נוספות בלי להתפרק שם מולה, אבל כמובן שהנהנתי. איך אני יכולה להגיד לך לא כשאתה רוצה לעזור לי? אבל לא סטרת לי הפעם. רק שיחררת אותי מהחבלים, ושיפשפת את הכתפיים והזרועות הקשויות שלי, עטפת אותי ולקחת אותי לאמבטיה.



כשהכנסת אותי פנימה אמרת:"את כבר מכירה אותי, בכל פעם שאני יודע שאת צריכה, אני שותל רמז. רמז שפותר לך את המשוואה שנתקעת לך בראש. רוצה את הרמז שלך?" כמובן שרציתי את הרמז הזה. הראש שלי היה מבולבל מאוד, והייתי זקוקה לך, לכל דבר שירגיע אותי, ובכלל זה הרמז שלי. עמדת מעלי כשאמרת: "תנקי אותי ממנה קודם" והגשת לי את הזין שלך כולו ספוג בטעמים והריחות שלה. אחרי שניקיתי אותך, והתרצית אמרת: "זה הרמז שלך." כמו בהילוך איטי ראיתי את הזרם הזהבהב בוהק מקשית באויר ונוחת עלי.



****

לקח לי זמן להבין את הרמז, אתה יודע. בסופו של דבר הכל באמת תפאורה שלך ושלי. היא כבר לא היתה בחדר כשהתפרקתי שם דומעת כולי, נוגעת בתחושות שקשורות לשדים שלי. אותן תחושות שאני מנסה לההתמודד איתן בדרכים שונות. ובאמת לא צריך. אני רק צריכה להאחז בידיעה הברורה הזו. אתה אוהב אותי. אתה בעדי. אתה שומר עלי מכל משמר בדרכך האוקסימורונית. וככה, אתה פירקת אותי, שטפת את כל החלקים היטב, וישבת להרכיב אותי מחדש, פוחדת פחות, מאמינה יותר. בנו.