מבט מלמעלה
מאת ניטפיקינג(נשלטת){מאסטרמיינד}
24 באוקטובר 2012
החדר קריר. רונית הפעילה את המזגן כשהגיעה בבוקר, כמו שהוא אוהב. הדלת הכבדה בחדר מגרשת את הקולות מהמסדרון, והוא עומד שם, ורק המחשבות מרעישות לו בראש. למטה, משאית עוצרת כמעט באמצע הצומת, והוא רואה את המכוניות דוהרות מסביבה. אנשים ממהרים לחצות את הכביש, רק להספיק את האור הירוק. מקומת הפנטהאוז כולם נראים קטנים כל כך, כמו דמויות משחק, והוא מתבונן בהם אבל לא רואה אותם. דממה בחדר, כמו בתוך בועה.
דפיקה רפה בדלת. הוא ניתק מהחלון ופונה אל השולחן, מתיישב על כסא העור הרך. "כן?" הוא אומר בשקט. הוא לא צריך להסתכל עליה כדי לדעת שהיא נכנסת ובידה ספל אספרסו מונח על צלחת קטנה, ולצידו שתי עוגיות רכות. היא מניחה את הצלוחית על השולחן בזהירות. "עוד משהו שאני יכולה לעשות בשבילך?" היא שואלת. "לא, תודה רבה", הוא מחייך אליה. הוא מקפיד לא להסתכל על הישבן שלה כשהיא יוצאת מהחדר. היא באמת לא מושכת אותו. ההתנהגות שלה, מצד שני, נעימה לו. משהו בציות המיידי, ההקפדה על כל הוראה, גחמנית ככל שתהיה, הרצון לשמח אותו שניכר בכל תנועה שלה – משהו בזה נראה לו מתאים, נכון, מתבקש.
הוא לוגם באיטיות את האספרסו, שוב ליד החלון. ופתאום הוא מבין שהוא מחכה למשהו ולא יודע למה. לא מדובר בענייני עבודה, כזו יש לו תמיד וגם המשברים שמגיעים מדי פעם לא מצליחים להוציא אותו מכליו, אבל כרגע מדובר במשהו אחר. איזה דגדוג שהתגנב אליו בלי שהרגיש בו, איזו ציפיה, איזו תאווה שהוא אפילו לא מסוגל להגדיר לעצמו. זה מרגיז אותו, ההרגשה הזו שהתנפלה עליו בעדינות בלי שהבחין בה, זו שלא מאפשרת לו ליהנות עכשיו מהקפה. הוא מניח בכעס את הספל החצי מלא על השולחן ויוצא מהחדר.
*
הישיבה מתמשכת. הוא חשב שבשעה שבע יוכל לצאת מהמשרד, אבל תכף שמונה והוא עדיין בחדר הישיבות. הוא חייב לשמור על עירנות, הוא צריך לנהל את העניינים פה, אבל הוא לא מפסיק להגניב מבטים לשעון. הוא רוצה לצאת מפה, ללכת, מחכים לו בבית, אבל זה משהו מעבר לכך. משהו מושך אותו החוצה. הוא קם. "אנחנו חייבים לסיים עכשיו", הוא אומר בקול שמתאמץ להישאר רגוע, "נמשיך מחר".
מישהו מסדר את הדברים. מישהו מחזיר את הכסאות למקומם. מישהו אוסף את הספלים לכיור, מישהו ממרק את שולחן הישיבות, מישהו אוסף את הדפים שנותרו על הכסא ומשיב אותם למקומם. לא הוא. הוא כבר לא שם. הג'יפ שלו טורף את המרחק בדרך הביתה, מהיר וחרישי.
*
רונית מברכת אותו בחיוך, כמדי בוקר. הוא משיב לה בחיוך טרוד, והוא טרוד בעיקר כי אין לו מושג מה מטריד את מנוחתו. אולי זה איזה וירוס, הוא מגלגל את המחשבה, אולי אני פשוט עומד להיות חולה. סליחה, קולה של רונית מגיע אליו בטרם הצליח לגעת בידית הדלת הממורקת, "בשעה 11 קבעתי לך ראיון. זה בסדר?". "שיהיה", הוא מפטיר לעברה, "שיהיה. יש לך אדוויל בשבילי?", היא ממהרת לחפש במגירה שלה ומגישה לו את הקופסה. הוא נוטל אותה ופונה לחדרו.
*
על השולחן שלו מסודרים מספר מסמכים, והלפטופ שלו, חשוך מסך, ניצב לצידם. הוא שקוע בקריאה, מדלג מדי פעם על קבוצת דפים, מתעמק באחרים, חושב.
דפיקה בדלת.
"כן?" הוא אומר מבלי להרים את מבטו.
"אתה פנוי לראיון עם דנה צוק?" רונית שואלת כשהיא סוגרת אחריה את הדלת.
צוק? שיהיה. "תכניסי אותה בבקשה. בואי נגמור עם זה מהר, יש לי יום עמוס".
רונית פותחת את הדלת ומציצה לעבר המסדרון. "את יכולה להיכנס", היא אומרת בשקט.
הוא מרים את מבטו בדיוק בזמן לתפוס את הצעד הראשון שלה. היא לבושה באופן מהודר מדי, זו המחשבה הראשונה שחולפת בו, השנייה היא שנראה שיש לה גוף לא רע.
"תודה רונית", הוא פולט לעבר המזכירה, ומתבונן כיצד היא סוגרת אחריה את הדלת.
"שבי בבקשה", הוא פונה אל המהודרת מדי, "תרצי לשתות משהו?"
"לא, תודה", היא מחייכת, והחיוך שלה, ילדותי כמעט, מציף אצלו משהו, איזו סקרנות בלתי מוסברת.
"בסדר גמור", הוא אומר. "אני מבין שכבר עברת סינון ראשוני אצל יניב, ולכן הגעת אלי".
היא מהנהנת לעברו.
"תני לי לעבור רגע על קורות החיים שלך", הוא אומר תוך כדי שהוא מחפש אחרי המסמכים על השולחן שלו. הנה הם. הוא מרחיק את עצמו מעט מהשולחן ומרפרף על השורות.
"בסדר", הוא אומר, "ספרי לי קצת על עצמך".
"להתחיל מהצבא?", היא שואלת.
"תתחילי מאיפה שאת רוצה", הוא משיב. הרי מה שמעניין אותו היא הדרך בה היא אומרת את הדברים, ולא מה היא אומרת. יניב כבר בדק את כל הפרטים הטכניים עבורו, וגם כל מיני דברים לא טכניים כמו סטטוסים בפייסבוק ותמונות חושפניות שפירסמה או שלא. אם היא רוצה להיות העוזרת האישית שלו, היא צריכה להתנהג בהתאם.
וכשהיא מדברת, הוא רק מתיימר להקשיב. הוא מסתכל על המבט שלה, לראות האם הוא מתריס או חצוף. הוא מסתכל על הידיים שלה, לראות האם הן משדרות משהו נעים. הוא מסתכל על הבעות הפנים שלה, על החיוך שלה, על הגוף שמתנועע ברכות בתוך הכסא בתנועות כמעט בלתי מורגשות. הוא מאזין לגוון הקול שלה ומנסה לדמיין האם ירצה לשמוע אותו, דווקא אותו, לצידו.
היא עוצרת לרגע. "להמשיך?", היא תולה בו מבט שואל.
"ודאי, אני מקשיב לכל מילה", הוא משיב.
והיא ממשיכה, בקול רך שאפשר, אם מקשיבים היטב, לשמוע בו קצה של חיוך, והוא מקשיב היטב, מנסה לדמיין האם הוא יוכל לשמוע אותה אומרת לו דברים אחרים, בדיוק בקול הזה.
היא משתתקת, מה שגורם לו לבהלה קלה. הוא היה באמצע המחשבות, והיא הפסיקה אותן באחת. הוא מתעשת במהירות, כמו תמיד, שומר על הבעת פנים חתומה.
"אני בטוח שכבר הסבירו לך על דרישות התפקיד", הוא אומר בשקט, "אבל אני אדגיש מספר עניינים. אני מצפה, קודם כל ולפני הכל, לסודיות מוחלטת; מה שקורה פה נשאר פה, יש לנו עניינים רגישים בחברה וזה אומר שלא תוכלי לספר לאף אחד מה היה לך היום בעבודה – לא לחברה הכי טובה, לא להורים ולא לחבר". הוא מביט בה כדי לנסות לקרוא מה עושה לה המילה האחרונה שהגה. חיוך קטן מרים את קצוות שפתיה. האם זה אומר שיש לה מישהו? אין לו מושג, וזה לא מוצא חן בעיניו.
"דבר שני", הוא ממשיך, "מדובר בחשיבות שיהיה עליך להקדיש לתפקיד. בואי נאמר את זה באופן בוטה, דנה, אם יש לך חיים – כנראה שהמשרה הזו לא בשבילך. אני מצפה שתהיי כאן בשבילי תמיד, גם אם זה בשישי בערב, גם אם זה בשבת בבוקר. אם יש פה איזה מקרה חירום או משבר שחייבים לפתור, אני צריך שתהיי זמינה. אם אני צריך שתשארי עד מאוחר כי אני", הוא עוצר לרגע, "פשוט צריך – אז את תשארי. אם אני צריך לנסוע לחו"ל, את צריכה לבוא איתי. אם אני צריך שתסעי איתי ליום או יומיים בהתראה קצרה, את תסעי. אני יודע שזה נשמע קצת קיצוני, אבל זה בדיוק מה שאני מחפש, ואם זה משהו שנראה לך בלתי אפשרי מבחינתך, חשוב שתשקלי את זה היטב לפני שתתני לנו תשובה".
"דבר אחרון, ואולי החשוב ביותר, הוא היחס שלך. אני מצפה לרצינות ולהשקעה, לתשומת לב מוחלטת ולהקפדה על פרטים. אולי תרצי לקרוא לזה 'שhרותיות'. אני קורא לזה 'דייקנות'. כל עוד את בתפקיד הזה, תתני מאה אחוז מעצמך, ולא מתוך הכרח אלא מתוך רצון" – והוא מתגבר על המילה "תשוקה" ומחביא אותה מעצמו. זה לא הזמן או המקום. הוא עוצר לרגע, מנסה לקרוא את פניה, לבחון האם יש בה רתיעה או פחד.
היא רק מתבוננת בו, בריכוז, ולכן הוא ממשיך.
"אני יודע שמדובר בדרישות לא פשוטות ולא קלות, ולכן אני מחפש מישהי מיוחדת, ייחודית אפילו, שתוכל לעמוד בהן. התגמול נדיב מאוד, אני בטוח שיניב העביר לך פרטים בנוגע לתנאי ההעסקה. אני מציע לך לחשוב האם זה מתאים לך, ולחזור אלינו. קחי את הזמן, זו לא החלטה שיש לקבל על רגל אחת", הוא מדגיש.
אם היה יכול להכנס לה לראש, או אפילו לגעת לה ביד, היה יכול להרגיש את הצמרמורת שעברה בה. הוא רק מתבונן בה במבט ששורף לה בעיניים, והיא משפילה אותן, עוברת להתבונן ברצפה הבהירה שבחדר. הוא מחייך לעצמו חיוך קטן ומתרומם מהכסא. "תסלחי לי", הוא אומר לעברה ויוצא מהחדר, הישר לחדר הישיבות הריק.
הוא סוגר אחריו את הדלת ומתיישב. הוא מנסה להזכר בכל פרט בה, בקול שלה, בחיוך, במבט. משהו בה מוצא חן בעיניו. אבל עכשיו זו ההחלטה שלה. אם היא תסכים, אז זה יהיה הזמן שלו לקבל את כל ההחלטות, עד האחרונה שבהן.
*
הנסיעה למשרד קשה הבוקר. פקקים, לחץ, עומס. הוא היה צריך לצאת מוקדם יותר, אבל לא הצליח, אז הוא אכל אותה ותקוע באיילון, מזדחל לאט, יחד עם כולם.
הסלולרי שלו מצלצל. הוא לוחץ על הכפתור וקולה של רונית נשמע.
"בוקר טוב, מה שלומך?"
"בסדר גמור, ואת?"
"אני מצוין. רציתי להודיע שהכל בסדר במשרד".
כן, ההודעה היומית בבוקר. ככה הוא רוצה את זה, וככה זה, כבר הרבה שנים.
"מצוין", הוא אומר. "תגידי, הבחורה של אתמול החזירה תשובה?"
"עדיין לא", היא אומרת. "אתה רוצה שאצור איתה קשר?"
"ממש לא. תודה", הוא אומר. "נתראה עוד מעט".
ומשהו, משהו שהתחיל ללבלב אצלו אתמול, פתאום כבה. הוא מגביר את הרדיו ומנסה לשכוח, בכוח.
*
תוך כדי שיחת וידאו עם גרמניה, בחדר הישיבות, הוא שומע צליל של הודעה נכנסת למייל שלו, עוד אחת, אחת ממאות שהוא מקבל מדי יום. הוא מעיף מבט. השולח – יניב. הנושא – עדכונים בנוגע למשרת עוזר אישי. התוכן – דנה צוק, הבחורה שראיינת אתמול, הודיעה לי כרגע כי היא מעוניינת בתפקיד. אתה רוצה להמשיך עם זה הלאה?
הוא מנסה להתעלם מההודעה הזו. הוא באמצע ישיבה סופר-חשובה, עם לקוחות ששווים הרבה כסף, והוא צריך להתרכז, להיות הכי חד, להתמקד. אבל חיוך קטן בכל זאת פורץ ממנו, והוא מדכא אותו, שולח יד לכוס המים שלו ולוגם. אני אטפל בזה אחר כך, עכשיו זה לא הזמן. קודם נכבוש את גרמניה, אחר כך נראה.
*
היא עדיין לבושה בהידור מוזר, הוא חושב לעצמו כשהיא נכנסת לחדר. לא נורא, אנחנו נעבוד על זה. יש לנו זמן.
"שלום גברת צוק", הוא פונה אליה ברשמיות שמפתיעה אותה.
"שלום מר תדהר", היא משיבה לו בלי להתבלבל, "מה שלומך?"
"טוב מאוד, תודה. אני מבין שחשבת על העניין והחלטת בחיוב".
"כן", היא מחזיקה את המבט שהוא תוקע בה. "חשבתי שזו יכולה להיות התנסות מעניינת".
"מעניינת", הוא מגלגל את המילה בפיו. "מעניינת זו מילה טובה".
פניה מאירות, כאילו קיבלה מחמאה. מחפשת אישור אצל אחרים, הוא מציין לעצמו, לא רע.
"תראי", הוא פונה אליה, "מה שעומד להיות פה זה כמה ימי ניסיון. בסופם שנינו נדע טוב יותר איך החיבור בינינו, והאם זה משהו שמקובל על שנינו. במילים אחרות", הוא מדגיש, "נראה האם יש פה התאמה".
היא מהנהנת. "אני מבינה".
"את כמובן תתוגמלי עליהם. אנחנו לא מצפים שתעבדי בחינם", הוא אומר. "גשי בבקשה לרונית ובקשי ממנה את סדר היום שלי. את צריכה ללמוד אותו היטב. את עומדת לבלות איתי לא מעט היום".
היא ממהרת לצאת, סוגרת אחריה ברכות את הדלת.
ורק אז הוא מרשה לעצמו לחייך. אולי בגלל הטוסיק שלה, שחייך אליו קודם כשיצאה מהחדר.
*
הישיבה בבוקר עוברת מצוין. היא יושבת לצידו, מקשיבה, כותבת הערות שהוא לוחש לה בשקט. הוא כמעט מצפה לפגישה שיש לו מחוץ למשרד, כי זה אומר שהוא יסע לשם איתה, ובמכונית, ובכן, יש אווירה שונה, צמודה יותר, ומצד שני משוחררת יותר.
הוא מזמין את המעלית, והם יורדים יחד לחניון. הג'יפ השחור שלו מקבל אותם בקריצת אורות. הוא תהה, במעלית, בינו ובין עצמו, האם כדאי שיפתח עבורה את הדלת והחליט בשלילה; היא צריכה לעשות דברים בשבילו, וממילא הוא לא רוצה להביך אותה במחווה ג'נטלמנית שכזו. הם מתיישבים וטורקים את הדלתות. הוא מתניע והם יוצאים מהחניון בפיתולים ארוכים וחשוכים. ועדיין לא נאמרה ביניהם מילה.
היא שולחת יד מגששת לתוך התיק ושולפת משם משקפי שמש. הוא מגניב אליה מבט. "מתאים לך", הוא אומר, ולא אומר – אבל אני לא יכול לראות את המבט שלך. "תודה", היא מחייכת אליו ולרגע נדמה לו שזה בדיוק כמו שהוא רוצה – היא לצידו, נכונה לעשות הכל עבורו, קשובה ועירנית. הוא ממהר להרגיע את עצמו, יכול להיות שהיא בכלל לא כזו, בקושי שעתיים היא בתפקיד ובאמת אין טעם להתחיל לדמיין דברים. "תגידי, מתחשק לך קפה?", הוא שואל. "תה, בשמחה", היא עונה. "אני מכיר מקום מצוין בדרך", הוא מחייך לעצמו, והם נוסעים.
הם יושבים על ספה, זה לצד זה, מעיינים בתפריט למרות שכל מה שהם רוצים זה משהו לשתות. הוא מרגיש אותה קרובה אליו, וזה גורם לו לחשוב מחשבות שלא קשורות להגדרת התפקיד שלה, והוא יודע שהוא צריך להפסיק, אבל לא ממש מצליח. "תרצו להזמין?", חוקרת המלצרית בנימוס. "אני אקח אספרסו והיא", הוא פונה אליה, "תה, נכון?". "נענע, תודה", היא מחייכת. המלצרית אוספת את התפריטים ונעלמת. "אפשר לשאול אותך משהו?", הוא פונה אליה. "בטח", עונה דנה, כשהיא מסירה מעליה את משקפי השמש. "למה נראה לך שאת מתאימה לתפקיד הזה?", הוא שואל ומיד מסייג, "תשמעי, זה לא ראיון או משהו כזה, אני סתם סקרן".
"סקרן", היא אומרת, כמעט לעצמה, "תראה, אני חושבת שבתפקיד כזה יש המון כוח, יכולת לתרום, לגרום לעניינים לעבוד, להסתדר, להסתנכרן. ברור שזו עבודה לא קלה, והשעות מטורפות, אבל זה כמו נווט וטייס – ברור שהטייס יכול להסתדר לבד, אבל כשיש לצידו נווט, הכל הולך טוב יותר, בפחות מאמץ, פשוט כי הטייס יכול להתמקד בעבודה שלו. לא שאני חושבת שאני נווט או משהו", היא מחייכת שוב. "את במצב רוח טוב", הוא מאבחן. "כיף לי", היא אומרת ומיד מתקנת את עצמה, "אני נהנית".
המלצרית מגיעה עם ההזמנה שלהם. הם מודים לה. "ולמה אתה צריך בעצם עוזרת אישית, הרי יש לך את רונית", היא פונה אליו. "תראי, רונית היא אחלה, באמת, אבל היא מנהלת את המשרד, היא מטפלת בכל העניינים, לא רק בי, שלא לדבר על כך שהיא לא יכולה להישאר עד מאוחר כי יש לה משפחה. הגעתי למסקנה שמגיע לי מישהו שיעזור לי בכל דבר ועניין, מגדול ועד קטן, מישהו שידע לקרוא אותי עוד לפני שאמרתי מילה, שיעשה דברים עבורי עוד לפני שחשבתי עליהם בעצמי, שיהיה שילוב של קורא מחשבות וקוסם. בלי לחץ, אבל אני מקווה שיש לך את הכישורים הדרושים", הוא מחייך אליה.
כשהוא לוגם את הקפה שלו, הוא תוהה האם אמר יותר מדי. לא הכל צריך לגלות מהתחלה, זה ברור, הצעד החכם הוא לשמור את הקלפים קרוב לחזה ולשלוף אותם רק ברגע הנכון, לא שניה קודם לכן. אבל הגוף שלה, כשהיא קרובה כל כך אליו על הספה, ריח שיערה שמטפס אל נחיריו, המבט המחייך שלה – קשה לו להתאפק. אבל הוא מתאפק. אין ברירה אחרת.
*
הדרך חזרה לא עוברת עליהם בשתיקה. היא מדברת. היא מספרת לו על הצבא, על החבר שהיה לה כשהיתה בת שש, על הטיול שאחרי הצבא, על דברים שאמא שלה תמיד אומרת לה, על הפרחים שהיא קונה כשהיא מרגישה כשאין לה מצברוח, על הכלב שגידלה מגיל 15 ועד שנדרס, על מחלת האבעבועות שהשאירה לה צלקת קטנה ליד הרקה ("רוצה לראות?", "אני נוהג. תראי לי אחר כך"), על מכון הכושר שלה, על האצבע ששברה לפני שנתיים, על כל דבר. והוא מקשיב, באמת מקשיב. והנסיעה נגמרת מהר מדי.
במשרד כבר מחכה לו הפגישה הבאה, בחדר הישיבות. היא נמשכת שעות ארוכות, והוא לא יכול שלא להבחין בפיהוקים שמזדחלים אליה – פיהוקים ארוכים, עצלים, בלתי נגמרים. זה מרגיז אותו. הוא תוקע בה מבטים וכשזה לא עוזר, הוא פונה אליה ואומר בקול שקט וחד – "אני מצפה ממך להיות עירנית. הפיהוקים האלה לא מקובלים עליי". ההבעה שלה משתנה מיד. פחד אופף אותה. והיא שותקת, ולא אומרת מילה לאורך כל הישיבה, בזמן סידור החדר, בזמן שכולם הולכים הביתה. המבט שלה פגוע, והיא מקפידה שלא להתבונן בו.
*
תשע בבוקר, והיא עדיין לא פה. הוא כבר שאל את רונית לפני רבע שעה האם היא התקשרה והודיעה משהו, ולא, שום דבר. פתאום נדמה לו שאולי משהו בהערה שזרק לה אתמול הבהילה אותה, והיא נסוגה מכל העניין. וזה מכעיס אותו, ובעיקר מכעיס אותו שזה מפחיד אותו במידה מסוימת. אם היא לא מסוגלת להתמודד עם הערה קטנה, זה לא המקום בשבילה ולא התפקיד עבורה. הוא זקוק לא לילדה קטנה שזקוקה לליטופים, אלא למישהי בוגרת, רצינית, מדויקת. אולי עדיף שהיא החליטה לוותר, הוא מנסה לנחם את עצמו, ועדיף עכשיו.
דפיקה בדלת.
"כן?"
היא נכנסת.
"חשבתי שהחלטת לא להגיע היום, דנה", הוא אומר.
"אני יכולה לשבת רגע?"
"כמובן", הוא אומר, ומצביע על הכסא מולו.
"אני חייבת להודות שהיה לי קשה אתמול. מאוד נפגעתי ממך. הרגשתי שההערה שלך חסרת פרופורציות, שלא הגיע לי", היא מקפידה לא להסתכל לו בעיניים וטוב שכך, כי הוא מתחיל לכעוס באמת. "אבל האמת היא שאתה צודק. אני לא הייתי בסדר. קשה לי לקבל את זה שאני לא בסדר בגלל שאני רוצה להיות בסדר. יותר מבסדר, זאת אומרת, אני רוצה להיות מושלמת".
"מושלמת", הוא חוזר אחריה.
"מושלמת בשבילך", היא בקושי מצליחה להוציא את המילים מהפה.
הוא נפעם. כל הכעס שלו התפוגג וכל מה שהוא מסוגל לחשוב עליו היא האמירה הזו. להיות מושלמת בשבילו. זה מה שהוא רוצה, בדיוק את זה. הוא מרגיש את הזין שלו מתעורר וזה מבהיל אותו, האופן בו הצליח לאבד את האחיזה בשליטה העצמית. הוא שולח יד אל כוס המים שלו ומגלה שהיא ריקה. "את יכולה בבקשה...", והיא מזנקת מהכסא, אוחזת בכוס ויוצאת מהחדר במהירות, כאילו נמלטת ממנו.
"תודה, דנה", הוא אומר, רגוע, כשהיא מושיטה אליו את כוס המים דקה מאוחר יותר. הוא לא יתן לשליטה העצמית להימלט ממנו שוב בקרוב. "אתה צריך עוד משהו?", היא שואלת בשקט. "לא, הכל בסדר עכשיו", הוא אומר. הוא תוהה האם לבקש ממנה לצאת או להישאר. הוא רוצה בשני הדברים גם יחד. להישאר, ובכן, זה די ברור, אבל משהו בנוכחות שלה מטריד אותו. ליתר דיוק – משהו בהתנהגות שלו כשהיא בסביבה, מטריד אותו.
כבר הרבה זמן הוא החזיק במחשבה הזו, לפני שניסה להגשים אותה: מישהי שתהיה לצידו תמיד, צייתנית וכמהה לרצות, כזו שלא תתווכח, כי נדמה לה שהיא תמיד צודקת, מישהי מדויקת וחדה, חכמה ויפה, כזו שתענוג להתבונן בה ותענוג להרגיש אותה מתבוננת בך, מישהי שתהיה, כפי שהיא ציינה קודם באופן שאפילו לא ידע להגדיר לעצמו – מושלמת בשבילו. והוא חושש לקוות שהיא פה, אחרי כל כך הרבה בחורות שהיו והלכו כי זה היה יותר מדי עבורן, כי זה היה לא משהו שהן רצו להתמודד איתו, כי זה היה מורכב מדי. ואז היא באה, ועם ההערה הזו, פשוט כבשה אותו.
*
כשהוא נכנס למשרד למחרת, רונית מברכת אותו כהרגלה בבוקר טוב, ומוסיפה – "היא כבר אצלך בחדר". "דנה? אבל רק שמונה", הוא תוהה בקול ופונה אל חדרו.
והיא שם, מקופלת בכסא מול השולחן שלו ופתאום זה מכה בו. היא בוכה.
"מה קרה? למה את בוכה? הכל בסדר?", הוא אומר ומניח יד על כתפה.
היא לא מצליחה לדבר. הוא מרים אותה אליו, מנסה להתבונן לה בעיניים. "מה קרה? תספרי לי בבקשה", הוא דורש, בקול שמתאמץ לשמור על שלווה.
ופתאום הכל מתפרץ ממנה. החבר שלה עזב אותה כי הוא חשב שיש לה משהו עם מישהו ולכן היא חוזרת מאוחר אבל לא אכפת לה כי הוא אידיוט ממילא, רק שאין לה עכשיו איפה לגור כי זו הדירה של ההורים שלו ועכשיו כל הבגדים שלה זרוקים במכונית שלה כמו איזו הומלסית, ואמא שלה כועסת עליה כי היא אמרה לה תמיד שהוא עצלן ונצלן ושהיא מבזבזת את השנים הכי יפות שלה איתו, ומבלי משים הוא מקרב אותה אליו ומחבק אותה, והדמעות מתגלגלות על הלחיים שלה ונספגות בחולצה שלו, והוא לא יכול שלא לחשוב, מעבר לחמלה שהוא חש כלפיה, שהיא נורא יפה, בדיוק ככה, עם הריסים הרטובים.
הוא יודע שאולי החיבוק הזה הוא לא הדבר שמתאים פה. הוא מנסה לספר לעצמו שמדובר בכלל בחיבוק חברי, אבהי אפילו, אבל הוא מרגיש את הזין שלו ומתפלל שהיא לא. הוא מושיב אותה בחזרה על הכסא, היא לא אשמה שדברים כאלה עושים לו את זה. "תשמעי", הוא מרגיע אותה, "אני אעזור לך. כל מה שאת צריכה זה למצוא דירה חדשה, וזו באמת לא בעיה. בנוגע לכסף, אני מניח שכמעט לא שילמת שכר דירה, אנחנו יכולים לסדר לך הלוואה קטנה עד שתסתדרי. אל תבכי, בסדר?", הוא מבקש, למרות שהוא לא יכול להפסיק להתבונן בדמעות הקטנות שלה, שמטיילות לה על הלחיים.
היא מביטה אליו, בפעם הראשונה, ואפילו לא מצליחה לומר תודה. השפתיים שלה זזות, אבל הוא לא שומע אותה, לא שזה משנה. הוא מושיט לה ממחטת נייר. "אל תדאגי, בבקשה", הוא אומר לה בשקט, "אני פה". ושוב היא מתחילה לבכות.
*
הוא עובר בין החדרים, רגע לפני שהוא יוצא מהמשרד, ואז הוא מבחין בה, על הספה בכניסה, שקועה בקריאת איזה מסמך. כשהוא עוצר לידה היא מתרוממת במהירות. "אני יכולה לעשות עוד משהו בשבילך?", היא שואלת. "לא, באמת אין מה", הוא משיב, "אבל מה איתך? את נוסעת לבית של ההורים?". "לא נראה לי שיש ברירה אחרת", היא אומרת בצער, "אני לא רוצה לחזור לשם, אבל אין לי מקום אחר לישון בו, זה לא שאני יכולה לישון פה על הספה, נכון?". לרגע הוא מתמלא תקווה שהיא דווקא תרצה להישאר פה על הספה, והוא ישאר ויוכל להתבונן בה כשהיא ישנה, אבל הוא יודע שעדיף שהיא תישן במיטה אמיתית, בבית אמיתי, ולא במשרד. "תודה על היום", היא מוסיפה בביישנות מסוימת, "לא שיש לי מושג איך להודות לך". הו, יש לו כמה רעיונות בראש, אבל אף אחד מהם לא עומד להגיע אליה. "שטויות, זה שום דבר", הוא אומר, "ואגב, את לא חייבת להיות תמיד כל כך אלגנטית, גם ג'ינס זה בסדר גמור", הוא מחייך אליה. "נתראה מחר בבוקר?".
*
הוא מגיע למשרד עצבני מהבוקר. כולם עיצבנו אותו. אשתו ששכחה לתדלק למרות שביקש, הילדים שהתעקשו לריב במושב האחורי, התור בתחנת הדלק, הפקקים, המעלית שהיתה עמוסה משום מה, והוא דוחף את הדלת למשרד בכעס ונכנס פנימה.
רונית מבחינה בו ומיד מבינה. הרבה שנים בתפקיד לימדו אותה להבחין במצב רוח גרוע במיוחד, בדיוק כמו זה שהצטייד בו הבוקר. "בוקר טוב מר תדהר", היא מקפידה הפעם, "יש משהו שאני יכולה לעשות עבורך?". הוא פולט לעברה "לא, תודה" מנומס וקצר ומסתלק לעבר חדרו, שם, לא ממש מפתיע, מחכה דנה, בדממה מוחלטת.
"בוקר טוב", היא מחייכת אליו.
ממש אין לו כוח אליה הבוקר, אבל לא נעים לו, אחרי ההערה ההיא ואחרי הבכי אתמול. היא עוד תתחיל להתייפח שוב ואין לו אנרגיות להתמודד עם זה. הוא בוחר באפשרות הקלה. "בוקר טוב".
"הכל בסדר?", היא שואלת, כאילו שהיא לא מבחינה ששום דבר לא בסדר.
"תשמעי", הוא יורה אליה, "אני במצברוח ממש רע, אני לא רוצה שתיפגעי ממני או משהו. את יכולה לגשת ליניב, בטח יש משהו שאת יכולה לעשות בשבילו".
היא מתבוננת בו בעצב. "אבל אני רוצה לעשות משהו בשבילך, לא בשבילו".
"אין שום דבר שאת יכולה לעשות בשבילי", הוא מאבד סבלנות.
היא נשארת לשבת.
"את לא מבינה?", הוא אומר, "את תבכי בסוף כי הרי אני אעליב אותך, ואז חוץ מהמצברוח המזדיין שלי, יהיה לי גם את הבכי שלך על המצפון".
היא שותקת. עד עכשיו היא לא ראתה אותו מאבד עשתונות. זה מפחיד ומרתק אותה, העיניים שלה לא מרפות ממנו. היא לא היתה מצליחה לזוז גם אם היתה מעוניינת בכך. משהו מדביק אותה לכסא. בהלה, וגם – למרות שקשה לה להודות בכך – חרמנות.
"בבקשה", היא מצליחה להגות.
"בבקשה מה?", הוא רוגז.
"בבקשה תוציא את זה עלי", היא לוחשת.
הוא עוצר. כל סערת הרגשות שלו נותרת באוויר, מנותקת ממנו.
"מה בדיוק אמרת?", הוא שואל.
"שאני רוצה שתוציא את הכעס שלך עלי", היא נבוכה.
"למה שתרצי בכך?"
"אם תכעס עלי, הכעס ייגמר לך בסוף".
"אבל את תחטפי אותו", הוא תמה.
"אני רוצה שיהיה לך טוב", היא עונה בשקט.
דממה בחדר. השתיקה תלויה ביניהם.
"לא הייתי צריכה להגיד את זה, סליחה", היא ממלמלת.
"זה דווקא משהו מקסים לומר", הוא לואט, "בהנחה שהתכוונת אליו".
"התכוונתי", היא אומרת בשקט, כאילו נאבקת לפלוט מתוכה את המילה, והוא יכול להרגיש את הזין שלו בתוך התחתונים.
*
"דנה, את יכולה לגשת לכאן לרגע?", הכבל שמחבר את הלפטופ למדפסת כנראה נותק. הוא ניסה לגשש שם עם היד, אבל לא הצליח למצוא את החיבור.
היא מגיעה במהירות, כאילו ששכחה מה שקרה קודם לכן.
"תשמעי, אני אמשוך קצת מהכבל בצד הזה, ותראי איזה מהם זז. כנראה שמשהו שם נותק או שהמגעים לא בסדר, אין לי כוח לחכות לטכנאי שיגיע, אני צריך להדפיס משהו", הוא מסביר.
"אין בעיה", היא מחייכת.
הוא מצביע למטה ומתרומם מעל הכסא, מאפשר לה להיכנס אל מתחת לשולחן.
"את בסדר שם?", הוא תוהה.
"בטח", היא אומרת. "אפילו די נקי פה".
"כן", הוא משיב, "יש פה חברת ניקיון מצוינת, הם מנקים גם במקומות שלא רואים, נניח מסביב לחיבורים של המדפסת. באמת מפתיע שמשהו התנתק שם".
היא צוחקת. "אתה מושך?"
"כן", הוא משיב ומציץ אליה. היא כורעת על שש, מגששת מאחורי המדפסת. נכון שהוא יכול היה לשלוח את ההדפסה למדפסת המשרדית שנמצאת ליד רונית, אבל עכשיו דווקא נחמד לו שהוא בחר להתעקש על המדפסת הקטנה שלו, מתחת לשולחן.
"מצאת משהו?", הוא חוקר, תוך שהוא מתבונן בישבן שלה העטוף בג'ינס, כמה טוב שהיא הפנימה את קוד הלבוש פה, שמעורר בו מחשבות מסוג מאוד מסוים.
"נראה לי שכן", היא אומרת. "לחזק אותו?"
"תנסי, כן", הוא מתיישב על הכסא שלו חזרה, בודק האם המחשב מקבל בברכה את המדפסת שברחה ממנו קודם.
"אתה תתן לי לצאת מפה אחר כך, נכון?", היא שואלת, עדיין עסוקה מאחורי המדפסת.
"תלוי איך תתנהגי", הוא לא יכול להתאפק.
היא שותקת. גם הוא. המבוכה מתפשטת בחדר כמו בושם כבד. היא שמחה שהיא שם, מוסתרת מפניו.
אחרי כמה שניות הוא מתעשת. מישהו צריך להיות פה המבוגר האחראי.
"בואי, צאי", הוא זז עם הכסא אחורה, מפנה לה נתיב יציאה.
היא מתיישבת. "דווקא נעים פה", היא פולטת כמעט בלי קול.
הוא לא זז. הוא פוחד לנשום. הוא פוחד לאבד את המילים ששמע כרגע
ואולי רק דמיין אותן, אולי רק קיווה לשמוע אותן.
"נעים לך?", הוא שואל בחשש.
היא מהנהנת. מזל שבחר בשאלת כן ולא, כי לא נראה לה שהיא יכולה להוציא מילה, המבוכה ממלאת את גרונה.
"למה זה נעים לך?", הוא בקושי מצליח לשאול.
אה, שאלה אמיתית, איך היא אמורה לענות על זה כשהיא בקושי מצליחה להחזיק את עצמה יציבה.
היא רק מתבוננת.
הוא בולע רוק ומחליט להתעקש. "למה זה נעים לך?", הפעם בקול שמתאמץ לשמור על יציבות.
"אני לא יודעת", היא משפילה עיניים.
"אני חושב", הוא מרגיש את השליטה חוזרת אליו, "אני חושב שאת דווקא יודעת".
היא לא עונה.
הסיטואציה כל כך מגרה אותו. הוא חלם על משהו כזה, פתאום זה ברור לו, בדיוק ככה הוא רצה את זה.
הם יושבים בשקט. לבסוף הוא מושיט לה יד ומושך אותה משם. "אנחנו נדבר על זה אחר כך", הוא אומר, "לכי לשטוף את הפנים, יש עליך אבק".
הוא ממהר לסלק אותה מעליו רק כדי שיוכל לגעת לרגע בזין, כאילו לבדוק האם כל זה קרה באמת.
*
כבר מאוחר. דנה הצליחה להימנע משיחה איתי כל היום, הוא מתעצבן בשקט. היא היתה נורא עסוקה, התנדבה לכל מיני סידורים ועניינים שונים, רק כדי לא להישאר לידי לבד. היא מתחמקת ממני, היא מתחמקת כי היא לא יודעת איך להתמודד עם הדברים שקרו, אבל אני לא מתכוון להשאיר את זה ככה, תלוי באוויר.
"דנה, אני צריך שתעזרי לי במשהו", הוא קורא.
"אה, בדיוק התכוונתי ללכת. כולם כבר יצאו", היא עומדת ליד חדרו ומקפידה לא להסתכל פנימה.
"בסדר גמור, אבל את נשארת ואותך אני צריך", הוא אומר בתכליתיות.
היא פוסעת לתוך החדר, לא מתבוננת בו.
"תגידי", הוא פונה אליה, "את מתחמקת ממני בכוונה היום?"
"לא, מה פתאום, למה אתה מתכוון?", היא אומרת במהירות.
"אני חושב שאת יודעת למה אני מתכוון. בכלל, נראה לי שאת עושה היום לעצמך חיים קלים, ואת יודעת, אני בכלל לא אוהב את זה".
הוא מתבונן בה, איך המילים שלו נתקעות בה. רעד קטן חולף בה.
"אני חושב שאת חייבת לי איזו תשובה, ואני אקבל אותה ממש עכשיו".
לעזאזל, תשובה. הוא רוצה תשובה. עכשיו.
"תשובה לאיזו שאלה?"
"אל תתממי בבקשה, דנה. את יודעת בדיוק למה אני מתכוון", הוא לא מוותר.
היא מכווצת שפתיים.
"אני חושב", הוא אומר, "אני חושב שאת מנסה להסתיר ממני דברים, וזה לא מקובל עליי. אני חושב שאת לא גלויה איתי".
נדמה לה שהיא עומדת לבכות. היא מושיטה יד ומוחה דמעה בלתי נראית. הוא מלחיץ אותה, מפחיד אותה, היא רוצה לברוח אבל לא מצליחה לזוז.
"אני רוצה שלא תוותרי לעצמך. את הרי יודעת שאני דורש", והוא משתהה לרגע, "התמסרות מוחלטת".
היא כמעט קורסת לרצפה. התמסרות. מוחלטת.
הוא נע לעברה, תופס בזרוע שלה ומוביל אותה אל הכסא. הוא מושך את הכסא שלו מהמקום הקבוע, ליד הלפטופ, אל הצד השני של השולחן. הם יושבים עכשיו זה מול זה. העיניים שלה תקועות ברצפה.
"תסתכלי אליי בבקשה", הוא אומר.
היא מרימה אליו עיניים ומיד משפילה אותן. היא נבוכה מדי. נדמה לה שהוא יכול לקרוא אותה, את כל המחשבות שעוברות לה בראש, אלה שהיא נאבקת לא לחשוב בכלל.
"דנה", הוא אומר ברכות, "את חייבת להפסיק להילחם בי".
הוא שולח אליה יד ואוחז בידה, שהיתה מונחת עד אותו רגע על מושב הכסא.
היא נרעדת. הוא מרגיש כאילו זרמים עוברים ביניהם. תשוקה אדירה מתעוררת אצלו והוא נאבק בה.
"אמרת משהו שאני לא יכול להתעלם ממנו גם אם ממש אנסה", לא שהוא מנסה, הוא חושב על המילים שלה מאז שאמרה אותן, מריץ אותן קדימה ואחורה שוב ושוב. "את רוצה לספר לי למה התכוונת?".
היד שלה מזיעה. הוא מרגיש.
"רק אמרתי", היא מנסה, "רק אמרתי שזה נעים לי. לא התכוונתי להרגיז".
הוא צוחק צחוק עצבני. "בכלל לא הרגזת". בכלל לא. ההפך.
"אז למה אתה מושיב אותי פה?", היא לוחשת, כמעט בבכי.
"כי היה לי נעים לשמוע את מה שאמרת", הוא אומר באיטיות.
היא מרימה אליו עיניים בזהירות.
"באמת?"
"כן, באמת".
והוא יכול לראות חיוך קטן מזדחל אליה. עכשיו גם הוא מחייך.
"למה זה נעים לך?", היא שואלת בזהירות.
הוא שוקל לרגע את המילים.
"נעים לי שטוב לך במקום הזה", הוא אומר לבסוף.
"מתחת לשולחן?", היא תמהה.
"מתחתי", הוא מציין בפשטות.
היא שותקת, חוששת להתבונן בו.
הוא לא מרפה מהיד שלה, למרות שהוא מרגיש שזה לא נוח לה. לו זה נוח, וזה בדיוק מה שעומד לקרות פה מעכשיו.
"את מבינה", הוא אומר, "ככה אני רוצה את זה, ככה בדיוק".
היא נושמת נשימה עמוקה ומתרוממת מהכסא רק כדי להתיישב כעבור רגע על הרצפה, על הברכיים, למרגלותיו.
עכשיו תורו להפסיק לנשום. יכול להיות שזה מה שהיא עשתה כרגע? כנראה שכן, כי הוא יושב היכן שישב קודם והיא כבר לא על הכסא מולו, אלא מתחתיו, על הרצפה. הוא מבולבל. הוא לא ציפה לזה. לא שהוא יכול להרשות לעצמו לאבד ריכוז.
הוא מושיט את היד השנייה ומלטף בעדינות את שיערה הרך. היא מניחה את הראש בחשש על הברך שלו. הוא מתבונן בה וממשיך להעביר עליה תנועות ארוכות. היא עוצמת עיניים. דממה מסביב.
"את מכירה את השולחן של רונית, נכון?"
היא מהנהנת, מסתכלת עליו מלמטה, בדיוק כמו שצריך.
"יש לו שתי מגירות. תפתחי את השמאלית. יש שם צרור מפתחות. תנעלי את הדלת הראשית במפתח הכסוף ותחזרי לפה".
אולי זה לא הרעיון הכי טוב, אבל זה הרעיון היחיד שיש לו, והוא רוצה את זה כל כך.
היא קמה במהירות וכמעט רצה אל הכניסה למשרד. הוא שומע אותה פותחת את המגירה, סוגרת, ואת הדלת ננעלת. לרגע הוא נחרד מהמחשבה שהיא נעלה אותו במשרד ונעלמה, אבל אז היא חוזרת, ומתיישבת בדיוק באותו מקום, מחכה.
"את יודעת", הוא פונה אליה, "אמרת קודם שאת רוצה שיהיה לי טוב. וזה מאוד שימח אותי, ביותר מדרך אחת, אבל כמובן שיש מילים ויש מעשים, ולהגיד שאת רוצה שיהיה לי טוב זה רק הצעד הראשון". הוא לוקח אוויר.
"הצעד השני הוא לגרום לי להרגיש טוב".
הוא אוחז בעורף שלה ומקרב אותה אל ברכו, רומז לה להניח שם שוב את ראשה. היא מצייתת.
"את מבינה שכשאת עושה מה שאני רוצה, זה גורם לי להרגיש שאת באמת רוצה שיהיה לי טוב, ואם את עושה את זה כי את רוצה, ממש רוצה, זה טוב אפילו יותר".
הוא מרגיש את הנשימות שלה על המכנסיים שלו, קלות ומהירות.
"את מפחדת?"
"קצת".
"ממה את מפחדת?"
"ממה שאני מרגישה".
"מה את מרגישה?"
"אני מרגישה כאילו המוזיקה דופקת לי באוזניים, ואין פה בכלל מוזיקה. אני לא יודעת מה קורה לי. אני", והיא משתהה לרגע, "אני נורא רוצה, וזה מפחיד אותי".
הפחד הזה עושה לו משהו, מרגש אותו. הוא מריח אותו, ולא יכול לוותר.
הוא מתכופף אליה ותופס בשולי חולצתה. היא לא זזה. הוא מרים את החולצה ממנה, מחלץ אותה מעליה. חזייה לבנה. מעניין איך היא נראית בלי. אבל עוד מעט, סבלנות. העיניים שלה עצומות. "הסתכלי עלי", הוא דורש.
היא מהססת.
"אני לא מתכוון לחזור על זה פעמיים. הסתכלי עלי".
היא פוקחת את העיניים.
"אני יודע שאת מפחדת, אבל את לא צריכה לפחד ממני או מהדברים שאת מרגישה".
היא מהנהנת באיטיות.
"יופי", הוא מחייך אליה. סבלנות, הוא אומר לעצמו, אני חייב לקחת את הדברים לאט, זה לא יצליח אחרת.
היא משיבה את ראשה אל ברכו.
"את יודעת", הוא מהרהר בקול. "נראה לי שהג'ינס שלך מיותר בסיטואציה הזו".
היא נדרכת.
"תורידי אותו", הוא אומר לה ביובש.
היא מצייתת מיד. היא מסירה אותם במשיכה אחת והג'ינס מוצאים את עצמם על הרצפה, הפוכים.
היא לובשת תחתונים לבנים, הוא מציין לעצמו בסיפוק, תחתונים לבנים זה טוב, והמראה הזה, שלה כורעת לרגליי, כשאני לבוש והיא בבגדיה התחתונים, המראה הזה הוא ממש טוב.
הזין שלו כבר עומד לגמרי, מותח את התחתונים, גם בגלל המראה שלה, ובעיקר בגלל המחשבות שחולפות לו בראש. עכשיו היא שלו, וכל מה שיתרחש יקרה כי הוא רוצה בו. רק המחשבה הזו, שהיא בידיו, מעבירה בו צמרמורות של עונג והתרגשות.
הוא שולח יד ומלטף לה את הכתף הימנית, ולאחר מכן את הזרוע. הוא מרים את כתפיית החזייה שלה ומקלף אותה הצידה. היא רועדת. "הכל בסדר", הוא מרגיע אותה. "את מצוינת".
היד שלו נשלחת לתוך החזייה, חופנת את השד הימני. ציצים רעננים וצעירים, זה בדיוק מה שהוא רוצה. החזייה הזו ממש מפריעה לו והוא מתכופף מעט קדימה ובתנועה אחת פותח את הקרסים מאחורה. "אני ממש טוב בזה", הוא גאה בעצמו, כמעט שוכח את הסיטואציה. היא מחייכת במבוכה.
השדיים שלה משתחררים מתוך החזייה. היא מניחה לה ליפול לרצפה. הוא מלטף אותם חלש, ואז חופן אותם חזק יותר, עד שהיא משחררת אנחה קטנה. "אני מקווה שזה לא כואב מדי, כי יהיו עוד כאלה", הוא אומר.
הוא מלטף אותה בעדינות, וכשנדמה לו שהיא רגועה לגמרי, הוא תופס את הפטמות שלה ומושך. היא נבהלת ונרתעת אחורה, מה שמגביר את המשיכה בהן. הוא מתבונן בה בשעשוע מסוים וחוזר ללטף אותה בעדינות, חלש.
"נחמד, העניין הזה", הוא משחרר אליה מחשבה, "אבל את יודעת מה יהיה יותר נחמד? אם תביני שאת צריכה לפתוח לי את המכנסיים למשל".
היא מרימה אליו מבט. "בדיוק מה שאמרתי", הוא חוזר.
היא שולחת אליו ידיים מהססות, מסתבכת עם אבזם החגורה, משחררת את הכפתורים ופותחת את הרוכסן. התחתונים שלו מציצים לעברה והיא נאבקת להפשיל את המכנסיים מעליו. הוא לא עוזר לה במיוחד, אבל היא מצליחה להוריד אותם עד לקרסוליו. "נדמה לי ששכחת את הנעליים", הוא מודיע לה בקול רגוע, כאילו שבכל יום מישהי כורעת על ברכיה לפניו, לבושה רק בתחתונים לבנים, מביטה ישירות על הזקפה שלו.
היא מתכופפת מעט, מתירה את הקשר, קודם בימנית ואז בשמאלית, ואז מסירה מעליו את הנעליים. "גם את הגרביים", הוא מעיר. היא ממהרת לעשות כדבריו ומסירה ממנו לחלוטין את המכנסיים. "אני מאוד מקווה שאת לא עומדת להשליך אותם על הרצפה, כמו שעשית עם שלך", הוא נוזף בה.
"סליחה", היא אומרת בשקט, מקפלת את המכנסיים ומניחה אותם על השולחן, מיישרת את הגרביים ומניחה אותם בתוך הנעליים, ואת הנעליים מציבה על הרצפה לצד השולחן. כשהיא מסיימת היא שבה למקומה. הזין שלו עדיין עומד, אפילו יותר מקודם, אם זה אפשרי בכלל.
"את יודעת מה עומד לקרות עכשיו?", הוא שואל אותה.
היא מנידה את הראש מצד לצד.
"אני מניח שאם תחשבי טוב, תוכלי להעריך מה עומד לקרות", הוא מביט בה בעניין, "אבל קודם כל, קומי ותסתובבי".
היא קמה, מסתובבת באיטיות. הוא מזיז באיטיות את התחתונים, מביט בישבן שלה. "יש לך טוסיק יפה. אפילו מאוד יפה", הוא אומר. "הייתי עושה לו דברים, לטוסיק שלך, אבל זה סתם פרומו, וחבל לגלות לך את העלילה מראש", הוא מחייך לעצמו. "עכשיו בואי אלי".
הוא מושיב אותה עליו. שניהם בתחתונים. הזקפה שלו כמעט פורצת החוצה.
"את יודעת", הוא אומר, "זה ממש נעים".
"גם לי", היא לוחשת.
הוא מחבק אותה, חזק ועוטף, מערסל אותה בזרועותיו, מצד לצד, לאט לאט, והזין שלו מתחכך בה באיטיות. החולצה שלו מלטפת לה את השדיים.
הוא משחרר ממנה יד אחת ותוך כדי החיבוק, מזיז הצידה את התחתונים שלה. הם תלויים על המותניים שלה, ועושים פנייה חדה הישר לירך ימין. הכוס שלה חשוף בפניו, אם רק היה מסתכל. אבל העיניים שלו תקועות בחלון הגדול בחדרו, והאצבעות שלו מגששות את הדרך לתוכה.
היא משמיעה קול קטן. "טוב לי לגעת", הוא אומר, ספק לה, ספק לעצמו.
הזין שלו משתוקק להיכנס לתוכה, אבל הוא מרגיע אותו. שליטה עצמית, הוא משנן לעצמו, שליטה עצמית.
הידיים שלה מחבקות אותו מאחורי העורף, כמו בריקוד איטי. הזין שלו צריך, פשוט צריך להיות בתוך הכוס שלה, אין פה ברירה אחרת.
הוא משחרר את האצבעות מתוכה, ומקלף במהירות את התחתונים שלו. הזקפה שלו פורצת החוצה, נוגעת בחולצה שלו, בבטן שלה.
"נראה לי", הוא אומר תוך כדי שהם ממשיכים את המחול הלא ברור שלהם, "נראה לי שאני צריך להכניס לך".
היא נרעדת.
"בדיוק ככה", הוא אומר, ומושיב אותה על הזין שלו בתנועה ארוכה ואיטית.
היא פולטת אנחה. "אני יודע", הוא אומר.
הזין שלו תחוב עמוק בתוכה. לרגע הם סטטיים לחלוטין. הוא ממלא אותה והיא מתמלאת בו.
ופתאום הוא מבין. היא פה בשבילו. היא פה כי היא רוצה שיהיה לו טוב, שיהיה לו נעים, שהוא יהיה מרוצה ממנה. חדוות הגילוי מתערבלת עם התנוחה המחבקת שלהם, והוא אוחז בירכיה ומתחיל להעלות ולהוריד אותה על הזין שלו.
הוא מרגיש את ההתרגשות הזו גואה בו. הוא קם, כשהיא עדיין בחיקו, ומניח אותה על השולחן שלו. בעדינות הוא משכיב אותה עליו. יש חוזה מתחתיה, דוקר לה בשכמות. "אני כל כך שמח שבאת", הוא אומר לה, "כל כך שמח".
הוא מכניס ומוציא ממנה את הזין, מגביר מהירות, התחתונים שלה עדיין משוכים הצידה. הוא מעיף בה מבט. לא מגולחת. זה לא בסדר, אבל זה יטופל עד הפעם הבאה, הוא בטוח. "אני מתלבט", הוא אומר לה, מתנשף. "האם לגמור לך בתוך הכוס, על השדיים היפים שלך או בפה".
היא מתרוממת מעט לכיוונו. "לא באמת מעניין אותי מה את חושבת בנושא", הוא שולח יד ומחזיר אותה למקומה. "נראה לי שאני אלך על אופצייה ג'".
הוא שולף מתוכה את הזין ופוסע לצד השני של השולחן, הזין שלו מתנודד לפניו.
"תפתחי יפה את הפה", הוא דורש ותוקע אותו לתוכה.
היא סוגרת עליו את השפתיים, הדוק. היא לא יכולה לזוז, הראש שלה צמוד לשולחן. רק הלשון שלה נעה מסביב לזין, עוצרת ולוחצת, ממשיכה בליטופים עדינים וארוכים. הוא מזיין לה את הפה, לאט לאט ואז מהר, חזק. "אני תכף גומר, ואת תכף בולעת הכל", הוא מציין באוזניה.
היא משמיעה קול שאפשר בהחלט לפרש אותו כ"כן".
הוא נע עוד מספר פעמים וההרגשה הזו מתפרצת מתוכו, ניתזת ממנו ישר לתוך הגרון שלה. היא ממתינה עד שיסוג מעט, ואז בולעת. "קחי", הוא מגיש לה כוס מים כמעט ריקה. "זה היה טוב מאוד, בדיוק כמו שרציתי".
הוא קורס לתוך הכסא שלו, והיא ממהרת לבוא אחריו, ולהניח את ראשה שוב בחיקו.
דפיקה רפה בדלת. הוא ניתק מהחלון ופונה אל השולחן, מתיישב על כסא העור הרך. "כן?" הוא אומר בשקט. הוא לא צריך להסתכל עליה כדי לדעת שהיא נכנסת ובידה ספל אספרסו מונח על צלחת קטנה, ולצידו שתי עוגיות רכות. היא מניחה את הצלוחית על השולחן בזהירות. "עוד משהו שאני יכולה לעשות בשבילך?" היא שואלת. "לא, תודה רבה", הוא מחייך אליה. הוא מקפיד לא להסתכל על הישבן שלה כשהיא יוצאת מהחדר. היא באמת לא מושכת אותו. ההתנהגות שלה, מצד שני, נעימה לו. משהו בציות המיידי, ההקפדה על כל הוראה, גחמנית ככל שתהיה, הרצון לשמח אותו שניכר בכל תנועה שלה – משהו בזה נראה לו מתאים, נכון, מתבקש.
הוא לוגם באיטיות את האספרסו, שוב ליד החלון. ופתאום הוא מבין שהוא מחכה למשהו ולא יודע למה. לא מדובר בענייני עבודה, כזו יש לו תמיד וגם המשברים שמגיעים מדי פעם לא מצליחים להוציא אותו מכליו, אבל כרגע מדובר במשהו אחר. איזה דגדוג שהתגנב אליו בלי שהרגיש בו, איזו ציפיה, איזו תאווה שהוא אפילו לא מסוגל להגדיר לעצמו. זה מרגיז אותו, ההרגשה הזו שהתנפלה עליו בעדינות בלי שהבחין בה, זו שלא מאפשרת לו ליהנות עכשיו מהקפה. הוא מניח בכעס את הספל החצי מלא על השולחן ויוצא מהחדר.
*
הישיבה מתמשכת. הוא חשב שבשעה שבע יוכל לצאת מהמשרד, אבל תכף שמונה והוא עדיין בחדר הישיבות. הוא חייב לשמור על עירנות, הוא צריך לנהל את העניינים פה, אבל הוא לא מפסיק להגניב מבטים לשעון. הוא רוצה לצאת מפה, ללכת, מחכים לו בבית, אבל זה משהו מעבר לכך. משהו מושך אותו החוצה. הוא קם. "אנחנו חייבים לסיים עכשיו", הוא אומר בקול שמתאמץ להישאר רגוע, "נמשיך מחר".
מישהו מסדר את הדברים. מישהו מחזיר את הכסאות למקומם. מישהו אוסף את הספלים לכיור, מישהו ממרק את שולחן הישיבות, מישהו אוסף את הדפים שנותרו על הכסא ומשיב אותם למקומם. לא הוא. הוא כבר לא שם. הג'יפ שלו טורף את המרחק בדרך הביתה, מהיר וחרישי.
*
רונית מברכת אותו בחיוך, כמדי בוקר. הוא משיב לה בחיוך טרוד, והוא טרוד בעיקר כי אין לו מושג מה מטריד את מנוחתו. אולי זה איזה וירוס, הוא מגלגל את המחשבה, אולי אני פשוט עומד להיות חולה. סליחה, קולה של רונית מגיע אליו בטרם הצליח לגעת בידית הדלת הממורקת, "בשעה 11 קבעתי לך ראיון. זה בסדר?". "שיהיה", הוא מפטיר לעברה, "שיהיה. יש לך אדוויל בשבילי?", היא ממהרת לחפש במגירה שלה ומגישה לו את הקופסה. הוא נוטל אותה ופונה לחדרו.
*
על השולחן שלו מסודרים מספר מסמכים, והלפטופ שלו, חשוך מסך, ניצב לצידם. הוא שקוע בקריאה, מדלג מדי פעם על קבוצת דפים, מתעמק באחרים, חושב.
דפיקה בדלת.
"כן?" הוא אומר מבלי להרים את מבטו.
"אתה פנוי לראיון עם דנה צוק?" רונית שואלת כשהיא סוגרת אחריה את הדלת.
צוק? שיהיה. "תכניסי אותה בבקשה. בואי נגמור עם זה מהר, יש לי יום עמוס".
רונית פותחת את הדלת ומציצה לעבר המסדרון. "את יכולה להיכנס", היא אומרת בשקט.
הוא מרים את מבטו בדיוק בזמן לתפוס את הצעד הראשון שלה. היא לבושה באופן מהודר מדי, זו המחשבה הראשונה שחולפת בו, השנייה היא שנראה שיש לה גוף לא רע.
"תודה רונית", הוא פולט לעבר המזכירה, ומתבונן כיצד היא סוגרת אחריה את הדלת.
"שבי בבקשה", הוא פונה אל המהודרת מדי, "תרצי לשתות משהו?"
"לא, תודה", היא מחייכת, והחיוך שלה, ילדותי כמעט, מציף אצלו משהו, איזו סקרנות בלתי מוסברת.
"בסדר גמור", הוא אומר. "אני מבין שכבר עברת סינון ראשוני אצל יניב, ולכן הגעת אלי".
היא מהנהנת לעברו.
"תני לי לעבור רגע על קורות החיים שלך", הוא אומר תוך כדי שהוא מחפש אחרי המסמכים על השולחן שלו. הנה הם. הוא מרחיק את עצמו מעט מהשולחן ומרפרף על השורות.
"בסדר", הוא אומר, "ספרי לי קצת על עצמך".
"להתחיל מהצבא?", היא שואלת.
"תתחילי מאיפה שאת רוצה", הוא משיב. הרי מה שמעניין אותו היא הדרך בה היא אומרת את הדברים, ולא מה היא אומרת. יניב כבר בדק את כל הפרטים הטכניים עבורו, וגם כל מיני דברים לא טכניים כמו סטטוסים בפייסבוק ותמונות חושפניות שפירסמה או שלא. אם היא רוצה להיות העוזרת האישית שלו, היא צריכה להתנהג בהתאם.
וכשהיא מדברת, הוא רק מתיימר להקשיב. הוא מסתכל על המבט שלה, לראות האם הוא מתריס או חצוף. הוא מסתכל על הידיים שלה, לראות האם הן משדרות משהו נעים. הוא מסתכל על הבעות הפנים שלה, על החיוך שלה, על הגוף שמתנועע ברכות בתוך הכסא בתנועות כמעט בלתי מורגשות. הוא מאזין לגוון הקול שלה ומנסה לדמיין האם ירצה לשמוע אותו, דווקא אותו, לצידו.
היא עוצרת לרגע. "להמשיך?", היא תולה בו מבט שואל.
"ודאי, אני מקשיב לכל מילה", הוא משיב.
והיא ממשיכה, בקול רך שאפשר, אם מקשיבים היטב, לשמוע בו קצה של חיוך, והוא מקשיב היטב, מנסה לדמיין האם הוא יוכל לשמוע אותה אומרת לו דברים אחרים, בדיוק בקול הזה.
היא משתתקת, מה שגורם לו לבהלה קלה. הוא היה באמצע המחשבות, והיא הפסיקה אותן באחת. הוא מתעשת במהירות, כמו תמיד, שומר על הבעת פנים חתומה.
"אני בטוח שכבר הסבירו לך על דרישות התפקיד", הוא אומר בשקט, "אבל אני אדגיש מספר עניינים. אני מצפה, קודם כל ולפני הכל, לסודיות מוחלטת; מה שקורה פה נשאר פה, יש לנו עניינים רגישים בחברה וזה אומר שלא תוכלי לספר לאף אחד מה היה לך היום בעבודה – לא לחברה הכי טובה, לא להורים ולא לחבר". הוא מביט בה כדי לנסות לקרוא מה עושה לה המילה האחרונה שהגה. חיוך קטן מרים את קצוות שפתיה. האם זה אומר שיש לה מישהו? אין לו מושג, וזה לא מוצא חן בעיניו.
"דבר שני", הוא ממשיך, "מדובר בחשיבות שיהיה עליך להקדיש לתפקיד. בואי נאמר את זה באופן בוטה, דנה, אם יש לך חיים – כנראה שהמשרה הזו לא בשבילך. אני מצפה שתהיי כאן בשבילי תמיד, גם אם זה בשישי בערב, גם אם זה בשבת בבוקר. אם יש פה איזה מקרה חירום או משבר שחייבים לפתור, אני צריך שתהיי זמינה. אם אני צריך שתשארי עד מאוחר כי אני", הוא עוצר לרגע, "פשוט צריך – אז את תשארי. אם אני צריך לנסוע לחו"ל, את צריכה לבוא איתי. אם אני צריך שתסעי איתי ליום או יומיים בהתראה קצרה, את תסעי. אני יודע שזה נשמע קצת קיצוני, אבל זה בדיוק מה שאני מחפש, ואם זה משהו שנראה לך בלתי אפשרי מבחינתך, חשוב שתשקלי את זה היטב לפני שתתני לנו תשובה".
"דבר אחרון, ואולי החשוב ביותר, הוא היחס שלך. אני מצפה לרצינות ולהשקעה, לתשומת לב מוחלטת ולהקפדה על פרטים. אולי תרצי לקרוא לזה 'שhרותיות'. אני קורא לזה 'דייקנות'. כל עוד את בתפקיד הזה, תתני מאה אחוז מעצמך, ולא מתוך הכרח אלא מתוך רצון" – והוא מתגבר על המילה "תשוקה" ומחביא אותה מעצמו. זה לא הזמן או המקום. הוא עוצר לרגע, מנסה לקרוא את פניה, לבחון האם יש בה רתיעה או פחד.
היא רק מתבוננת בו, בריכוז, ולכן הוא ממשיך.
"אני יודע שמדובר בדרישות לא פשוטות ולא קלות, ולכן אני מחפש מישהי מיוחדת, ייחודית אפילו, שתוכל לעמוד בהן. התגמול נדיב מאוד, אני בטוח שיניב העביר לך פרטים בנוגע לתנאי ההעסקה. אני מציע לך לחשוב האם זה מתאים לך, ולחזור אלינו. קחי את הזמן, זו לא החלטה שיש לקבל על רגל אחת", הוא מדגיש.
אם היה יכול להכנס לה לראש, או אפילו לגעת לה ביד, היה יכול להרגיש את הצמרמורת שעברה בה. הוא רק מתבונן בה במבט ששורף לה בעיניים, והיא משפילה אותן, עוברת להתבונן ברצפה הבהירה שבחדר. הוא מחייך לעצמו חיוך קטן ומתרומם מהכסא. "תסלחי לי", הוא אומר לעברה ויוצא מהחדר, הישר לחדר הישיבות הריק.
הוא סוגר אחריו את הדלת ומתיישב. הוא מנסה להזכר בכל פרט בה, בקול שלה, בחיוך, במבט. משהו בה מוצא חן בעיניו. אבל עכשיו זו ההחלטה שלה. אם היא תסכים, אז זה יהיה הזמן שלו לקבל את כל ההחלטות, עד האחרונה שבהן.
*
הנסיעה למשרד קשה הבוקר. פקקים, לחץ, עומס. הוא היה צריך לצאת מוקדם יותר, אבל לא הצליח, אז הוא אכל אותה ותקוע באיילון, מזדחל לאט, יחד עם כולם.
הסלולרי שלו מצלצל. הוא לוחץ על הכפתור וקולה של רונית נשמע.
"בוקר טוב, מה שלומך?"
"בסדר גמור, ואת?"
"אני מצוין. רציתי להודיע שהכל בסדר במשרד".
כן, ההודעה היומית בבוקר. ככה הוא רוצה את זה, וככה זה, כבר הרבה שנים.
"מצוין", הוא אומר. "תגידי, הבחורה של אתמול החזירה תשובה?"
"עדיין לא", היא אומרת. "אתה רוצה שאצור איתה קשר?"
"ממש לא. תודה", הוא אומר. "נתראה עוד מעט".
ומשהו, משהו שהתחיל ללבלב אצלו אתמול, פתאום כבה. הוא מגביר את הרדיו ומנסה לשכוח, בכוח.
*
תוך כדי שיחת וידאו עם גרמניה, בחדר הישיבות, הוא שומע צליל של הודעה נכנסת למייל שלו, עוד אחת, אחת ממאות שהוא מקבל מדי יום. הוא מעיף מבט. השולח – יניב. הנושא – עדכונים בנוגע למשרת עוזר אישי. התוכן – דנה צוק, הבחורה שראיינת אתמול, הודיעה לי כרגע כי היא מעוניינת בתפקיד. אתה רוצה להמשיך עם זה הלאה?
הוא מנסה להתעלם מההודעה הזו. הוא באמצע ישיבה סופר-חשובה, עם לקוחות ששווים הרבה כסף, והוא צריך להתרכז, להיות הכי חד, להתמקד. אבל חיוך קטן בכל זאת פורץ ממנו, והוא מדכא אותו, שולח יד לכוס המים שלו ולוגם. אני אטפל בזה אחר כך, עכשיו זה לא הזמן. קודם נכבוש את גרמניה, אחר כך נראה.
*
היא עדיין לבושה בהידור מוזר, הוא חושב לעצמו כשהיא נכנסת לחדר. לא נורא, אנחנו נעבוד על זה. יש לנו זמן.
"שלום גברת צוק", הוא פונה אליה ברשמיות שמפתיעה אותה.
"שלום מר תדהר", היא משיבה לו בלי להתבלבל, "מה שלומך?"
"טוב מאוד, תודה. אני מבין שחשבת על העניין והחלטת בחיוב".
"כן", היא מחזיקה את המבט שהוא תוקע בה. "חשבתי שזו יכולה להיות התנסות מעניינת".
"מעניינת", הוא מגלגל את המילה בפיו. "מעניינת זו מילה טובה".
פניה מאירות, כאילו קיבלה מחמאה. מחפשת אישור אצל אחרים, הוא מציין לעצמו, לא רע.
"תראי", הוא פונה אליה, "מה שעומד להיות פה זה כמה ימי ניסיון. בסופם שנינו נדע טוב יותר איך החיבור בינינו, והאם זה משהו שמקובל על שנינו. במילים אחרות", הוא מדגיש, "נראה האם יש פה התאמה".
היא מהנהנת. "אני מבינה".
"את כמובן תתוגמלי עליהם. אנחנו לא מצפים שתעבדי בחינם", הוא אומר. "גשי בבקשה לרונית ובקשי ממנה את סדר היום שלי. את צריכה ללמוד אותו היטב. את עומדת לבלות איתי לא מעט היום".
היא ממהרת לצאת, סוגרת אחריה ברכות את הדלת.
ורק אז הוא מרשה לעצמו לחייך. אולי בגלל הטוסיק שלה, שחייך אליו קודם כשיצאה מהחדר.
*
הישיבה בבוקר עוברת מצוין. היא יושבת לצידו, מקשיבה, כותבת הערות שהוא לוחש לה בשקט. הוא כמעט מצפה לפגישה שיש לו מחוץ למשרד, כי זה אומר שהוא יסע לשם איתה, ובמכונית, ובכן, יש אווירה שונה, צמודה יותר, ומצד שני משוחררת יותר.
הוא מזמין את המעלית, והם יורדים יחד לחניון. הג'יפ השחור שלו מקבל אותם בקריצת אורות. הוא תהה, במעלית, בינו ובין עצמו, האם כדאי שיפתח עבורה את הדלת והחליט בשלילה; היא צריכה לעשות דברים בשבילו, וממילא הוא לא רוצה להביך אותה במחווה ג'נטלמנית שכזו. הם מתיישבים וטורקים את הדלתות. הוא מתניע והם יוצאים מהחניון בפיתולים ארוכים וחשוכים. ועדיין לא נאמרה ביניהם מילה.
היא שולחת יד מגששת לתוך התיק ושולפת משם משקפי שמש. הוא מגניב אליה מבט. "מתאים לך", הוא אומר, ולא אומר – אבל אני לא יכול לראות את המבט שלך. "תודה", היא מחייכת אליו ולרגע נדמה לו שזה בדיוק כמו שהוא רוצה – היא לצידו, נכונה לעשות הכל עבורו, קשובה ועירנית. הוא ממהר להרגיע את עצמו, יכול להיות שהיא בכלל לא כזו, בקושי שעתיים היא בתפקיד ובאמת אין טעם להתחיל לדמיין דברים. "תגידי, מתחשק לך קפה?", הוא שואל. "תה, בשמחה", היא עונה. "אני מכיר מקום מצוין בדרך", הוא מחייך לעצמו, והם נוסעים.
הם יושבים על ספה, זה לצד זה, מעיינים בתפריט למרות שכל מה שהם רוצים זה משהו לשתות. הוא מרגיש אותה קרובה אליו, וזה גורם לו לחשוב מחשבות שלא קשורות להגדרת התפקיד שלה, והוא יודע שהוא צריך להפסיק, אבל לא ממש מצליח. "תרצו להזמין?", חוקרת המלצרית בנימוס. "אני אקח אספרסו והיא", הוא פונה אליה, "תה, נכון?". "נענע, תודה", היא מחייכת. המלצרית אוספת את התפריטים ונעלמת. "אפשר לשאול אותך משהו?", הוא פונה אליה. "בטח", עונה דנה, כשהיא מסירה מעליה את משקפי השמש. "למה נראה לך שאת מתאימה לתפקיד הזה?", הוא שואל ומיד מסייג, "תשמעי, זה לא ראיון או משהו כזה, אני סתם סקרן".
"סקרן", היא אומרת, כמעט לעצמה, "תראה, אני חושבת שבתפקיד כזה יש המון כוח, יכולת לתרום, לגרום לעניינים לעבוד, להסתדר, להסתנכרן. ברור שזו עבודה לא קלה, והשעות מטורפות, אבל זה כמו נווט וטייס – ברור שהטייס יכול להסתדר לבד, אבל כשיש לצידו נווט, הכל הולך טוב יותר, בפחות מאמץ, פשוט כי הטייס יכול להתמקד בעבודה שלו. לא שאני חושבת שאני נווט או משהו", היא מחייכת שוב. "את במצב רוח טוב", הוא מאבחן. "כיף לי", היא אומרת ומיד מתקנת את עצמה, "אני נהנית".
המלצרית מגיעה עם ההזמנה שלהם. הם מודים לה. "ולמה אתה צריך בעצם עוזרת אישית, הרי יש לך את רונית", היא פונה אליו. "תראי, רונית היא אחלה, באמת, אבל היא מנהלת את המשרד, היא מטפלת בכל העניינים, לא רק בי, שלא לדבר על כך שהיא לא יכולה להישאר עד מאוחר כי יש לה משפחה. הגעתי למסקנה שמגיע לי מישהו שיעזור לי בכל דבר ועניין, מגדול ועד קטן, מישהו שידע לקרוא אותי עוד לפני שאמרתי מילה, שיעשה דברים עבורי עוד לפני שחשבתי עליהם בעצמי, שיהיה שילוב של קורא מחשבות וקוסם. בלי לחץ, אבל אני מקווה שיש לך את הכישורים הדרושים", הוא מחייך אליה.
כשהוא לוגם את הקפה שלו, הוא תוהה האם אמר יותר מדי. לא הכל צריך לגלות מהתחלה, זה ברור, הצעד החכם הוא לשמור את הקלפים קרוב לחזה ולשלוף אותם רק ברגע הנכון, לא שניה קודם לכן. אבל הגוף שלה, כשהיא קרובה כל כך אליו על הספה, ריח שיערה שמטפס אל נחיריו, המבט המחייך שלה – קשה לו להתאפק. אבל הוא מתאפק. אין ברירה אחרת.
*
הדרך חזרה לא עוברת עליהם בשתיקה. היא מדברת. היא מספרת לו על הצבא, על החבר שהיה לה כשהיתה בת שש, על הטיול שאחרי הצבא, על דברים שאמא שלה תמיד אומרת לה, על הפרחים שהיא קונה כשהיא מרגישה כשאין לה מצברוח, על הכלב שגידלה מגיל 15 ועד שנדרס, על מחלת האבעבועות שהשאירה לה צלקת קטנה ליד הרקה ("רוצה לראות?", "אני נוהג. תראי לי אחר כך"), על מכון הכושר שלה, על האצבע ששברה לפני שנתיים, על כל דבר. והוא מקשיב, באמת מקשיב. והנסיעה נגמרת מהר מדי.
במשרד כבר מחכה לו הפגישה הבאה, בחדר הישיבות. היא נמשכת שעות ארוכות, והוא לא יכול שלא להבחין בפיהוקים שמזדחלים אליה – פיהוקים ארוכים, עצלים, בלתי נגמרים. זה מרגיז אותו. הוא תוקע בה מבטים וכשזה לא עוזר, הוא פונה אליה ואומר בקול שקט וחד – "אני מצפה ממך להיות עירנית. הפיהוקים האלה לא מקובלים עליי". ההבעה שלה משתנה מיד. פחד אופף אותה. והיא שותקת, ולא אומרת מילה לאורך כל הישיבה, בזמן סידור החדר, בזמן שכולם הולכים הביתה. המבט שלה פגוע, והיא מקפידה שלא להתבונן בו.
*
תשע בבוקר, והיא עדיין לא פה. הוא כבר שאל את רונית לפני רבע שעה האם היא התקשרה והודיעה משהו, ולא, שום דבר. פתאום נדמה לו שאולי משהו בהערה שזרק לה אתמול הבהילה אותה, והיא נסוגה מכל העניין. וזה מכעיס אותו, ובעיקר מכעיס אותו שזה מפחיד אותו במידה מסוימת. אם היא לא מסוגלת להתמודד עם הערה קטנה, זה לא המקום בשבילה ולא התפקיד עבורה. הוא זקוק לא לילדה קטנה שזקוקה לליטופים, אלא למישהי בוגרת, רצינית, מדויקת. אולי עדיף שהיא החליטה לוותר, הוא מנסה לנחם את עצמו, ועדיף עכשיו.
דפיקה בדלת.
"כן?"
היא נכנסת.
"חשבתי שהחלטת לא להגיע היום, דנה", הוא אומר.
"אני יכולה לשבת רגע?"
"כמובן", הוא אומר, ומצביע על הכסא מולו.
"אני חייבת להודות שהיה לי קשה אתמול. מאוד נפגעתי ממך. הרגשתי שההערה שלך חסרת פרופורציות, שלא הגיע לי", היא מקפידה לא להסתכל לו בעיניים וטוב שכך, כי הוא מתחיל לכעוס באמת. "אבל האמת היא שאתה צודק. אני לא הייתי בסדר. קשה לי לקבל את זה שאני לא בסדר בגלל שאני רוצה להיות בסדר. יותר מבסדר, זאת אומרת, אני רוצה להיות מושלמת".
"מושלמת", הוא חוזר אחריה.
"מושלמת בשבילך", היא בקושי מצליחה להוציא את המילים מהפה.
הוא נפעם. כל הכעס שלו התפוגג וכל מה שהוא מסוגל לחשוב עליו היא האמירה הזו. להיות מושלמת בשבילו. זה מה שהוא רוצה, בדיוק את זה. הוא מרגיש את הזין שלו מתעורר וזה מבהיל אותו, האופן בו הצליח לאבד את האחיזה בשליטה העצמית. הוא שולח יד אל כוס המים שלו ומגלה שהיא ריקה. "את יכולה בבקשה...", והיא מזנקת מהכסא, אוחזת בכוס ויוצאת מהחדר במהירות, כאילו נמלטת ממנו.
"תודה, דנה", הוא אומר, רגוע, כשהיא מושיטה אליו את כוס המים דקה מאוחר יותר. הוא לא יתן לשליטה העצמית להימלט ממנו שוב בקרוב. "אתה צריך עוד משהו?", היא שואלת בשקט. "לא, הכל בסדר עכשיו", הוא אומר. הוא תוהה האם לבקש ממנה לצאת או להישאר. הוא רוצה בשני הדברים גם יחד. להישאר, ובכן, זה די ברור, אבל משהו בנוכחות שלה מטריד אותו. ליתר דיוק – משהו בהתנהגות שלו כשהיא בסביבה, מטריד אותו.
כבר הרבה זמן הוא החזיק במחשבה הזו, לפני שניסה להגשים אותה: מישהי שתהיה לצידו תמיד, צייתנית וכמהה לרצות, כזו שלא תתווכח, כי נדמה לה שהיא תמיד צודקת, מישהי מדויקת וחדה, חכמה ויפה, כזו שתענוג להתבונן בה ותענוג להרגיש אותה מתבוננת בך, מישהי שתהיה, כפי שהיא ציינה קודם באופן שאפילו לא ידע להגדיר לעצמו – מושלמת בשבילו. והוא חושש לקוות שהיא פה, אחרי כל כך הרבה בחורות שהיו והלכו כי זה היה יותר מדי עבורן, כי זה היה לא משהו שהן רצו להתמודד איתו, כי זה היה מורכב מדי. ואז היא באה, ועם ההערה הזו, פשוט כבשה אותו.
*
כשהוא נכנס למשרד למחרת, רונית מברכת אותו כהרגלה בבוקר טוב, ומוסיפה – "היא כבר אצלך בחדר". "דנה? אבל רק שמונה", הוא תוהה בקול ופונה אל חדרו.
והיא שם, מקופלת בכסא מול השולחן שלו ופתאום זה מכה בו. היא בוכה.
"מה קרה? למה את בוכה? הכל בסדר?", הוא אומר ומניח יד על כתפה.
היא לא מצליחה לדבר. הוא מרים אותה אליו, מנסה להתבונן לה בעיניים. "מה קרה? תספרי לי בבקשה", הוא דורש, בקול שמתאמץ לשמור על שלווה.
ופתאום הכל מתפרץ ממנה. החבר שלה עזב אותה כי הוא חשב שיש לה משהו עם מישהו ולכן היא חוזרת מאוחר אבל לא אכפת לה כי הוא אידיוט ממילא, רק שאין לה עכשיו איפה לגור כי זו הדירה של ההורים שלו ועכשיו כל הבגדים שלה זרוקים במכונית שלה כמו איזו הומלסית, ואמא שלה כועסת עליה כי היא אמרה לה תמיד שהוא עצלן ונצלן ושהיא מבזבזת את השנים הכי יפות שלה איתו, ומבלי משים הוא מקרב אותה אליו ומחבק אותה, והדמעות מתגלגלות על הלחיים שלה ונספגות בחולצה שלו, והוא לא יכול שלא לחשוב, מעבר לחמלה שהוא חש כלפיה, שהיא נורא יפה, בדיוק ככה, עם הריסים הרטובים.
הוא יודע שאולי החיבוק הזה הוא לא הדבר שמתאים פה. הוא מנסה לספר לעצמו שמדובר בכלל בחיבוק חברי, אבהי אפילו, אבל הוא מרגיש את הזין שלו ומתפלל שהיא לא. הוא מושיב אותה בחזרה על הכסא, היא לא אשמה שדברים כאלה עושים לו את זה. "תשמעי", הוא מרגיע אותה, "אני אעזור לך. כל מה שאת צריכה זה למצוא דירה חדשה, וזו באמת לא בעיה. בנוגע לכסף, אני מניח שכמעט לא שילמת שכר דירה, אנחנו יכולים לסדר לך הלוואה קטנה עד שתסתדרי. אל תבכי, בסדר?", הוא מבקש, למרות שהוא לא יכול להפסיק להתבונן בדמעות הקטנות שלה, שמטיילות לה על הלחיים.
היא מביטה אליו, בפעם הראשונה, ואפילו לא מצליחה לומר תודה. השפתיים שלה זזות, אבל הוא לא שומע אותה, לא שזה משנה. הוא מושיט לה ממחטת נייר. "אל תדאגי, בבקשה", הוא אומר לה בשקט, "אני פה". ושוב היא מתחילה לבכות.
*
הוא עובר בין החדרים, רגע לפני שהוא יוצא מהמשרד, ואז הוא מבחין בה, על הספה בכניסה, שקועה בקריאת איזה מסמך. כשהוא עוצר לידה היא מתרוממת במהירות. "אני יכולה לעשות עוד משהו בשבילך?", היא שואלת. "לא, באמת אין מה", הוא משיב, "אבל מה איתך? את נוסעת לבית של ההורים?". "לא נראה לי שיש ברירה אחרת", היא אומרת בצער, "אני לא רוצה לחזור לשם, אבל אין לי מקום אחר לישון בו, זה לא שאני יכולה לישון פה על הספה, נכון?". לרגע הוא מתמלא תקווה שהיא דווקא תרצה להישאר פה על הספה, והוא ישאר ויוכל להתבונן בה כשהיא ישנה, אבל הוא יודע שעדיף שהיא תישן במיטה אמיתית, בבית אמיתי, ולא במשרד. "תודה על היום", היא מוסיפה בביישנות מסוימת, "לא שיש לי מושג איך להודות לך". הו, יש לו כמה רעיונות בראש, אבל אף אחד מהם לא עומד להגיע אליה. "שטויות, זה שום דבר", הוא אומר, "ואגב, את לא חייבת להיות תמיד כל כך אלגנטית, גם ג'ינס זה בסדר גמור", הוא מחייך אליה. "נתראה מחר בבוקר?".
*
הוא מגיע למשרד עצבני מהבוקר. כולם עיצבנו אותו. אשתו ששכחה לתדלק למרות שביקש, הילדים שהתעקשו לריב במושב האחורי, התור בתחנת הדלק, הפקקים, המעלית שהיתה עמוסה משום מה, והוא דוחף את הדלת למשרד בכעס ונכנס פנימה.
רונית מבחינה בו ומיד מבינה. הרבה שנים בתפקיד לימדו אותה להבחין במצב רוח גרוע במיוחד, בדיוק כמו זה שהצטייד בו הבוקר. "בוקר טוב מר תדהר", היא מקפידה הפעם, "יש משהו שאני יכולה לעשות עבורך?". הוא פולט לעברה "לא, תודה" מנומס וקצר ומסתלק לעבר חדרו, שם, לא ממש מפתיע, מחכה דנה, בדממה מוחלטת.
"בוקר טוב", היא מחייכת אליו.
ממש אין לו כוח אליה הבוקר, אבל לא נעים לו, אחרי ההערה ההיא ואחרי הבכי אתמול. היא עוד תתחיל להתייפח שוב ואין לו אנרגיות להתמודד עם זה. הוא בוחר באפשרות הקלה. "בוקר טוב".
"הכל בסדר?", היא שואלת, כאילו שהיא לא מבחינה ששום דבר לא בסדר.
"תשמעי", הוא יורה אליה, "אני במצברוח ממש רע, אני לא רוצה שתיפגעי ממני או משהו. את יכולה לגשת ליניב, בטח יש משהו שאת יכולה לעשות בשבילו".
היא מתבוננת בו בעצב. "אבל אני רוצה לעשות משהו בשבילך, לא בשבילו".
"אין שום דבר שאת יכולה לעשות בשבילי", הוא מאבד סבלנות.
היא נשארת לשבת.
"את לא מבינה?", הוא אומר, "את תבכי בסוף כי הרי אני אעליב אותך, ואז חוץ מהמצברוח המזדיין שלי, יהיה לי גם את הבכי שלך על המצפון".
היא שותקת. עד עכשיו היא לא ראתה אותו מאבד עשתונות. זה מפחיד ומרתק אותה, העיניים שלה לא מרפות ממנו. היא לא היתה מצליחה לזוז גם אם היתה מעוניינת בכך. משהו מדביק אותה לכסא. בהלה, וגם – למרות שקשה לה להודות בכך – חרמנות.
"בבקשה", היא מצליחה להגות.
"בבקשה מה?", הוא רוגז.
"בבקשה תוציא את זה עלי", היא לוחשת.
הוא עוצר. כל סערת הרגשות שלו נותרת באוויר, מנותקת ממנו.
"מה בדיוק אמרת?", הוא שואל.
"שאני רוצה שתוציא את הכעס שלך עלי", היא נבוכה.
"למה שתרצי בכך?"
"אם תכעס עלי, הכעס ייגמר לך בסוף".
"אבל את תחטפי אותו", הוא תמה.
"אני רוצה שיהיה לך טוב", היא עונה בשקט.
דממה בחדר. השתיקה תלויה ביניהם.
"לא הייתי צריכה להגיד את זה, סליחה", היא ממלמלת.
"זה דווקא משהו מקסים לומר", הוא לואט, "בהנחה שהתכוונת אליו".
"התכוונתי", היא אומרת בשקט, כאילו נאבקת לפלוט מתוכה את המילה, והוא יכול להרגיש את הזין שלו בתוך התחתונים.
*
"דנה, את יכולה לגשת לכאן לרגע?", הכבל שמחבר את הלפטופ למדפסת כנראה נותק. הוא ניסה לגשש שם עם היד, אבל לא הצליח למצוא את החיבור.
היא מגיעה במהירות, כאילו ששכחה מה שקרה קודם לכן.
"תשמעי, אני אמשוך קצת מהכבל בצד הזה, ותראי איזה מהם זז. כנראה שמשהו שם נותק או שהמגעים לא בסדר, אין לי כוח לחכות לטכנאי שיגיע, אני צריך להדפיס משהו", הוא מסביר.
"אין בעיה", היא מחייכת.
הוא מצביע למטה ומתרומם מעל הכסא, מאפשר לה להיכנס אל מתחת לשולחן.
"את בסדר שם?", הוא תוהה.
"בטח", היא אומרת. "אפילו די נקי פה".
"כן", הוא משיב, "יש פה חברת ניקיון מצוינת, הם מנקים גם במקומות שלא רואים, נניח מסביב לחיבורים של המדפסת. באמת מפתיע שמשהו התנתק שם".
היא צוחקת. "אתה מושך?"
"כן", הוא משיב ומציץ אליה. היא כורעת על שש, מגששת מאחורי המדפסת. נכון שהוא יכול היה לשלוח את ההדפסה למדפסת המשרדית שנמצאת ליד רונית, אבל עכשיו דווקא נחמד לו שהוא בחר להתעקש על המדפסת הקטנה שלו, מתחת לשולחן.
"מצאת משהו?", הוא חוקר, תוך שהוא מתבונן בישבן שלה העטוף בג'ינס, כמה טוב שהיא הפנימה את קוד הלבוש פה, שמעורר בו מחשבות מסוג מאוד מסוים.
"נראה לי שכן", היא אומרת. "לחזק אותו?"
"תנסי, כן", הוא מתיישב על הכסא שלו חזרה, בודק האם המחשב מקבל בברכה את המדפסת שברחה ממנו קודם.
"אתה תתן לי לצאת מפה אחר כך, נכון?", היא שואלת, עדיין עסוקה מאחורי המדפסת.
"תלוי איך תתנהגי", הוא לא יכול להתאפק.
היא שותקת. גם הוא. המבוכה מתפשטת בחדר כמו בושם כבד. היא שמחה שהיא שם, מוסתרת מפניו.
אחרי כמה שניות הוא מתעשת. מישהו צריך להיות פה המבוגר האחראי.
"בואי, צאי", הוא זז עם הכסא אחורה, מפנה לה נתיב יציאה.
היא מתיישבת. "דווקא נעים פה", היא פולטת כמעט בלי קול.
הוא לא זז. הוא פוחד לנשום. הוא פוחד לאבד את המילים ששמע כרגע
ואולי רק דמיין אותן, אולי רק קיווה לשמוע אותן.
"נעים לך?", הוא שואל בחשש.
היא מהנהנת. מזל שבחר בשאלת כן ולא, כי לא נראה לה שהיא יכולה להוציא מילה, המבוכה ממלאת את גרונה.
"למה זה נעים לך?", הוא בקושי מצליח לשאול.
אה, שאלה אמיתית, איך היא אמורה לענות על זה כשהיא בקושי מצליחה להחזיק את עצמה יציבה.
היא רק מתבוננת.
הוא בולע רוק ומחליט להתעקש. "למה זה נעים לך?", הפעם בקול שמתאמץ לשמור על יציבות.
"אני לא יודעת", היא משפילה עיניים.
"אני חושב", הוא מרגיש את השליטה חוזרת אליו, "אני חושב שאת דווקא יודעת".
היא לא עונה.
הסיטואציה כל כך מגרה אותו. הוא חלם על משהו כזה, פתאום זה ברור לו, בדיוק ככה הוא רצה את זה.
הם יושבים בשקט. לבסוף הוא מושיט לה יד ומושך אותה משם. "אנחנו נדבר על זה אחר כך", הוא אומר, "לכי לשטוף את הפנים, יש עליך אבק".
הוא ממהר לסלק אותה מעליו רק כדי שיוכל לגעת לרגע בזין, כאילו לבדוק האם כל זה קרה באמת.
*
כבר מאוחר. דנה הצליחה להימנע משיחה איתי כל היום, הוא מתעצבן בשקט. היא היתה נורא עסוקה, התנדבה לכל מיני סידורים ועניינים שונים, רק כדי לא להישאר לידי לבד. היא מתחמקת ממני, היא מתחמקת כי היא לא יודעת איך להתמודד עם הדברים שקרו, אבל אני לא מתכוון להשאיר את זה ככה, תלוי באוויר.
"דנה, אני צריך שתעזרי לי במשהו", הוא קורא.
"אה, בדיוק התכוונתי ללכת. כולם כבר יצאו", היא עומדת ליד חדרו ומקפידה לא להסתכל פנימה.
"בסדר גמור, אבל את נשארת ואותך אני צריך", הוא אומר בתכליתיות.
היא פוסעת לתוך החדר, לא מתבוננת בו.
"תגידי", הוא פונה אליה, "את מתחמקת ממני בכוונה היום?"
"לא, מה פתאום, למה אתה מתכוון?", היא אומרת במהירות.
"אני חושב שאת יודעת למה אני מתכוון. בכלל, נראה לי שאת עושה היום לעצמך חיים קלים, ואת יודעת, אני בכלל לא אוהב את זה".
הוא מתבונן בה, איך המילים שלו נתקעות בה. רעד קטן חולף בה.
"אני חושב שאת חייבת לי איזו תשובה, ואני אקבל אותה ממש עכשיו".
לעזאזל, תשובה. הוא רוצה תשובה. עכשיו.
"תשובה לאיזו שאלה?"
"אל תתממי בבקשה, דנה. את יודעת בדיוק למה אני מתכוון", הוא לא מוותר.
היא מכווצת שפתיים.
"אני חושב", הוא אומר, "אני חושב שאת מנסה להסתיר ממני דברים, וזה לא מקובל עליי. אני חושב שאת לא גלויה איתי".
נדמה לה שהיא עומדת לבכות. היא מושיטה יד ומוחה דמעה בלתי נראית. הוא מלחיץ אותה, מפחיד אותה, היא רוצה לברוח אבל לא מצליחה לזוז.
"אני רוצה שלא תוותרי לעצמך. את הרי יודעת שאני דורש", והוא משתהה לרגע, "התמסרות מוחלטת".
היא כמעט קורסת לרצפה. התמסרות. מוחלטת.
הוא נע לעברה, תופס בזרוע שלה ומוביל אותה אל הכסא. הוא מושך את הכסא שלו מהמקום הקבוע, ליד הלפטופ, אל הצד השני של השולחן. הם יושבים עכשיו זה מול זה. העיניים שלה תקועות ברצפה.
"תסתכלי אליי בבקשה", הוא אומר.
היא מרימה אליו עיניים ומיד משפילה אותן. היא נבוכה מדי. נדמה לה שהוא יכול לקרוא אותה, את כל המחשבות שעוברות לה בראש, אלה שהיא נאבקת לא לחשוב בכלל.
"דנה", הוא אומר ברכות, "את חייבת להפסיק להילחם בי".
הוא שולח אליה יד ואוחז בידה, שהיתה מונחת עד אותו רגע על מושב הכסא.
היא נרעדת. הוא מרגיש כאילו זרמים עוברים ביניהם. תשוקה אדירה מתעוררת אצלו והוא נאבק בה.
"אמרת משהו שאני לא יכול להתעלם ממנו גם אם ממש אנסה", לא שהוא מנסה, הוא חושב על המילים שלה מאז שאמרה אותן, מריץ אותן קדימה ואחורה שוב ושוב. "את רוצה לספר לי למה התכוונת?".
היד שלה מזיעה. הוא מרגיש.
"רק אמרתי", היא מנסה, "רק אמרתי שזה נעים לי. לא התכוונתי להרגיז".
הוא צוחק צחוק עצבני. "בכלל לא הרגזת". בכלל לא. ההפך.
"אז למה אתה מושיב אותי פה?", היא לוחשת, כמעט בבכי.
"כי היה לי נעים לשמוע את מה שאמרת", הוא אומר באיטיות.
היא מרימה אליו עיניים בזהירות.
"באמת?"
"כן, באמת".
והוא יכול לראות חיוך קטן מזדחל אליה. עכשיו גם הוא מחייך.
"למה זה נעים לך?", היא שואלת בזהירות.
הוא שוקל לרגע את המילים.
"נעים לי שטוב לך במקום הזה", הוא אומר לבסוף.
"מתחת לשולחן?", היא תמהה.
"מתחתי", הוא מציין בפשטות.
היא שותקת, חוששת להתבונן בו.
הוא לא מרפה מהיד שלה, למרות שהוא מרגיש שזה לא נוח לה. לו זה נוח, וזה בדיוק מה שעומד לקרות פה מעכשיו.
"את מבינה", הוא אומר, "ככה אני רוצה את זה, ככה בדיוק".
היא נושמת נשימה עמוקה ומתרוממת מהכסא רק כדי להתיישב כעבור רגע על הרצפה, על הברכיים, למרגלותיו.
עכשיו תורו להפסיק לנשום. יכול להיות שזה מה שהיא עשתה כרגע? כנראה שכן, כי הוא יושב היכן שישב קודם והיא כבר לא על הכסא מולו, אלא מתחתיו, על הרצפה. הוא מבולבל. הוא לא ציפה לזה. לא שהוא יכול להרשות לעצמו לאבד ריכוז.
הוא מושיט את היד השנייה ומלטף בעדינות את שיערה הרך. היא מניחה את הראש בחשש על הברך שלו. הוא מתבונן בה וממשיך להעביר עליה תנועות ארוכות. היא עוצמת עיניים. דממה מסביב.
"את מכירה את השולחן של רונית, נכון?"
היא מהנהנת, מסתכלת עליו מלמטה, בדיוק כמו שצריך.
"יש לו שתי מגירות. תפתחי את השמאלית. יש שם צרור מפתחות. תנעלי את הדלת הראשית במפתח הכסוף ותחזרי לפה".
אולי זה לא הרעיון הכי טוב, אבל זה הרעיון היחיד שיש לו, והוא רוצה את זה כל כך.
היא קמה במהירות וכמעט רצה אל הכניסה למשרד. הוא שומע אותה פותחת את המגירה, סוגרת, ואת הדלת ננעלת. לרגע הוא נחרד מהמחשבה שהיא נעלה אותו במשרד ונעלמה, אבל אז היא חוזרת, ומתיישבת בדיוק באותו מקום, מחכה.
"את יודעת", הוא פונה אליה, "אמרת קודם שאת רוצה שיהיה לי טוב. וזה מאוד שימח אותי, ביותר מדרך אחת, אבל כמובן שיש מילים ויש מעשים, ולהגיד שאת רוצה שיהיה לי טוב זה רק הצעד הראשון". הוא לוקח אוויר.
"הצעד השני הוא לגרום לי להרגיש טוב".
הוא אוחז בעורף שלה ומקרב אותה אל ברכו, רומז לה להניח שם שוב את ראשה. היא מצייתת.
"את מבינה שכשאת עושה מה שאני רוצה, זה גורם לי להרגיש שאת באמת רוצה שיהיה לי טוב, ואם את עושה את זה כי את רוצה, ממש רוצה, זה טוב אפילו יותר".
הוא מרגיש את הנשימות שלה על המכנסיים שלו, קלות ומהירות.
"את מפחדת?"
"קצת".
"ממה את מפחדת?"
"ממה שאני מרגישה".
"מה את מרגישה?"
"אני מרגישה כאילו המוזיקה דופקת לי באוזניים, ואין פה בכלל מוזיקה. אני לא יודעת מה קורה לי. אני", והיא משתהה לרגע, "אני נורא רוצה, וזה מפחיד אותי".
הפחד הזה עושה לו משהו, מרגש אותו. הוא מריח אותו, ולא יכול לוותר.
הוא מתכופף אליה ותופס בשולי חולצתה. היא לא זזה. הוא מרים את החולצה ממנה, מחלץ אותה מעליה. חזייה לבנה. מעניין איך היא נראית בלי. אבל עוד מעט, סבלנות. העיניים שלה עצומות. "הסתכלי עלי", הוא דורש.
היא מהססת.
"אני לא מתכוון לחזור על זה פעמיים. הסתכלי עלי".
היא פוקחת את העיניים.
"אני יודע שאת מפחדת, אבל את לא צריכה לפחד ממני או מהדברים שאת מרגישה".
היא מהנהנת באיטיות.
"יופי", הוא מחייך אליה. סבלנות, הוא אומר לעצמו, אני חייב לקחת את הדברים לאט, זה לא יצליח אחרת.
היא משיבה את ראשה אל ברכו.
"את יודעת", הוא מהרהר בקול. "נראה לי שהג'ינס שלך מיותר בסיטואציה הזו".
היא נדרכת.
"תורידי אותו", הוא אומר לה ביובש.
היא מצייתת מיד. היא מסירה אותם במשיכה אחת והג'ינס מוצאים את עצמם על הרצפה, הפוכים.
היא לובשת תחתונים לבנים, הוא מציין לעצמו בסיפוק, תחתונים לבנים זה טוב, והמראה הזה, שלה כורעת לרגליי, כשאני לבוש והיא בבגדיה התחתונים, המראה הזה הוא ממש טוב.
הזין שלו כבר עומד לגמרי, מותח את התחתונים, גם בגלל המראה שלה, ובעיקר בגלל המחשבות שחולפות לו בראש. עכשיו היא שלו, וכל מה שיתרחש יקרה כי הוא רוצה בו. רק המחשבה הזו, שהיא בידיו, מעבירה בו צמרמורות של עונג והתרגשות.
הוא שולח יד ומלטף לה את הכתף הימנית, ולאחר מכן את הזרוע. הוא מרים את כתפיית החזייה שלה ומקלף אותה הצידה. היא רועדת. "הכל בסדר", הוא מרגיע אותה. "את מצוינת".
היד שלו נשלחת לתוך החזייה, חופנת את השד הימני. ציצים רעננים וצעירים, זה בדיוק מה שהוא רוצה. החזייה הזו ממש מפריעה לו והוא מתכופף מעט קדימה ובתנועה אחת פותח את הקרסים מאחורה. "אני ממש טוב בזה", הוא גאה בעצמו, כמעט שוכח את הסיטואציה. היא מחייכת במבוכה.
השדיים שלה משתחררים מתוך החזייה. היא מניחה לה ליפול לרצפה. הוא מלטף אותם חלש, ואז חופן אותם חזק יותר, עד שהיא משחררת אנחה קטנה. "אני מקווה שזה לא כואב מדי, כי יהיו עוד כאלה", הוא אומר.
הוא מלטף אותה בעדינות, וכשנדמה לו שהיא רגועה לגמרי, הוא תופס את הפטמות שלה ומושך. היא נבהלת ונרתעת אחורה, מה שמגביר את המשיכה בהן. הוא מתבונן בה בשעשוע מסוים וחוזר ללטף אותה בעדינות, חלש.
"נחמד, העניין הזה", הוא משחרר אליה מחשבה, "אבל את יודעת מה יהיה יותר נחמד? אם תביני שאת צריכה לפתוח לי את המכנסיים למשל".
היא מרימה אליו מבט. "בדיוק מה שאמרתי", הוא חוזר.
היא שולחת אליו ידיים מהססות, מסתבכת עם אבזם החגורה, משחררת את הכפתורים ופותחת את הרוכסן. התחתונים שלו מציצים לעברה והיא נאבקת להפשיל את המכנסיים מעליו. הוא לא עוזר לה במיוחד, אבל היא מצליחה להוריד אותם עד לקרסוליו. "נדמה לי ששכחת את הנעליים", הוא מודיע לה בקול רגוע, כאילו שבכל יום מישהי כורעת על ברכיה לפניו, לבושה רק בתחתונים לבנים, מביטה ישירות על הזקפה שלו.
היא מתכופפת מעט, מתירה את הקשר, קודם בימנית ואז בשמאלית, ואז מסירה מעליו את הנעליים. "גם את הגרביים", הוא מעיר. היא ממהרת לעשות כדבריו ומסירה ממנו לחלוטין את המכנסיים. "אני מאוד מקווה שאת לא עומדת להשליך אותם על הרצפה, כמו שעשית עם שלך", הוא נוזף בה.
"סליחה", היא אומרת בשקט, מקפלת את המכנסיים ומניחה אותם על השולחן, מיישרת את הגרביים ומניחה אותם בתוך הנעליים, ואת הנעליים מציבה על הרצפה לצד השולחן. כשהיא מסיימת היא שבה למקומה. הזין שלו עדיין עומד, אפילו יותר מקודם, אם זה אפשרי בכלל.
"את יודעת מה עומד לקרות עכשיו?", הוא שואל אותה.
היא מנידה את הראש מצד לצד.
"אני מניח שאם תחשבי טוב, תוכלי להעריך מה עומד לקרות", הוא מביט בה בעניין, "אבל קודם כל, קומי ותסתובבי".
היא קמה, מסתובבת באיטיות. הוא מזיז באיטיות את התחתונים, מביט בישבן שלה. "יש לך טוסיק יפה. אפילו מאוד יפה", הוא אומר. "הייתי עושה לו דברים, לטוסיק שלך, אבל זה סתם פרומו, וחבל לגלות לך את העלילה מראש", הוא מחייך לעצמו. "עכשיו בואי אלי".
הוא מושיב אותה עליו. שניהם בתחתונים. הזקפה שלו כמעט פורצת החוצה.
"את יודעת", הוא אומר, "זה ממש נעים".
"גם לי", היא לוחשת.
הוא מחבק אותה, חזק ועוטף, מערסל אותה בזרועותיו, מצד לצד, לאט לאט, והזין שלו מתחכך בה באיטיות. החולצה שלו מלטפת לה את השדיים.
הוא משחרר ממנה יד אחת ותוך כדי החיבוק, מזיז הצידה את התחתונים שלה. הם תלויים על המותניים שלה, ועושים פנייה חדה הישר לירך ימין. הכוס שלה חשוף בפניו, אם רק היה מסתכל. אבל העיניים שלו תקועות בחלון הגדול בחדרו, והאצבעות שלו מגששות את הדרך לתוכה.
היא משמיעה קול קטן. "טוב לי לגעת", הוא אומר, ספק לה, ספק לעצמו.
הזין שלו משתוקק להיכנס לתוכה, אבל הוא מרגיע אותו. שליטה עצמית, הוא משנן לעצמו, שליטה עצמית.
הידיים שלה מחבקות אותו מאחורי העורף, כמו בריקוד איטי. הזין שלו צריך, פשוט צריך להיות בתוך הכוס שלה, אין פה ברירה אחרת.
הוא משחרר את האצבעות מתוכה, ומקלף במהירות את התחתונים שלו. הזקפה שלו פורצת החוצה, נוגעת בחולצה שלו, בבטן שלה.
"נראה לי", הוא אומר תוך כדי שהם ממשיכים את המחול הלא ברור שלהם, "נראה לי שאני צריך להכניס לך".
היא נרעדת.
"בדיוק ככה", הוא אומר, ומושיב אותה על הזין שלו בתנועה ארוכה ואיטית.
היא פולטת אנחה. "אני יודע", הוא אומר.
הזין שלו תחוב עמוק בתוכה. לרגע הם סטטיים לחלוטין. הוא ממלא אותה והיא מתמלאת בו.
ופתאום הוא מבין. היא פה בשבילו. היא פה כי היא רוצה שיהיה לו טוב, שיהיה לו נעים, שהוא יהיה מרוצה ממנה. חדוות הגילוי מתערבלת עם התנוחה המחבקת שלהם, והוא אוחז בירכיה ומתחיל להעלות ולהוריד אותה על הזין שלו.
הוא מרגיש את ההתרגשות הזו גואה בו. הוא קם, כשהיא עדיין בחיקו, ומניח אותה על השולחן שלו. בעדינות הוא משכיב אותה עליו. יש חוזה מתחתיה, דוקר לה בשכמות. "אני כל כך שמח שבאת", הוא אומר לה, "כל כך שמח".
הוא מכניס ומוציא ממנה את הזין, מגביר מהירות, התחתונים שלה עדיין משוכים הצידה. הוא מעיף בה מבט. לא מגולחת. זה לא בסדר, אבל זה יטופל עד הפעם הבאה, הוא בטוח. "אני מתלבט", הוא אומר לה, מתנשף. "האם לגמור לך בתוך הכוס, על השדיים היפים שלך או בפה".
היא מתרוממת מעט לכיוונו. "לא באמת מעניין אותי מה את חושבת בנושא", הוא שולח יד ומחזיר אותה למקומה. "נראה לי שאני אלך על אופצייה ג'".
הוא שולף מתוכה את הזין ופוסע לצד השני של השולחן, הזין שלו מתנודד לפניו.
"תפתחי יפה את הפה", הוא דורש ותוקע אותו לתוכה.
היא סוגרת עליו את השפתיים, הדוק. היא לא יכולה לזוז, הראש שלה צמוד לשולחן. רק הלשון שלה נעה מסביב לזין, עוצרת ולוחצת, ממשיכה בליטופים עדינים וארוכים. הוא מזיין לה את הפה, לאט לאט ואז מהר, חזק. "אני תכף גומר, ואת תכף בולעת הכל", הוא מציין באוזניה.
היא משמיעה קול שאפשר בהחלט לפרש אותו כ"כן".
הוא נע עוד מספר פעמים וההרגשה הזו מתפרצת מתוכו, ניתזת ממנו ישר לתוך הגרון שלה. היא ממתינה עד שיסוג מעט, ואז בולעת. "קחי", הוא מגיש לה כוס מים כמעט ריקה. "זה היה טוב מאוד, בדיוק כמו שרציתי".
הוא קורס לתוך הכסא שלו, והיא ממהרת לבוא אחריו, ולהניח את ראשה שוב בחיקו.
