הערצה - לבעלים שלי.
מאת אמילי קייג'(אחרת)
26 בנובמבר 2003
אחרי שהלכת מביתי פתאום הציף אותי גל של אמת. כזה שמופיע פעם בהרבה זמן. כזה שכשהוא מופיע אדם מרגיש נבוך להביט בעצמו בראי. והייתי נבוכה.
ישבתי על הכורסא האדומה והבטתי/לא הבטתי במסך. התמונות עברו והיו גם כתוביות, אבל אני הייתי רחוקה.
פתאום הבנתי ממה אני מפחדת כל כך. גל של הערצה כלפיך שטף אותי.
כשהשכבת אותי על המיטה "על הבטן", לא ידעתי, לא חשבתי, בחניכה הזו יש מעט מאוד סשנים. זו חניכה ארוכה וקשה. ואין בה כמעט עניינים כאלה שמתחילים והינם בעלי סוף. זה הכל ארוך מאוד וקשה מאוד. מצב סטטי של כניעות שנמשך חודשים.
אתה מלמד אותי להיות כנועה לך. להיות כנועה בכלל. מלמד אותי להיות שפחה טובה. שפחה טובה לך, ושפחה טובה בכלל.
שכבתי על הבטן כמו שאמרת. לא היו שם שוטים עדיין ולא היו אי אילו מניבי עונג (כמו שאני קוראת להם). היו הידיים הגדולות שלך.
במרץ, מבלי לעצור, אחת אחרי השנייה על ישבני. עשרות, מאות, מי יודע.
והמשכת והמשכת, ואני כבר הגעתי לכניעות מוחלטת. אחרי שהלם הכאב הראשוני עובר ממני, אני פשוט מתמכרת לכאב.
לא הוצאתי הגה מפי כל עוד היו אלה קצובות. כשלרגע השתנה הקצב או העצמה, הוצאתי הגה, אך השתקתי עצמי בעודו יוצא מפי.
בשלב הבא הוצאת את שוט רצועות העור העבות מהתיק. כמה שאני מפחדת ממנו. והצלפת בי, ולא הפסקת. אני ביקשתי שתאיט. הייתי נבוכה מעצמי. אני שונאת לבקש ממך להאיט. אבל אתה יודע כשאני עומדת לבקש. לעיתים נדמה לי שאתה זקוק לי שאומר לך להאיט, כדי לוודא את הסטטוס קוו. כדי לבדוק, לנסות למשוך את הגבול. ואתה מושך.
אחר הגיע הרשעון האהוב עלי. מכות שטוחות נוחתות על ישבני. אני לא מתנתקת הפעם. אין ספייס. כל מכה ניחתת על עורי ואני מרגישה אותה. היא נכנסת לתוכי ומלפלסת את דרכה בי, לאורך חוט השדרה, עולה במעלה הגב הלבן, עד לראשי - ואז חוזרת מטה.
והנה מגיע לו הקרופ, ואחר הכבל שאני מפחדת ממנו כל כך. לאט לאט אתה עולה בעוצמות הכאב, ואני, כך מסתבר, מסוגלת לסבול עוד ועוד, והגבולות נמתחים, ואני גאה. ואני אוהבת. ואני לא מתעופפת. אני שם לידך. לעיתים בוכה, לעיתים נרגעת. אבל הולכת אחריך לאן שתוביל. אחריך בשביל.
משהו עוצר אותי. משהו תמיד עוצר אותי קצת. אני רוצה ללכת עד הסוף, אבל בדרך הזו, כשעיניי סומות, אני תמיד מרגישה שאני צריכה להסית לרגע את הבד, להציץ, לבדוק, לראות שאנחנו בדרך הנכונה.
אתה מתאכזב ממני כשאני עושה כך, אני יודעת. אבל אני מרגישה שהקרקע נפערת תחתיי אם לא אעשה.
והנה היום, למול המסך הכחול, הבנתי. אני מעריצה אותך. אני בידיך. אני מפחדת. מפחדת שתלך ואשאר עם כל ההערצה והאהבה הזו בידיי ולא יהיה לי מה לעשות עם כל אלו, וזה מה שעוצר אותי.
בכל פעם שאתה יוצא מביתי, הריח נשאר אחריך לעוד כמה דקות. הריח המדהים והעוטף שלך. הוא לאט לאט מתפוגג, ואני נשארת עם עצמת רגשות מטורפת, ומפחדת שאלו ישארו יתומים, בלי המושא.
ישבתי על הכורסא האדומה והבטתי/לא הבטתי במסך. התמונות עברו והיו גם כתוביות, אבל אני הייתי רחוקה.
פתאום הבנתי ממה אני מפחדת כל כך. גל של הערצה כלפיך שטף אותי.
כשהשכבת אותי על המיטה "על הבטן", לא ידעתי, לא חשבתי, בחניכה הזו יש מעט מאוד סשנים. זו חניכה ארוכה וקשה. ואין בה כמעט עניינים כאלה שמתחילים והינם בעלי סוף. זה הכל ארוך מאוד וקשה מאוד. מצב סטטי של כניעות שנמשך חודשים.
אתה מלמד אותי להיות כנועה לך. להיות כנועה בכלל. מלמד אותי להיות שפחה טובה. שפחה טובה לך, ושפחה טובה בכלל.
שכבתי על הבטן כמו שאמרת. לא היו שם שוטים עדיין ולא היו אי אילו מניבי עונג (כמו שאני קוראת להם). היו הידיים הגדולות שלך.
במרץ, מבלי לעצור, אחת אחרי השנייה על ישבני. עשרות, מאות, מי יודע.
והמשכת והמשכת, ואני כבר הגעתי לכניעות מוחלטת. אחרי שהלם הכאב הראשוני עובר ממני, אני פשוט מתמכרת לכאב.
לא הוצאתי הגה מפי כל עוד היו אלה קצובות. כשלרגע השתנה הקצב או העצמה, הוצאתי הגה, אך השתקתי עצמי בעודו יוצא מפי.
בשלב הבא הוצאת את שוט רצועות העור העבות מהתיק. כמה שאני מפחדת ממנו. והצלפת בי, ולא הפסקת. אני ביקשתי שתאיט. הייתי נבוכה מעצמי. אני שונאת לבקש ממך להאיט. אבל אתה יודע כשאני עומדת לבקש. לעיתים נדמה לי שאתה זקוק לי שאומר לך להאיט, כדי לוודא את הסטטוס קוו. כדי לבדוק, לנסות למשוך את הגבול. ואתה מושך.
אחר הגיע הרשעון האהוב עלי. מכות שטוחות נוחתות על ישבני. אני לא מתנתקת הפעם. אין ספייס. כל מכה ניחתת על עורי ואני מרגישה אותה. היא נכנסת לתוכי ומלפלסת את דרכה בי, לאורך חוט השדרה, עולה במעלה הגב הלבן, עד לראשי - ואז חוזרת מטה.
והנה מגיע לו הקרופ, ואחר הכבל שאני מפחדת ממנו כל כך. לאט לאט אתה עולה בעוצמות הכאב, ואני, כך מסתבר, מסוגלת לסבול עוד ועוד, והגבולות נמתחים, ואני גאה. ואני אוהבת. ואני לא מתעופפת. אני שם לידך. לעיתים בוכה, לעיתים נרגעת. אבל הולכת אחריך לאן שתוביל. אחריך בשביל.
משהו עוצר אותי. משהו תמיד עוצר אותי קצת. אני רוצה ללכת עד הסוף, אבל בדרך הזו, כשעיניי סומות, אני תמיד מרגישה שאני צריכה להסית לרגע את הבד, להציץ, לבדוק, לראות שאנחנו בדרך הנכונה.
אתה מתאכזב ממני כשאני עושה כך, אני יודעת. אבל אני מרגישה שהקרקע נפערת תחתיי אם לא אעשה.
והנה היום, למול המסך הכחול, הבנתי. אני מעריצה אותך. אני בידיך. אני מפחדת. מפחדת שתלך ואשאר עם כל ההערצה והאהבה הזו בידיי ולא יהיה לי מה לעשות עם כל אלו, וזה מה שעוצר אותי.
בכל פעם שאתה יוצא מביתי, הריח נשאר אחריך לעוד כמה דקות. הריח המדהים והעוטף שלך. הוא לאט לאט מתפוגג, ואני נשארת עם עצמת רגשות מטורפת, ומפחדת שאלו ישארו יתומים, בלי המושא.
