כמו שביקשת
מאת Gerald(מתחלף)
9 בפברואר 2013
סשן אמיתי לא מתכננים עם רשימה של תנוחות, קשרים וציוד. סשן אמיתי מתכננים עם מטרה. ומבחינתי אני בכלל לא עושה סשנים, אני עושה אומנות. עכשיו אני מתיישב בסלון מול המראה הגדולה, מניח לידי על השולחן כוס מהבילה של תה, עוצם את העיניים וממלא את הריאות באוויר קר.
אני ממלא את החשיכה שבראש שלי עם רשימה מנטאלית של המטרות, של מה שאני רוצה שיצמח מהחוויה. אבל היום כל התכנון שונה, היום אני מתכנן את מה שהיא רוצה שיקרה, לא את מה שאני רוצה. אני מנסה להיזכר במילים המדויקות שלה. אני מנסה להיזכר איך היא אמרה שהיא רוצה לקחת את כל המטר תשעים שלי ולהפוך אותי לסמרטוט מייבב ומקומט ליד הרגליים שלה. אני נזכר ברצון שלה להכריח אותי להסתכל במראה ברגע בו אני הכי פגיע, ברגע שבו אני הכי אצטרך לסמוך עליה.
הרצונות שלה מרחפים בראש שלי כמו אפקטים מסרט מדע בדיוני. תרשים של הגוף שלי מופיע באוויר. אני מתרכז והשולחן הגדול מהסלון מופיע מולי, אני מוריד ממנו את לוח הזכוכית הכבד וחושב איך לכוון את עצמי כדי שאני אהיה לחלוטין תלוי ברצונה. מונח לרגליה. אני מנסה כמה תנוחות ולא מצליח להגיע לאחת הולמת. אני יושב בשקט ושותה את התה שלי. זו בעיה ואני אפתור אותה. אני עובר על רשימת פתרונות הקסם שלי: תשתמש בכזה יותר גדול, תשתמש ביותר מאחד כזה, תהפוך את זה. בינגו.
אני הופך את השולחן בראש שלי ומניח אותו על הרצפה במרכז הסלון. עכשיו יש לי ארבעה עמודי מתכת במסגרת נוקשה שפתוחה לחלל של החדר. אני מניח את עצמי בתוך המסגרת. קושר יד לכל רגל של השולחן וקושר כל רגל לרגל אחרת. אני יכול להרגיש את עצמי בתנוחה הזו. המגע המחוספס של החבל סביב למפרק שלי, המגע שמתהדק עם כל תנועה, אני מרותק על הרצפה לרגליה, זה טוב. אבל עדיין בנוחות על הרצפה. לא טוב מספיק. אני משחרר את הידיים שלי וקושר אותן מחדש, כל יד קשורה לרגל של השולחן בצד הנגדי. יותר טוב. אני לא רוצה שאני ארגיש בנוח. אבל התנוחה עדיין מוכרת, רק מוגבלת בתנועה. מה חסר לי? אני מתחיל לזרוק מילים שיכוונו אותי לכיוון הנכון: פגוע, חשוף, פתוח. בינגו.
אני מתאים את התמונה המנטאלית ומזיז את החבלים סביב הרגליים שלי לברכיים ומשם קושר את החבלים לאותם העמודים שהידיים שלי קשורות אליהם. עכשיו אני על הגב על הרצפה עם הידיים מתוחות והברכיים באוויר. אני יכול להרגיש את הקור בין הרגליים כשהאיבר שלי מונח במרכז המסגרת והתחת שלי מורחב ופתוח לקראתה. זו תנוחה מצוינת להתחלה. לא תהיה לי שום שליטה והיא תוכל לעשות לי כל דבר שהיא תרצה. אני אהיה חייב לסמוך עליה. עכשיו אני חושב קדימה, מה יקרה כשנתחיל? אני יכול להרגיש את עצמי מתכווץ בפחד. אני לא רוצה שזה יקרה. זה רק יפריע לה. אני חושב לרגע ואז קושר עוד צמד חבלים מכפות הרגליים שלי לרגלי השולחן בצד השני. אני מנסה לזוז. לא. הרגליים שלי מקובעות במקום, אפילו לא יכולות לנוע לצדדים או להתכווץ בחשש. מצוין. אני מרגיש רעד קטן עובר לי בעמוד השדרה רק מלחשוב על הרגע. אני לא מצליח לזהות אם מדובר בתשוקה או פחד.
להתרכז. היא רוצה שאני אראה את עצמי כשאני הכי פגיע וחשוף. זה אומר לא רק כשאני גומר אלא לאורך כל התהליך. אני מוסיף לקונסטרוקציה שלי שני כיסאות גבוהים ומניח ביניהם את המראה הגדולה עם הפנים כלפי מטה. בדיוק מעל הראש שלי. ככה שהעיניים שלי יביטו מעלה ואני אבהה ישר בעצמי. אני שוקל אם להוסיף משהו לרסן את הראש שלי אבל מבין שאין סיבה. היא תגיד לי להסתכל למעלה. אם אני לא אביט או אסגור עיניים היא תעניש אותי. זו צריכה להיות מטלה, אתגר, לא הכרח. התוצאה תהיה יותר מספקת.
אני עובר שוב על המטרות. היא רוצה אותי כסמרטוט מייבב ומקומט ליד הרגליים שלה. עכשיו אני כבר צריך להתאמץ. אני משאיר את העיניים סגורות ושותה עוד לגימה מהתה שלי. קשה להיות כן לחלוטין כשאתה באמת לבד. אני מאלתר וילון קטן משמיכה ומותח אותו בין הכיסאות ככה שהראש והידיים שלי בצד אחד ושאר הגוף בצד השני. אני מניע את הראש אבל עדיין לא יכול לראות במה היא הולכת להשתמש. לא יכול לראות מה היא עומדת לעשות לגוף שלי. אבל אני כן יכול לשמוע אותה. ואני יודע שהחלק הכי נורא הוא הרגע בין שהיא אומרת מה היא הולכת לעשות לבין הביצוע. אני אף פעם לא התמודדתי טוב עם ציפייה. אני חושב יותר מידי. המרחב הזה שיש לי בראש, אותו מרחב שאני יוצר בו את כל הסשן הזה הוא אותו מרחב שיהיה לה קל מידי להפעיל והיא יודעת את זה. אני מרגיש את החום הלוהט של השעווה אלף פעם בין הרגע שהיא מראה לי את הנר לבין הרגע שהנוזל נוגע בעור שלי, אני רועד ללא שליטה בין השנייה שהיא לוחשת שהיא הולכת לנשוך אותי ועד שקצה השן שלה מורגש, אני גונח מההבטחה שלה לנשק את קצה הזין שלי הרבה לפני שאני מרגיש את השפתיים שלה מתקרבות. אני מרגיש רעד מתגבר לכל אורך עמוד השדרה שלי. הזין שלי עומד כל כך חזק שאני כבר לא יודע אם הוא אי פעם יפסיק. הנשימה שלי יוצאת בהתנשפויות קצרות אבל אני חייב להתרכז.
אני מנסה להחזיק את עצמי בשליטה. מתקדם הלאה. עובר בראש על רשימת הפעולות שהיא תבצע כדי שאני אהפוך להיות אותו סמרטוט מייבב ומקומט. הרשימה לא ארוכה, אבל מפורטת. אני מכריח את עצמי לומר את המילים בקול רם, רק כדי לבדוק עד כמה קשה לי לבטא אותם. כדי לוודא שהדברים שהיא עושה מפחידים אותי מספיק בשביל להוביל לתוצאה שהיא רוצה. חלק מהמילים גורמות לי להתכווץ אבל הרשימה מצטמצמת כשאני מגלה שחלק מהדברים שכל כך הפחידו אותי פעם כבר לא מפריעים לי. לא ממנה. חלק מהדברים הכי נוראיים שאני יכול לחשוב עליהם מקוטלגים בלב שלי אוטומטית תחת "אהבה" כשמדובר בך.
את הדבר האחרון ברשימה אני מדחיק עוד לפני שהוא עולה בראש שלי. אבל אני לא מוכן לוותר לעצמי. אני רוצה שזה יהיה מושלם בשבילך. כמו שרצית. כמו שביקשת. בסוף אני קורע את המחשבה הזו ממני בכוח, היא יוצאת ממני ביבבה ואני מגלה שזה הקול שלי שמייבב. לא משנה מה התנוחה או הכלי או הכאב. אני לא יכול לעמוד במחשבה שכל זה פשוט לא מעניין אותך, שאני חסר משמעות בחיים שלך באופן מוחלט וכתוצאה מכך גם בשלי.
יש דמעות על הלחיים שלי, אני זרוק על הכיסא כמו ערימת סמרטוטים, הכוס עפה ומתרסקת במראה שמתיזה רסיסים לכל עבר, אני מביט בי משבר הזכוכית שנותר על הקיר. מביט בי ברגע הכי פגיע שלי ורק רוצה לומר לך. הנה אני, אהובתי. כמו שביקשת. הנה אני.
אני ממלא את החשיכה שבראש שלי עם רשימה מנטאלית של המטרות, של מה שאני רוצה שיצמח מהחוויה. אבל היום כל התכנון שונה, היום אני מתכנן את מה שהיא רוצה שיקרה, לא את מה שאני רוצה. אני מנסה להיזכר במילים המדויקות שלה. אני מנסה להיזכר איך היא אמרה שהיא רוצה לקחת את כל המטר תשעים שלי ולהפוך אותי לסמרטוט מייבב ומקומט ליד הרגליים שלה. אני נזכר ברצון שלה להכריח אותי להסתכל במראה ברגע בו אני הכי פגיע, ברגע שבו אני הכי אצטרך לסמוך עליה.
הרצונות שלה מרחפים בראש שלי כמו אפקטים מסרט מדע בדיוני. תרשים של הגוף שלי מופיע באוויר. אני מתרכז והשולחן הגדול מהסלון מופיע מולי, אני מוריד ממנו את לוח הזכוכית הכבד וחושב איך לכוון את עצמי כדי שאני אהיה לחלוטין תלוי ברצונה. מונח לרגליה. אני מנסה כמה תנוחות ולא מצליח להגיע לאחת הולמת. אני יושב בשקט ושותה את התה שלי. זו בעיה ואני אפתור אותה. אני עובר על רשימת פתרונות הקסם שלי: תשתמש בכזה יותר גדול, תשתמש ביותר מאחד כזה, תהפוך את זה. בינגו.
אני הופך את השולחן בראש שלי ומניח אותו על הרצפה במרכז הסלון. עכשיו יש לי ארבעה עמודי מתכת במסגרת נוקשה שפתוחה לחלל של החדר. אני מניח את עצמי בתוך המסגרת. קושר יד לכל רגל של השולחן וקושר כל רגל לרגל אחרת. אני יכול להרגיש את עצמי בתנוחה הזו. המגע המחוספס של החבל סביב למפרק שלי, המגע שמתהדק עם כל תנועה, אני מרותק על הרצפה לרגליה, זה טוב. אבל עדיין בנוחות על הרצפה. לא טוב מספיק. אני משחרר את הידיים שלי וקושר אותן מחדש, כל יד קשורה לרגל של השולחן בצד הנגדי. יותר טוב. אני לא רוצה שאני ארגיש בנוח. אבל התנוחה עדיין מוכרת, רק מוגבלת בתנועה. מה חסר לי? אני מתחיל לזרוק מילים שיכוונו אותי לכיוון הנכון: פגוע, חשוף, פתוח. בינגו.
אני מתאים את התמונה המנטאלית ומזיז את החבלים סביב הרגליים שלי לברכיים ומשם קושר את החבלים לאותם העמודים שהידיים שלי קשורות אליהם. עכשיו אני על הגב על הרצפה עם הידיים מתוחות והברכיים באוויר. אני יכול להרגיש את הקור בין הרגליים כשהאיבר שלי מונח במרכז המסגרת והתחת שלי מורחב ופתוח לקראתה. זו תנוחה מצוינת להתחלה. לא תהיה לי שום שליטה והיא תוכל לעשות לי כל דבר שהיא תרצה. אני אהיה חייב לסמוך עליה. עכשיו אני חושב קדימה, מה יקרה כשנתחיל? אני יכול להרגיש את עצמי מתכווץ בפחד. אני לא רוצה שזה יקרה. זה רק יפריע לה. אני חושב לרגע ואז קושר עוד צמד חבלים מכפות הרגליים שלי לרגלי השולחן בצד השני. אני מנסה לזוז. לא. הרגליים שלי מקובעות במקום, אפילו לא יכולות לנוע לצדדים או להתכווץ בחשש. מצוין. אני מרגיש רעד קטן עובר לי בעמוד השדרה רק מלחשוב על הרגע. אני לא מצליח לזהות אם מדובר בתשוקה או פחד.
להתרכז. היא רוצה שאני אראה את עצמי כשאני הכי פגיע וחשוף. זה אומר לא רק כשאני גומר אלא לאורך כל התהליך. אני מוסיף לקונסטרוקציה שלי שני כיסאות גבוהים ומניח ביניהם את המראה הגדולה עם הפנים כלפי מטה. בדיוק מעל הראש שלי. ככה שהעיניים שלי יביטו מעלה ואני אבהה ישר בעצמי. אני שוקל אם להוסיף משהו לרסן את הראש שלי אבל מבין שאין סיבה. היא תגיד לי להסתכל למעלה. אם אני לא אביט או אסגור עיניים היא תעניש אותי. זו צריכה להיות מטלה, אתגר, לא הכרח. התוצאה תהיה יותר מספקת.
אני עובר שוב על המטרות. היא רוצה אותי כסמרטוט מייבב ומקומט ליד הרגליים שלה. עכשיו אני כבר צריך להתאמץ. אני משאיר את העיניים סגורות ושותה עוד לגימה מהתה שלי. קשה להיות כן לחלוטין כשאתה באמת לבד. אני מאלתר וילון קטן משמיכה ומותח אותו בין הכיסאות ככה שהראש והידיים שלי בצד אחד ושאר הגוף בצד השני. אני מניע את הראש אבל עדיין לא יכול לראות במה היא הולכת להשתמש. לא יכול לראות מה היא עומדת לעשות לגוף שלי. אבל אני כן יכול לשמוע אותה. ואני יודע שהחלק הכי נורא הוא הרגע בין שהיא אומרת מה היא הולכת לעשות לבין הביצוע. אני אף פעם לא התמודדתי טוב עם ציפייה. אני חושב יותר מידי. המרחב הזה שיש לי בראש, אותו מרחב שאני יוצר בו את כל הסשן הזה הוא אותו מרחב שיהיה לה קל מידי להפעיל והיא יודעת את זה. אני מרגיש את החום הלוהט של השעווה אלף פעם בין הרגע שהיא מראה לי את הנר לבין הרגע שהנוזל נוגע בעור שלי, אני רועד ללא שליטה בין השנייה שהיא לוחשת שהיא הולכת לנשוך אותי ועד שקצה השן שלה מורגש, אני גונח מההבטחה שלה לנשק את קצה הזין שלי הרבה לפני שאני מרגיש את השפתיים שלה מתקרבות. אני מרגיש רעד מתגבר לכל אורך עמוד השדרה שלי. הזין שלי עומד כל כך חזק שאני כבר לא יודע אם הוא אי פעם יפסיק. הנשימה שלי יוצאת בהתנשפויות קצרות אבל אני חייב להתרכז.
אני מנסה להחזיק את עצמי בשליטה. מתקדם הלאה. עובר בראש על רשימת הפעולות שהיא תבצע כדי שאני אהפוך להיות אותו סמרטוט מייבב ומקומט. הרשימה לא ארוכה, אבל מפורטת. אני מכריח את עצמי לומר את המילים בקול רם, רק כדי לבדוק עד כמה קשה לי לבטא אותם. כדי לוודא שהדברים שהיא עושה מפחידים אותי מספיק בשביל להוביל לתוצאה שהיא רוצה. חלק מהמילים גורמות לי להתכווץ אבל הרשימה מצטמצמת כשאני מגלה שחלק מהדברים שכל כך הפחידו אותי פעם כבר לא מפריעים לי. לא ממנה. חלק מהדברים הכי נוראיים שאני יכול לחשוב עליהם מקוטלגים בלב שלי אוטומטית תחת "אהבה" כשמדובר בך.
את הדבר האחרון ברשימה אני מדחיק עוד לפני שהוא עולה בראש שלי. אבל אני לא מוכן לוותר לעצמי. אני רוצה שזה יהיה מושלם בשבילך. כמו שרצית. כמו שביקשת. בסוף אני קורע את המחשבה הזו ממני בכוח, היא יוצאת ממני ביבבה ואני מגלה שזה הקול שלי שמייבב. לא משנה מה התנוחה או הכלי או הכאב. אני לא יכול לעמוד במחשבה שכל זה פשוט לא מעניין אותך, שאני חסר משמעות בחיים שלך באופן מוחלט וכתוצאה מכך גם בשלי.
יש דמעות על הלחיים שלי, אני זרוק על הכיסא כמו ערימת סמרטוטים, הכוס עפה ומתרסקת במראה שמתיזה רסיסים לכל עבר, אני מביט בי משבר הזכוכית שנותר על הקיר. מביט בי ברגע הכי פגיע שלי ורק רוצה לומר לך. הנה אני, אהובתי. כמו שביקשת. הנה אני.
