דגל לבן
מאת בכוח המוח(שולטת)
10 באפריל 2013
הייתי ילדה קטנה כשנקלעתי לקטטה ההיא. עמדתי מהופנטת כשאחד מהם ירק את המשפט: "אני עוד אזיין אותך בתחת". בדיוק הפרידו ביניהם, העיניים שלו רשפו והוא דימם קצת מצדי הפה. הפנים שלו היו יפות וכואבות, מעוותות בתסכול של סף בכי. נדמה היה שאם תטה היטב את אוזניך, תשמע אד דק של בכי מסתלסל לו אל תוך האמירה שהלכה וטבעה לה מקום באותה אישיות בוגרת ומורכבת שהיא אני היום. "חכה. אני עוד אזיין אותך בתחת".
למרות שהופרדו והוחזקו היטב בשני צדדים, ראיתי אותם בעיני רוחי ממשיכים להילחם עד שהמהלומה ניחתת, וההבדל בין שני ניצים ובין מנצח ומנוצח הופך ברור - המנצח יהיה זה שיבעל את המנוצח. הוא יתרומם מעליו, תולש את הבדים שחוצצים בינו ובין הניצחון המלא שלו.
מהצד השני כורע המפסיד. על ברכיו, בתנוחה כואבת. זה רק עניין של זמן עד שהתסכול שבו יתכווץ מסביב לאיברו של המנצח. תסכול וצרחות.
תסכול וצרחות מצד אחד, כניעה, כאב, השפלה, וחיוך מלא עונג בצד השני. חד. חד וחלק.
"אני עוד אזיין אותך בתחת". בלילה אוננתי על המשפט הזה כשאני לפרקים המנצח ולפרקים המנוצח.
הבכי הבלתי נסבל. הכאב. הניצחון. הלגלוג. העונג. וחוזר חלילה.
"אני עוד אזיין אותך בתחת". לימים, זה הלך וגדל וקיבל נפח משלו. חיים משלו. זה היה משפט שהבהיר מהי הדרך הברורה לכניעה.
זה לא באמת משנה מה הוא מין הנכנע, ומה הוין המכניע.
***
נתקענו שלושתנו על אי בודד.
אם אפשר לקרוא למרתף בבניין בן שישים שנים במרכז תל אביב אי בודד.
ואם להיתקע זה לבלוע בכוונה את המפתח.
אני חושב שכל אחד הגיע לשם עם רעיון משל עצמו בראש. אבל בחוכמה שבדיעבד אני יודע שמלכתחילה רק רעיון אחד היה יכול להתגשם. הרעיון שלו. כל מחשבה אחרת נראית נאיבית בצורה קיצונית, מזווית הראייה העכשווית שלי, מגובה הבלטה המטונפת של כוך השירותים של המרתף.
ידעתי מראש ששניהם מתענגים על מצבי קיצון. לא סתם איש ואישה מתכנסים יחד במרתף ציבורי, הוא מפתל אותה מילולית ומשחק בה עם חיוך דקיק של שביעות רצון, והיא מתופפת על קצות האצבעות למענו, עם חיוך רחב שכולו אומר אני-מפקידה-את-עצמי-בידיך-וזה-מרגיש-בדיוק-כמו-שזה-צריך-להרגיש. זה אומר משהו על שניהם.
אני לא מציצן. האופניים שלי חונים באותו מרתף. אבל אני מודה שכאשר שמעתי רעשים לא פתחתי את הדלת לרווחה, אלא הגנבתי מבט דרך הסדק שפרצתי במשיכה איטית של הידית. משהו בי הרגיש שיש שם סוד נעלם, שקורא לי לגלותו. דרך החרך המוארך ראיתי את החזה העירום שלה מתנודד, בזמן שהוא ביצע בה דברים שלא הכרתי קודם. לא יכולתי להתיק את העיניים, והצלחתי לחמוק משם רק כשהיא פלטה מולי זעקת הנאה פעורת עיניים, שלא יכולתי להתמודד עם הישירות החשופה שלה. עליתי הביתה, שוכח לגמרי מהכוונה שלי לצאת מהבית, ושחזרתי לעצמי את המראות, כשאני מאונן.
לא ניסיתי לפרש לעצמי מה הסעיר אותי שם כל כך. הנחתי שאלה היו ההתערטלות והמשחקים שוברי הטאבו, ודי היה לי בכך כדי להצדיק ניסיונות נוספים להציץ בהם במרתף הבניין. מאז, הקפדתי לרדת את עשר המדרגות המובילות למרתף מקומת הכניסה, בכל פעם בה נכנסתי אל הבית או יצאתי ממנו, אבל לשווא. המרתף היה דומם. אלא שיום אחד, בעודי פותח את מנעול האופניים, נפתחה דלת המרתף ושניהם נעמדו מולי.
***
לא ידעתי שאל תוך טירוף אני נמשכת כשהכרתי אותו. לא אל תוך ההתמכרות הזו אל יוצא הדופן והשונה. אל המחשבה הנדירה הזו, שוברת הטבואים והמגרה כל כך, שצמחה והתפתלה לה בתוך הגבר הגדול והיפה הזה, שהמבט הכחול שלו גרם לי בכל פעם מחדש לערפול המתוק הזה. לא ידעתי, אבל כמו החלילן מהמלין, הוא דיבר אלי, והייתי מוכנה ללכת אחריו ככל שיחפוץ, אל עומק הנהר אם רק יאמר.
מה שמשך אותי אליו היה הטירוף שיצא דווקא מתוך ההיגיון הסדור שלו. נדמה היה כי גם את הטירוף הזה הוא בונה נדבך על נדבך, עד שברור היה כי המציאות שהוא בונה בהירה היא ומובהקת, מוכוונת וידועה היא לו מראש. מה שמשך אותי אליו היתה הדרך בה הוא בחן את הגבולות. הגבולות שלי. הגבולות שלו. אני כרעתי ברך לרגליו ושם סיפרתי לו. הכל, את כל הסודות הכמוסים שלי, הרצונות והצרכים שלי שקשורים בו, כשהוא היה מטיח אל תוכי את הרצונות שלו.
ויום אחד. יום אחד הוא הסכים להראות לי. להראות לי איך זה נראה. נישקתי את רגליו בהכרת תודה. עברו הרבה שנים מאז. אני רוצה לדעת. להבין. להרגיש איך זה נראה מהעיניים ההן. להריח את הריח ההוא של הכניעה ההיא שדוק של בכי מתוסכל עוטף אותה, ונקרע אף הוא בשמו של אלוהי הכניעה.
עכשיו נותר לו רק לצוד אותו. מסתבר שזה לא כזה קשה.
***
הבטתי בה ובו חליפות, מזין את הפנטזיה שפיתחתי בראשי על בסיס הפעם הקודמת. עכשיו נוספו לי לזיכרון גם הפנים שלה, הצורה העגולה שיוצר החזה שלה בתוך החולצה הצמודה שלבשה, מבטו הבוחן, שלא ניכרה בו הפתעה לנוכח המפגש הלא צפוי, והיד שלו שאחזה באחוריה באדנותיות. לא חיפשתי יותר מזה, או יותר נכון, לא העזתי לחפש. השקט שהשתרר שיחק לטובתי, והמבט שלי רפרף, מנסה לבלוע כמה שיותר, קולט את הבליטה של הפטמה שלה, ואת המפשעה שלו, שחושפת את עצמה לעולם ללא כל בושה.
מתענג על ההזדמנות שנקרתה בפניי, הייתי מוכן לצאת משם, עמוס מראות חדשים, ולבצע בהם את זממי. לנצל את הצמד למחשבות ארוטיות משלי, לדמיין את עצמי במקומו. להרוויח מההפקר בלי לתת כל תמורה. את שלי כבר קיבלתי, או יותר נכון, קיבלתי את כל מה שהעזתי לבקש.
אני חושב שהוא קלט את הדברים, עוד לפני שהם התיישבו בראשי. אחרת איני יכול להסביר את הביטחון שבו הוא הורה לי לנעול מחדש את האופניים. הרי מהתנועות שלי ניכר שהייתי באמצע דרכי החוצה, ולא ההיפך. צייתי לו, ספק נגרר אחר האסרטיביות שבהתנהגותו, ספק סקרן נוכח ההזדמנות המרעישה להיות חלק מהמתרחש.
הוא לחש באוזנה כמה מילים, והיא הסירה חלק מבגדיה. בזמן שבהיתי בה, הוא סבב אותי בהליכה איטית, בודק ושוקל דברים שלא חדרו למבטי המהופנט בה. היד שלו נשלחה אלי והחלה למשש את בגדיי. בנגיעות שלו לא היתה ארוטיות. הן הרגישו כמו ידיו של סוחר הבודק את המרכולת החדשה שהגיעה לחנותו. הוא ניצל את הפיתיון החצי מעורטל שבחדר, והורה לי להתפשט.
צייתי. הסיטואציה הבדיונית הזו, שנפלה עלי משום מקום, לא הותירה בידיי ברירה ממשית. אם אתה רוצה לנגוס בהזדמנות להיות חלק מהשערורייה הכאוטית הזו, אתה צריך לשחק את המשחק. כשהפשלתי את התחתונים, עירום וזקור, חזרו ידי הסוחר שלו לסקור את הסחורה. הוא שלח את ידיו, ממשש ואומד, והיא החלה להסתובב סביבנו, בוחנת אותנו בסקרנות, כאילו היינו מייצג ראוותני.
***
זה הצחיק אותו כשהוא קלט אותו, את הטרף. הוא הוא היטה את ראשו, הטיה שיש בה משמעות לכיווני עד שזיהיתי את המבט באפלולית. שניה לאחר מכן היה נדמה לי שאני שומעת את הנשימה המתרגשת שלו חורקת בתוך הריאות. בינגו. הוא זיהה מייד את הפוטנציאל. הדרך בה הוא השתמש בנוכחות שלו עלי, ובנוכחות שלי עליו, היתה רבת כוח. המחשבה כי אי שם יוצלבו לעד בתוך מבוכי המוח שלו פחד, סקרנות, גירוי וחשש, שקשורים בנו, גרמה לי לזלוג יותר מתמיד, והיה לי נדמה לרגע שהתחושות שלו פעפעו באופן חסר אחריות גם אל תוכי, כשהוא הגמיר אותי שוב ושוב מול פניו הנדהמות של הטרף. הקורבן החדש שלנו, האייל שנתפס בקרניו בסבך. השה לעולה.
אחר כך הוא יאמר: "אני אראה לך." וגם: "הוא יתאים." ואני זלגתי שוב, והפעם בהכרת תודה. הוא גם אמר: "זה די קל, אני אשתמש בך. את פתיון מצוין. את רוצה לשחק בו? לצוד אותו?" המילים שלו החלו לחצוב בתוכי ולתת פנים לרצון. לרצון המשותף הזה. היה נדמה לי לרגע שריח מתכתי של דם מגיע לאפי.
***
את הסיטואציה לאשורה הפנמתי, כשהיא נעצרה מלכת והודיעה לו שהיא חושבת שהשיגה עבורו צעצוע חביב. באותו רגע הבנתי שאני לא שם כדי לחקור ולגלות, אלא כדי להיחקר ולהתגלות. את הידיעה ליווה מגעה הגס של ידו על קדקוד ראשי. ידו הדפה אותי למטה, ואני הנחתי לה להנמיך את ראשי ולייצב את ברכיי על הרצפה. האמתלה של שיתוף פעולה מתוך הכרח, כדי לזכות בטובות הנאה אחרות, נעלמה כלא היתה. אז למה אתה נותן לאיש הזה להרכין אותך למרגלותיו, שאלתי את עצמי, ללא תשובה.
ידו עזבה את ראשי, ואני הגבהתי את מבטי לכיוונו. פניו חייכו בשביעות רצון לעברה, כאילו דבר הכנעתי היה התערבות פנימית ביניהם, בזמן שהוא הפשיל את מכנסיו, חושף מולי את תחתוניו. הבליטה שיצר הזין שלו בתוך התחתונים היתה בדיוק בגובה של פניי, סנטימטרים ממני. לא יכולתי לעמוד בזה, והסרתי את מבטי הצידה. ידו דחקה בי חזרה, הודפת את פניי שוב אל הזין שלו, אשר פעם כמו לב נסתר מתחת לבד הדק שעכשיו כמעט והיה צמוד לפניי.
תבקש, הוא אמר בשקט. לקחו לי מספר שניות לקלוט שהוא מדבר אלי. הוא השתגע? הוא מכריח אותי לעשות מעשה סטייה, מתוך ציפייה לא ברורה שאסכים לכך, ועוד מהין לחשוב שאני אבקש זאת מיוזמתי.
תבקש, היא לחשה על אוזניי, תבקש.
אני חושב שקפאנו שם למשך רבע שעה. הברכיים שלי כאבו והגיע הזמן לקבל החלטה. לא ארע שם שום דבר שגרם לי לחשוד שאם אפרוץ החוצה בריצה, מישהו ימנע זאת ממני. אז תצא כבר, גערתי בעצמי, תצא. אבל משהו עצר בי מללכת. רציתי שיורה לי לבקש עוד. היה משהו מובן מאליו בהוראותיו, שנסך בי כוח לציית להן. אמרתי לעצמי שאם יורה לי עוד שלוש פעמים, אשבר ואבקש. אבל הוא שתק. טוב, אסתפק בדרישה בודדת נוספת, הוא חייב לי לפחות את זה. אבל השקט נשמר.
בבקשה. אמרתי חלושות.
נדרשתי לומר את בקשתי בקול בטוח ומתכוון, ובפעם השלישית אכן עמדתי בכך.
עכשיו תסביר מה בדיוק אתה מבקש, נצטוויתי.
בבקשה תחשוף את הזין שלך מולי.
למה?
שתיקה השתררה.
למה?
אני רוצה לראות אותו מעלי.
וזה נמשך. אני לא יודע כמה זמן, אבל זה נמשך ונמשך.
זה נמשך עד שהייתי מסוגל להוציא מפי משפט מנומק ואמיתי.
עד שיכולתי להישיר אליו מבט, מלמטה למעלה, ולבקש באותנטיות כובשת.
בבקשה, אני רוצה לראות את הזין הגדול והיפה שלך, לגעת בו, ללטף אותו, להרגיש אותו מזדקר לי בפה, ולמצוץ לך אותו. בבקשה, אני אהיה אסיר תודה אם תאפשר לי את זה.
שמעתי אותה מהצד, נאנחת, סוף סוף.
והוא הפשיל את תחתוניו, ושחרר את הזין שלו לעברי.
***
לפעמים חוויה שלמה מזדככת לכדי רגע אחד. רגע אחד מכונן. רגע בו ניבטת בתוכך הבנה שמפליאה אותך ומאירה לך את הפאזל אותו הרכבת חיים שלמים, באור שונה. אני עוד זוכרת את המבט רווי העונג שנקרע מתוך הכאב והפחד. את העונג הזה של הכניעה שניבט מתוכו, ואת המבט המרוכז שמעליו, שהתבונן בי מבלי להתיק את העיניים.
באותו הרגע הבנתי איך מרגישה אנטילופה כששיני הלביאה ננעצים בעורק הראשי שלה. אני חושבת שצעקתי כשכל הגוף שלי רעד. יכול להיות שזו היתה הארה. כן. אחרת מה יכול היה לגרום לרחם שלי להתכווץ בעוצמה שכזו?
____
נכתב בשיתוף פעולה עם רצסיבי.
למרות שהופרדו והוחזקו היטב בשני צדדים, ראיתי אותם בעיני רוחי ממשיכים להילחם עד שהמהלומה ניחתת, וההבדל בין שני ניצים ובין מנצח ומנוצח הופך ברור - המנצח יהיה זה שיבעל את המנוצח. הוא יתרומם מעליו, תולש את הבדים שחוצצים בינו ובין הניצחון המלא שלו.
מהצד השני כורע המפסיד. על ברכיו, בתנוחה כואבת. זה רק עניין של זמן עד שהתסכול שבו יתכווץ מסביב לאיברו של המנצח. תסכול וצרחות.
תסכול וצרחות מצד אחד, כניעה, כאב, השפלה, וחיוך מלא עונג בצד השני. חד. חד וחלק.
"אני עוד אזיין אותך בתחת". בלילה אוננתי על המשפט הזה כשאני לפרקים המנצח ולפרקים המנוצח.
הבכי הבלתי נסבל. הכאב. הניצחון. הלגלוג. העונג. וחוזר חלילה.
"אני עוד אזיין אותך בתחת". לימים, זה הלך וגדל וקיבל נפח משלו. חיים משלו. זה היה משפט שהבהיר מהי הדרך הברורה לכניעה.
זה לא באמת משנה מה הוא מין הנכנע, ומה הוין המכניע.
***
נתקענו שלושתנו על אי בודד.
אם אפשר לקרוא למרתף בבניין בן שישים שנים במרכז תל אביב אי בודד.
ואם להיתקע זה לבלוע בכוונה את המפתח.
אני חושב שכל אחד הגיע לשם עם רעיון משל עצמו בראש. אבל בחוכמה שבדיעבד אני יודע שמלכתחילה רק רעיון אחד היה יכול להתגשם. הרעיון שלו. כל מחשבה אחרת נראית נאיבית בצורה קיצונית, מזווית הראייה העכשווית שלי, מגובה הבלטה המטונפת של כוך השירותים של המרתף.
ידעתי מראש ששניהם מתענגים על מצבי קיצון. לא סתם איש ואישה מתכנסים יחד במרתף ציבורי, הוא מפתל אותה מילולית ומשחק בה עם חיוך דקיק של שביעות רצון, והיא מתופפת על קצות האצבעות למענו, עם חיוך רחב שכולו אומר אני-מפקידה-את-עצמי-בידיך-וזה-מרגיש-בדיוק-כמו-שזה-צריך-להרגיש. זה אומר משהו על שניהם.
אני לא מציצן. האופניים שלי חונים באותו מרתף. אבל אני מודה שכאשר שמעתי רעשים לא פתחתי את הדלת לרווחה, אלא הגנבתי מבט דרך הסדק שפרצתי במשיכה איטית של הידית. משהו בי הרגיש שיש שם סוד נעלם, שקורא לי לגלותו. דרך החרך המוארך ראיתי את החזה העירום שלה מתנודד, בזמן שהוא ביצע בה דברים שלא הכרתי קודם. לא יכולתי להתיק את העיניים, והצלחתי לחמוק משם רק כשהיא פלטה מולי זעקת הנאה פעורת עיניים, שלא יכולתי להתמודד עם הישירות החשופה שלה. עליתי הביתה, שוכח לגמרי מהכוונה שלי לצאת מהבית, ושחזרתי לעצמי את המראות, כשאני מאונן.
לא ניסיתי לפרש לעצמי מה הסעיר אותי שם כל כך. הנחתי שאלה היו ההתערטלות והמשחקים שוברי הטאבו, ודי היה לי בכך כדי להצדיק ניסיונות נוספים להציץ בהם במרתף הבניין. מאז, הקפדתי לרדת את עשר המדרגות המובילות למרתף מקומת הכניסה, בכל פעם בה נכנסתי אל הבית או יצאתי ממנו, אבל לשווא. המרתף היה דומם. אלא שיום אחד, בעודי פותח את מנעול האופניים, נפתחה דלת המרתף ושניהם נעמדו מולי.
***
לא ידעתי שאל תוך טירוף אני נמשכת כשהכרתי אותו. לא אל תוך ההתמכרות הזו אל יוצא הדופן והשונה. אל המחשבה הנדירה הזו, שוברת הטבואים והמגרה כל כך, שצמחה והתפתלה לה בתוך הגבר הגדול והיפה הזה, שהמבט הכחול שלו גרם לי בכל פעם מחדש לערפול המתוק הזה. לא ידעתי, אבל כמו החלילן מהמלין, הוא דיבר אלי, והייתי מוכנה ללכת אחריו ככל שיחפוץ, אל עומק הנהר אם רק יאמר.
מה שמשך אותי אליו היה הטירוף שיצא דווקא מתוך ההיגיון הסדור שלו. נדמה היה כי גם את הטירוף הזה הוא בונה נדבך על נדבך, עד שברור היה כי המציאות שהוא בונה בהירה היא ומובהקת, מוכוונת וידועה היא לו מראש. מה שמשך אותי אליו היתה הדרך בה הוא בחן את הגבולות. הגבולות שלי. הגבולות שלו. אני כרעתי ברך לרגליו ושם סיפרתי לו. הכל, את כל הסודות הכמוסים שלי, הרצונות והצרכים שלי שקשורים בו, כשהוא היה מטיח אל תוכי את הרצונות שלו.
ויום אחד. יום אחד הוא הסכים להראות לי. להראות לי איך זה נראה. נישקתי את רגליו בהכרת תודה. עברו הרבה שנים מאז. אני רוצה לדעת. להבין. להרגיש איך זה נראה מהעיניים ההן. להריח את הריח ההוא של הכניעה ההיא שדוק של בכי מתוסכל עוטף אותה, ונקרע אף הוא בשמו של אלוהי הכניעה.
עכשיו נותר לו רק לצוד אותו. מסתבר שזה לא כזה קשה.
***
הבטתי בה ובו חליפות, מזין את הפנטזיה שפיתחתי בראשי על בסיס הפעם הקודמת. עכשיו נוספו לי לזיכרון גם הפנים שלה, הצורה העגולה שיוצר החזה שלה בתוך החולצה הצמודה שלבשה, מבטו הבוחן, שלא ניכרה בו הפתעה לנוכח המפגש הלא צפוי, והיד שלו שאחזה באחוריה באדנותיות. לא חיפשתי יותר מזה, או יותר נכון, לא העזתי לחפש. השקט שהשתרר שיחק לטובתי, והמבט שלי רפרף, מנסה לבלוע כמה שיותר, קולט את הבליטה של הפטמה שלה, ואת המפשעה שלו, שחושפת את עצמה לעולם ללא כל בושה.
מתענג על ההזדמנות שנקרתה בפניי, הייתי מוכן לצאת משם, עמוס מראות חדשים, ולבצע בהם את זממי. לנצל את הצמד למחשבות ארוטיות משלי, לדמיין את עצמי במקומו. להרוויח מההפקר בלי לתת כל תמורה. את שלי כבר קיבלתי, או יותר נכון, קיבלתי את כל מה שהעזתי לבקש.
אני חושב שהוא קלט את הדברים, עוד לפני שהם התיישבו בראשי. אחרת איני יכול להסביר את הביטחון שבו הוא הורה לי לנעול מחדש את האופניים. הרי מהתנועות שלי ניכר שהייתי באמצע דרכי החוצה, ולא ההיפך. צייתי לו, ספק נגרר אחר האסרטיביות שבהתנהגותו, ספק סקרן נוכח ההזדמנות המרעישה להיות חלק מהמתרחש.
הוא לחש באוזנה כמה מילים, והיא הסירה חלק מבגדיה. בזמן שבהיתי בה, הוא סבב אותי בהליכה איטית, בודק ושוקל דברים שלא חדרו למבטי המהופנט בה. היד שלו נשלחה אלי והחלה למשש את בגדיי. בנגיעות שלו לא היתה ארוטיות. הן הרגישו כמו ידיו של סוחר הבודק את המרכולת החדשה שהגיעה לחנותו. הוא ניצל את הפיתיון החצי מעורטל שבחדר, והורה לי להתפשט.
צייתי. הסיטואציה הבדיונית הזו, שנפלה עלי משום מקום, לא הותירה בידיי ברירה ממשית. אם אתה רוצה לנגוס בהזדמנות להיות חלק מהשערורייה הכאוטית הזו, אתה צריך לשחק את המשחק. כשהפשלתי את התחתונים, עירום וזקור, חזרו ידי הסוחר שלו לסקור את הסחורה. הוא שלח את ידיו, ממשש ואומד, והיא החלה להסתובב סביבנו, בוחנת אותנו בסקרנות, כאילו היינו מייצג ראוותני.
***
זה הצחיק אותו כשהוא קלט אותו, את הטרף. הוא הוא היטה את ראשו, הטיה שיש בה משמעות לכיווני עד שזיהיתי את המבט באפלולית. שניה לאחר מכן היה נדמה לי שאני שומעת את הנשימה המתרגשת שלו חורקת בתוך הריאות. בינגו. הוא זיהה מייד את הפוטנציאל. הדרך בה הוא השתמש בנוכחות שלו עלי, ובנוכחות שלי עליו, היתה רבת כוח. המחשבה כי אי שם יוצלבו לעד בתוך מבוכי המוח שלו פחד, סקרנות, גירוי וחשש, שקשורים בנו, גרמה לי לזלוג יותר מתמיד, והיה לי נדמה לרגע שהתחושות שלו פעפעו באופן חסר אחריות גם אל תוכי, כשהוא הגמיר אותי שוב ושוב מול פניו הנדהמות של הטרף. הקורבן החדש שלנו, האייל שנתפס בקרניו בסבך. השה לעולה.
אחר כך הוא יאמר: "אני אראה לך." וגם: "הוא יתאים." ואני זלגתי שוב, והפעם בהכרת תודה. הוא גם אמר: "זה די קל, אני אשתמש בך. את פתיון מצוין. את רוצה לשחק בו? לצוד אותו?" המילים שלו החלו לחצוב בתוכי ולתת פנים לרצון. לרצון המשותף הזה. היה נדמה לי לרגע שריח מתכתי של דם מגיע לאפי.
***
את הסיטואציה לאשורה הפנמתי, כשהיא נעצרה מלכת והודיעה לו שהיא חושבת שהשיגה עבורו צעצוע חביב. באותו רגע הבנתי שאני לא שם כדי לחקור ולגלות, אלא כדי להיחקר ולהתגלות. את הידיעה ליווה מגעה הגס של ידו על קדקוד ראשי. ידו הדפה אותי למטה, ואני הנחתי לה להנמיך את ראשי ולייצב את ברכיי על הרצפה. האמתלה של שיתוף פעולה מתוך הכרח, כדי לזכות בטובות הנאה אחרות, נעלמה כלא היתה. אז למה אתה נותן לאיש הזה להרכין אותך למרגלותיו, שאלתי את עצמי, ללא תשובה.
ידו עזבה את ראשי, ואני הגבהתי את מבטי לכיוונו. פניו חייכו בשביעות רצון לעברה, כאילו דבר הכנעתי היה התערבות פנימית ביניהם, בזמן שהוא הפשיל את מכנסיו, חושף מולי את תחתוניו. הבליטה שיצר הזין שלו בתוך התחתונים היתה בדיוק בגובה של פניי, סנטימטרים ממני. לא יכולתי לעמוד בזה, והסרתי את מבטי הצידה. ידו דחקה בי חזרה, הודפת את פניי שוב אל הזין שלו, אשר פעם כמו לב נסתר מתחת לבד הדק שעכשיו כמעט והיה צמוד לפניי.
תבקש, הוא אמר בשקט. לקחו לי מספר שניות לקלוט שהוא מדבר אלי. הוא השתגע? הוא מכריח אותי לעשות מעשה סטייה, מתוך ציפייה לא ברורה שאסכים לכך, ועוד מהין לחשוב שאני אבקש זאת מיוזמתי.
תבקש, היא לחשה על אוזניי, תבקש.
אני חושב שקפאנו שם למשך רבע שעה. הברכיים שלי כאבו והגיע הזמן לקבל החלטה. לא ארע שם שום דבר שגרם לי לחשוד שאם אפרוץ החוצה בריצה, מישהו ימנע זאת ממני. אז תצא כבר, גערתי בעצמי, תצא. אבל משהו עצר בי מללכת. רציתי שיורה לי לבקש עוד. היה משהו מובן מאליו בהוראותיו, שנסך בי כוח לציית להן. אמרתי לעצמי שאם יורה לי עוד שלוש פעמים, אשבר ואבקש. אבל הוא שתק. טוב, אסתפק בדרישה בודדת נוספת, הוא חייב לי לפחות את זה. אבל השקט נשמר.
בבקשה. אמרתי חלושות.
נדרשתי לומר את בקשתי בקול בטוח ומתכוון, ובפעם השלישית אכן עמדתי בכך.
עכשיו תסביר מה בדיוק אתה מבקש, נצטוויתי.
בבקשה תחשוף את הזין שלך מולי.
למה?
שתיקה השתררה.
למה?
אני רוצה לראות אותו מעלי.
וזה נמשך. אני לא יודע כמה זמן, אבל זה נמשך ונמשך.
זה נמשך עד שהייתי מסוגל להוציא מפי משפט מנומק ואמיתי.
עד שיכולתי להישיר אליו מבט, מלמטה למעלה, ולבקש באותנטיות כובשת.
בבקשה, אני רוצה לראות את הזין הגדול והיפה שלך, לגעת בו, ללטף אותו, להרגיש אותו מזדקר לי בפה, ולמצוץ לך אותו. בבקשה, אני אהיה אסיר תודה אם תאפשר לי את זה.
שמעתי אותה מהצד, נאנחת, סוף סוף.
והוא הפשיל את תחתוניו, ושחרר את הזין שלו לעברי.
***
לפעמים חוויה שלמה מזדככת לכדי רגע אחד. רגע אחד מכונן. רגע בו ניבטת בתוכך הבנה שמפליאה אותך ומאירה לך את הפאזל אותו הרכבת חיים שלמים, באור שונה. אני עוד זוכרת את המבט רווי העונג שנקרע מתוך הכאב והפחד. את העונג הזה של הכניעה שניבט מתוכו, ואת המבט המרוכז שמעליו, שהתבונן בי מבלי להתיק את העיניים.
באותו הרגע הבנתי איך מרגישה אנטילופה כששיני הלביאה ננעצים בעורק הראשי שלה. אני חושבת שצעקתי כשכל הגוף שלי רעד. יכול להיות שזו היתה הארה. כן. אחרת מה יכול היה לגרום לרחם שלי להתכווץ בעוצמה שכזו?
____
נכתב בשיתוף פעולה עם רצסיבי.
