כל מה שעלול להשתבש, ישתבש

ישבתי בבית. זה היה מאוד הגיוני.
פתאום היתה דפיקה בדלת.

זה ממש לא היה הגיוני.

אני תמיד יושב בבית. תמיד. הרי מרפי תמיד צודק, ויש כל כך הרבה דברים שיכולים לקרות לך שם בחוץ, ולכן, מתישהו, הם יקרו. יש אוטובוסים שמתפוצצים, ותאונות דרכים, וגם אם הייתי בוחר לחיות ביער - תמיד ברק יכול לפגוע בך, או מטאור לפגוע לך בראש.

יש אנשים שחושבים שזה קצת משוגע, אבל אני פשוט חי את החיים שלי לפי החוקים שלי.
חוקי מרפי.

לא מבשל כי אפשר להיכוות.
לא עושה אמבטיות כי אפשר לטבוע.
לא מזיין כי יש איידס, וגם קונדום זה רק 99% הגנה.

ובטח שלא יוצא החוצה.

לכן זה בכלל לא היה הגיוני, הדפיקה הזאת בדלת. הרי אין לי חברים - חברים יכולים לפגוע בך, ולכן, מתישהו, הם יפגעו בך.

כשהצצתי באישון, היה שם איש זקן ונחמד, עם שיער לבן, שנראה לי קצת מוכר. הורדתי את 3 השרשראות, פתחתי את 10 המנעולים (אף פעם אי אפשר להיות בטוח מדי), ושאלתי אותו איך אני יכול לעזור. בטח מתרים או משהו כזה.
"אתה לא יודע מי אני?" הוא שאל.
"ממממ... לא".

הוא הוציא כרטיס ביקור, ואני החוורתי. על הכרטיס היה כתוב "מרפי חוקים ובניו".
"כן, אני מרפי של חוקי מרפי." הוא אמר, והסתכל עלי בדאגה.
"אז.... איך אני יכול לעזור?" שאלתי, עדיין חיוור. לפני עמד איש שתמיד צודק.

"אתה מבין, אתה עושה לנו בעיה. אתה לא יכול פשוט לא לעשות כלום, וככה להתחמק מהחוקים."

"אבל... למה?" שאלתי "למה לא?"
"כי גם לעשות כלום זה משהו. מתישהו, משהו חייב להשתבש בכלום שלך, אחרת אני טועה. ואני תמיד צודק."

הוא הוציא אקדח וירה בי. בראש. 3 פעמים.
איזו בעסה. הוא תמיד צודק, המרפי הזה.