העלילות המוטרפות של מסיבת הסילבסטר על חוף הים בקופנגן - סיפור שכבר לפני הרבה זמן הייתי צריך לספר, ואף פעם לא יצא לי. למי שיחפש כאן קשר לשליטה ולכאב, הקשר היחידי הוא שהרבה אנשים לא שלטו על הצרכים שלהם, ולכולם היה כאב ראש למחרת...

יצאתי אל הרחוב בהילוך ברדלסי של חיית טרף, עדיין מסריח מג'ונגל, עם לסת מכווצת ועיניים רעות, מחפש לעצמי צרות. רציתי להוציא את צליל ניתוק הטלפון מהמערכת, להשתיל אותו בפרצוף של מישהו אחר בעזרת אגרוף. הלכתי לחפש לעצמי תגרת בארים.

למי שלא יודע, דוד סשק הוא בן 91, והוא אינסטלטור. כן, עדיין. עם החריץ והכל. והשפתיים שלו רועדות יותר מאלו של עראפת. ולמי שלא יודע, מרק פקצ'י זה משהו עם ריח, טעם וטקסטורה של מעי חזיר. אולי זה קשור לזה שהוא עשוי ממעי חזיר.

וגם הסיפור הזה השתבש. זה היה יכול להיות סיפור על שליטה, על כאב, על תשוקה ועל אהבה. זה היה יכול להיות גם סיפור בלשי, או אפילו התחלה של ספר בישול. אבל זה לא. זה סתם סיפור. לא מאמינים שיש כזה דבר? קודם כל, אם יש סופרי סתם, יש גם סיפורים סתם, ודבר שני - תקראו ותבינו כמה שזה היה סתם.

גברים, נשים, בתי קולנוע ומה שביניהם

יום אחד נסגר המפעל האחרון שמייצר בדיחות.
יש מיתון, אתם יודעים.