הפי ניו ייר, 2004

מוקדש באהבה לזאלוטוסים שדרבנו אותי שוב ושוב לכתוב את זה כאן }}}{{{
אזהרה: זוהי הקלדה לא ערוכה מתוך יומן המסע שלי, שנכתב בזמן אמת.

*

קופנגן. 2004. יש צורך דחוף לתעד את אירועי הניו ייר'ס איב, לפני שהם ישקעו בתהומות הזיכרון.
בבונגלוס של טומי נהיינו חבורה - אני ודודי, סטיב, ג'ים ורוס האנגליים, ונטלי, השבדית - קנדית ממוצא ישראלי. בערב ראש השנה, קיפצנו לנו אל הפאב שבקצה החוף, ובקצה גרם המדרגות, לסעוד את ליבנו בשייק פטריות הזיה. עלי זה השפיע בצורה די מוזרה: בהתחלה בחילה וסחרחורת, ואחר כך, פתאום, השיניים שלי התחילו לרקוד. יכולתי להרגיש אותן, זזות כל אחת לכיוון שלה, בקשת סגנונות ריקוד - מהורה ועד רומבה. זה כאב רצח.
עוד בפאב למעלה היה פרומו לרמת הקריעות של הערב - איזה אידיוט אחד רוקד, המכנסיים שלו נופלים, והוא רוקד עם הזין בחוץ בלי לשים לב בכלל.
רקדנו קשות בין אלפי החוגגים, ובחצות הבליחו זיקוקי הדי נור, מאירים את השמיים ומפצפצים את האוויר באוזון, עוטפים את הכדורים הפורחים ששוגרו לפני כן השמיימה בענני עשן. 30,000 איש על החוף - ואף אחד לא הולך ישר. כולם קרועים לגמרי.
בארבע בבוקר, רקודים למוות, אנחנו חוזרים אל המנוחה והנחלה - המרפסת המפורסמת של דודי ושלי, על הבונגלו, בערך 60 מטר מקו החוף, ואולי 10 מטרים משולי המסיבה.
יושבים בשולי המסיבה, על הערסלים עם ג'וינט, אנחנו מושכים דפוקים כמו שאש מושכת פרפרים.
04:10 - איזה אוסטרלי דפוק ושיכור, מצהיר על עצמו שהוא "טוטאלי פאקד", ניגש אלינו ומבקש שנשגיח עליו. אנחנו מסרבים בנימוס, והוא מתחיל לבכות. אין לו מושג איפה החדר שלו, ואם הוא יישן בחוץ וירצחו אותו זה על המצפון שלנו. אנחנו מסבירים לו שאין לנו בעיה עם זה, והטמבל פותח את עגלת האשפה הגדולה, קופץ פנימה, סוגר אותה מבפנים והולך לישון. חיים בזבל.
04:20 - גבר שחור ואשה לבנה עולים על המרפסת שלנו, ומאשימים אותנו שזו המרפסת שלהם. לאחר חילופי דברים קצרים, מתברר שהאיש הוא ג'וג'ו מניגריה. מדובר בצירוף מקרים אסטרונומי ממש, כי עוד בארץ אחת מידידותי הטובות ביקשה ממני למסור לו ד"ש, אם במקרה אני אפגוש אותו בבנגקוק. מההסיכויים שכזה דבר יקרה?
אני מוסר לו את הד"ש, והוא נדהם לגמרי, מתנדנד, ונופל על המרפסת אפיים ארצה. הוא קם מיד, ונפל מיד שוב. ככה 4 פעמים. המרפסת כמעט נופלת. לפני שהוא הולך, הוא לא שוכח להזכיר לנו שהוא הכי משוגע כאן (כאילו שלא הבננו את זה בעצמנו), ושכתום וירוק הם צבעי האופנה של 2004. הוא מסביר לנו את זה כמה פעמים, מסתכל לי עמוק בעיניים, שם יד על הכתף שלי ומסביר לי שאני חייב לזכור את זה. לזכור ולא לשכוח. לא שכחתי.
04:30 - איזה זוג מגיע, נשכב 10 מטר מאיתנו, ליד השירותים, ומזדיין. נראה כאילו סבבה להם. הם רואים שאנחנו מסתכלים, ונראה כאילו גם עם זה די סבבה להם.
04:40 - אחרי שהם גמרו, מגיעה מישהי ורוקדת ליד השירותים. יותר נכון, רוקדת עם השירותים. היא מתקרבת אלינו, מתנדנדת לגמרי, ובדרך עוצרת לדבר עם השיח. היא שואלת אותו מה שלומו, והוא לא עונה לה, ואז היא מתחילה לצרוח עלינו שהשיח שלנו לא עונה לה, וזה נורא גס רוח מצידנו. באמצע היא עוצרת, מתנצלת, ומסבירה שהיא שתתה רק רדבול וודקה מאז שהיא יצאה מסידני לפני 24 שעות, והיא יודעת שזה לא אשמתנו שהשיח לא עונה לה. זה אשמת ההורים שלו, שלא חינכו אותו.
טוב.
04:50 - בחורה, דווקא די שווה, ניגשת אלינו, ומבקשת שנעזור לה עם דילמה נוראית. מצד אחד, היא לא יודעת איפה הנעליים שלה, ומצד שני, היא כן יודעת איפה היא ישנה הלילה. אז השאלה היא האם לדעתנו מצבה טוב או רע? אני אומר לה שלדעתי די טוב, כי פח האשפה כבר תפוס ואין הרבה מקומות אחרים לישון בלילה, ולעומת זאת, יש איזה אלף נעליים שקבורות מתחת לחול, אז יש לה סיכוי למצוא זוג כלשהו...
היא פתאום מתחילה לצרוח "רייצ'ל! רייצ'ל!", ואני שואל בחיוך אם היא גם איבדה חברה שלה. היא מסבירה לי שהיא קוראת לנעל שלה, ואני מציע שהיא תנסה לקרוא לנעל השנייה, כי יכול להיות שרייצ'ל חירשת.
05:00 - דמות בלתי מזוהה עולה למרפסת של נטלי, שכנתנו השבדית - קנדית - ישראלית שיושבת איתנו על המרפסת,ופשוט נשכבת בערסל שלה. אני שם לב, ושאל את נטלי אם היא יודעת מי זה. נטלי בשוק, ואני שואל אותה אם היא רוצה שאני אלך לגרש את הפולש החוצפן. נטלי אומרת שלא, אבל בהיסוס, ואני מנפח את חזי בטסטוסטרון וקם לבלום את הפלישה. אני ניגש לערסל, ואחרי שתי דקות חוזר בחזרה למרפסת שלנו ומודיע לה שיש שינוי בתוכניות: זה לא הוא, זאת היא, ויש לה חיוך ממש חמוד והיא בסך הכל רוצה לנוח קצת. חבל רק שבבית השחי שלה גדל לו היער השחור. כולם מתפוצצים מצחוק מהחזרה שלי עם הזנב בין הרגליים, ורק נטלי כועסת על היחס המיוחד שבחורים נותנים לבחורות.
שויין.
05:10 - לינדה משבדיה מגיעה ושאלת אם היא יכולה להשתמש בשירותים. אנחנו מסכימים, אולי כי היא נראית כמו... טוב, שבדית, וכשהיא הולכת היא אומרת תודה ושהיא תשלח אלינו את הבחורות השבדיות. אנחנו עדיין מחכים.
05:20 - איזה אוסטרלי דפוק בשלבי הפוסט אקסטזי, ניגש אלינו ומתחיל לזיין את השכל. מדבר על כלום. שטויות וקשקושים נוראיים. הוא שואל אותנו אם הוא מפריע, ואנחנו אומרים שכן, אז הוא נשאר. אחרי עוד עשר דקות, הוא שואל אם אנחנו רוצים שהוא יילך, ואנחנו שוב אומרים שכן, והוא ממשיך להישאר. אחרי חצי שעה, הוא הולך, ניגש לעגלת האשפה וזורק פנימה את פחית הקולה הריקה שלו, על הראש של האוסטרלי שנכנס לישון שם בהתחלת הערב. הוא קופץ בבהלה מתוך הפח, ושניהם כמעט חוטפים התקף לב. אנחנו כמעט משתינים מצחוק.
05:55 - איזה גרמני בא ומתחיל להשתין על השירותים. מבחוץ.
06:00 - סבסטיאן, השכן הגרמני שלנו, פתאום פותח את הדלת של הבונגלו שלו. אנחנו בהלם, כי היינו בטוחים שהוא חוגג בחוץ, אבל מתברר שהוא ישן כל הזמן הזה, עם הטכנו המטורף הזה שמפוצץ לכולנו את המוח, 50 מטר מהרמקולים. הוא מוציא את הראש החוצה, וחוזר פנימה לישון. אנחנו נקרעים מצחוק, ורק אחרי כמה דקות אנחנו קולטים שהגרמני השני, זה שהתחיל להשתין על השירותים לפני עשר דקות, עדיין משתין שם. מה קורה???
06:05 - אנחנו מחליטים ללכת לראות את הזריחה, אבל זה לא קורה. השמיים מעוננים מדי. לאט - לאט מתפרקת החבורה וכולם הולכים לישון. לילה טוב, 2003.