בהפוכה
מאת אפרוח קטלני{Lilu FemDo}
8 בינואר 2004
באסיה יש את תאילנד, ובתאילנד יש ג'ונגל. בג'ונגל מתפתל לו נהר, ועל גדותיו סלע, ועל הסלע יש אותי. על גדותיו הירוקות של נהר הלנג אני יושב, חושב לי מחשבות של ג'ונגל, או יותר נכון, מחשבות של פרידה מהג'ונגל.
שבוע הג'ונגל היה לי לבית. רק ששתנו, חוצים את הג'ונגל מקצה אל קצה, ללא שום קשר לציבילזציה. בלי שעון, בלי פלאפון ובלי אופרות סבון. 7 ימים של חסד, מוקף בעצי ענק, המים מנצנצים אלי מבין העלים, והשמש שוטפת את הכל באור רך. 6 לילות לאור מדורה, לקול מקהלת הצפרדעים והמיית הגיטרה, בוהה במיליוני הכוכבים התוססים בשמיים. ועכשיו הכל נגמר.
כלב קטן מגיע משום מקום, ומתיישב לרגלי. הוא בטח מגיע מהכפר הסמוך. כשהוא יגדל הוא כנראה יהיה שווארמה, אבל בינתיים הוא מאושר, שוכב למרגלותי על הגב ומתגרד בדשא. אחרי כמה דקות, נהיה לו חם מדי, והוא נכנס לנהר לשחייה. אני חושב לעצמי שתיכף, כשיימאס לו, הוא יחזור לגדה, והפעם יתהפך על הצד השני, ופתאום אני מקנא בו. פעם ראשונה שאני באמת רוצה להיות כלב.
נפרדנו מהג'ונגל בכאב רב, ועלינו ישר למטוס, דרומה, אל האיים. יושבים בין משפחות אמריקאיות מצועצעות לקבוצות גרמנים שמנים שבאו לזיין ילדות בנות 8, עטורים בזיפים של שבוע ובריח הבלתי נמנע של שבוע ללא מים חמים.
בפוקט, האי הארור, הגשם מקבל את פנינו בחוץ, בטיפות קטנות וכועסות. השמיים בחוץ בוכים על הג'ונגל שלי, שהלך לבלי שוב, ואני בוכה יחד איתם, בטיפות קטנות ועצובות.
ברגע שאנחנו מגיעים לגסטהאוס, אל ציבילזציה אמיתית, אני מתקשר אלייך. כן, אלייך. את יודעת מי את. את שואלת מי זה, וכשאני עונה את מנתקת לי בפרצוף. אחרי לבטים ארוכים, אני מתקשר שוב, אבל את בכלל לא עונה לי, ואין לי ממש מצברוח לדבר עם המשיבון שלך.
יצאתי אל הרחוב בהילוך ברדלסי של חיית טרף, עדיין מסריח מג'ונגל, עם לסת מכווצת ועיניים רעות, מחפש לעצמי צרות. רציתי להוציא את צליל ניתוק הטלפון מהמערכת, להשתיל אותו בפרצוף של מישהו אחר בעזרת אגרוף. הלכתי לחפש לעצמי תגרת בארים.
בארים מצאתי. תגרה לא. נצמדתי לבקבוק, יונק אלכוהול ונושף זעם קודר. כל מה שרציתי היה לחזור למערה שלי בספונג, להיכנס לתוכה ולא לצאת יותר לעולם. להתרכב עם הנטיפים.
הלילה הארוך, האלכוהול והגראס הפכו את הזעם לכאב, ואני אמנם מזוכיסט, אבל כנראה שלא עד כדי כך. בשתיים וחצי בלילה, שיכור ומסטול כמו מסיבה של אוסטרלים, יצאתי לי אל הים, להביט בגלים ולנסות להטביע בהם את המרירות.
כשנכנסתי לסמטה הצרה והחשוכה המובילה אל החוף, הבליח לי בראש לשנייה הרהור על סמטות חשוכות בארצות זרות. רק הבליח. גדלתי בנמל חיפה, והתבגרתי בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב. סמטאות חשוכות זה הבית שלי, ואם מישהו אחר הולך בהן עכשיו, סביר להניח שהוא לא ירצה להיתקל בי בסמטה חשוכה. זאת יכולה להיות חוויה מפחידה, בייחוד כשאני במצברוח כזה.
נכנס אל הסמטה, כושל קצת, חושב מחשבות שיכורות, אופנוע מגיח מאחורי. בזווית העין אני קולט מישהי יורדת ממנו, ונכנסת גם היא אל הסמטה. תוך כדי הליכה, היא קוראת "הלו" מדי פעם, ואני תוהה לעצמי עם מי היא מדברת בשעה כזו, ואיך היא לא מפחדת להיכנס עכשיו לסמטה הזאת.
הסמטה מסתיימת, ואני הולך עד קו המים, מביט בגלים, מנסה לרוקן את המוח ממחשבות. לזרום כמו הגלים. פתאום, אני קולט צל נוסף, ומסובב את הראש כדי לראות אותה יוצאת מהסמטה וניגשת ישר אלי. לבוש פיגוזי, מגפיים שחורות, עיניים רעות, פרצוף מכוער כמו הגיהנום.
וגרוגרת. זאת לא גיברת, זה אדון.
אני מסובב מהר את הראש, משנן במוחי את הכלל הראשון של היתקלות בליידי בוי - להימנע מקשר עיין - וחוזר להביט בגלים. הוא ניגש ישר אלי, נעמד 10 סנטימטרים מאחורי, הנשימה שלו יוקדת על העורף שלי.
"what's your name ?"
הוא שואל, ואני לא עונה. הוא מנסה לפתח שיחה, ואני ממש רציתי להיות לבד. לחזור לג'ונגל שלי. בטח לא לעמוד בשלוש בבוקר על החוף עם אשה מזוייפת, שיכולה להשתין משתנה לידי בשירותי הגברים.
"are you lonley ?", הוא שואל, מתקרב קצת, ופתאום היד שלו חופנת את הזין שלי. אני נרתע בפראות, מסתובב אחורה, וזה לא עוזר. הוא שוב תופס את הזין שלי, הפעם עם היד השניה. אני מעיף לו את היד, חושב לשנייה כמה הוא מטורף. אני גבוה ממנו בשלושים סנטימטר, כבד ממנו בשלושים קילו, ואם הייתי קצת פחות שיכור, הוא כבר מזמן היה לומד מחדש ללכת עם נעלי עקב - כשהן בתוך הגרון שלו.
בום.
הוא הוריד לי סטירה.
הדם זורם אל הלחי שלי, העיניים שלי נפערות כמו שתי מערות, והמוח השיכור שלי מתחיל להשתולל, נקרע בין ההומופוביה שלי לבין הטסטוסטרון שהסטירה משגרת אל מחזור הדם שלי. לשנייה, הוא כבר לא גבר, אלא אשה חזקה, יפה ושולטת, העושה בי כרצונה.
אני מתאבן כמו טרף הנועץ מבט אחרון בעיני הטורפת, והיא מתקרבת אלי בחיוך, מביטה אל תוך עיני, קוראת שם את הפנטזיות הכי כמוסות שלי, וסוטרת לי שוב, יד ימין ללחי ימין, עם גב היד. בהפוכה.
היא כורעת מולי, על הברכיים באמצע החוף. "i just want to suck", הוא אומר, ושולח יד אל שרוך השרוואל שלי.
וחוטף ברכיה לתוך הפרצוף. הוא נופל על החוף, תופס את הפרצוף המדמם שלו ומייבב, ואני מתחיל ללכת משם בכעס. על הפרטיות שלי שהופרה ליד החוף, על האינטימיות שלי שנחמסה בזוג ידיים גבריות, ועל עצמי. כמה שאני דפוק. לא נתתי לו למצוץ לי כי הוא גבר, ולא נתתי לו את המכות שהגיעו לו כי הוא אשה.
בקצה הסמטה, הכעס על עצמי והתסבוכות שלי גואה, ואני מסתובב וחוזר בריצה אל חוף הים. הוא עדיין שם, שרוע ומייבב, ואני ממשיך לרוץ אליו, עד שהתנופה שלי נהפכת לבעיטת שוער אדירה בין הרגליים שלו.
הוא צורח ומתקפל, ואני נרגע. זה גבר. והוא קיבל מה שהגיע לו, וגם את צליל ניתוק הטלפון שלך, שמולחם עכשיו לביצים שלו, עם הקדשה ממני. הסתובבתי ושרקתי את יסטרדיי כל הדרך לחדר. למחרת, שרוע על הערסל בחוף הים של קופיפי, שותה מיץ אננס מתוך אגוז קוקוס, כמו שהבטחתי לעצמי עוד בארץ, החלטתי שכל הסיפור הזה על הזין שלי.
צריך להיזהר כשיוצאים מהג'ונגל. ערים זה דבר מסוכן.
שבוע הג'ונגל היה לי לבית. רק ששתנו, חוצים את הג'ונגל מקצה אל קצה, ללא שום קשר לציבילזציה. בלי שעון, בלי פלאפון ובלי אופרות סבון. 7 ימים של חסד, מוקף בעצי ענק, המים מנצנצים אלי מבין העלים, והשמש שוטפת את הכל באור רך. 6 לילות לאור מדורה, לקול מקהלת הצפרדעים והמיית הגיטרה, בוהה במיליוני הכוכבים התוססים בשמיים. ועכשיו הכל נגמר.
כלב קטן מגיע משום מקום, ומתיישב לרגלי. הוא בטח מגיע מהכפר הסמוך. כשהוא יגדל הוא כנראה יהיה שווארמה, אבל בינתיים הוא מאושר, שוכב למרגלותי על הגב ומתגרד בדשא. אחרי כמה דקות, נהיה לו חם מדי, והוא נכנס לנהר לשחייה. אני חושב לעצמי שתיכף, כשיימאס לו, הוא יחזור לגדה, והפעם יתהפך על הצד השני, ופתאום אני מקנא בו. פעם ראשונה שאני באמת רוצה להיות כלב.
נפרדנו מהג'ונגל בכאב רב, ועלינו ישר למטוס, דרומה, אל האיים. יושבים בין משפחות אמריקאיות מצועצעות לקבוצות גרמנים שמנים שבאו לזיין ילדות בנות 8, עטורים בזיפים של שבוע ובריח הבלתי נמנע של שבוע ללא מים חמים.
בפוקט, האי הארור, הגשם מקבל את פנינו בחוץ, בטיפות קטנות וכועסות. השמיים בחוץ בוכים על הג'ונגל שלי, שהלך לבלי שוב, ואני בוכה יחד איתם, בטיפות קטנות ועצובות.
ברגע שאנחנו מגיעים לגסטהאוס, אל ציבילזציה אמיתית, אני מתקשר אלייך. כן, אלייך. את יודעת מי את. את שואלת מי זה, וכשאני עונה את מנתקת לי בפרצוף. אחרי לבטים ארוכים, אני מתקשר שוב, אבל את בכלל לא עונה לי, ואין לי ממש מצברוח לדבר עם המשיבון שלך.
יצאתי אל הרחוב בהילוך ברדלסי של חיית טרף, עדיין מסריח מג'ונגל, עם לסת מכווצת ועיניים רעות, מחפש לעצמי צרות. רציתי להוציא את צליל ניתוק הטלפון מהמערכת, להשתיל אותו בפרצוף של מישהו אחר בעזרת אגרוף. הלכתי לחפש לעצמי תגרת בארים.
בארים מצאתי. תגרה לא. נצמדתי לבקבוק, יונק אלכוהול ונושף זעם קודר. כל מה שרציתי היה לחזור למערה שלי בספונג, להיכנס לתוכה ולא לצאת יותר לעולם. להתרכב עם הנטיפים.
הלילה הארוך, האלכוהול והגראס הפכו את הזעם לכאב, ואני אמנם מזוכיסט, אבל כנראה שלא עד כדי כך. בשתיים וחצי בלילה, שיכור ומסטול כמו מסיבה של אוסטרלים, יצאתי לי אל הים, להביט בגלים ולנסות להטביע בהם את המרירות.
כשנכנסתי לסמטה הצרה והחשוכה המובילה אל החוף, הבליח לי בראש לשנייה הרהור על סמטות חשוכות בארצות זרות. רק הבליח. גדלתי בנמל חיפה, והתבגרתי בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב. סמטאות חשוכות זה הבית שלי, ואם מישהו אחר הולך בהן עכשיו, סביר להניח שהוא לא ירצה להיתקל בי בסמטה חשוכה. זאת יכולה להיות חוויה מפחידה, בייחוד כשאני במצברוח כזה.
נכנס אל הסמטה, כושל קצת, חושב מחשבות שיכורות, אופנוע מגיח מאחורי. בזווית העין אני קולט מישהי יורדת ממנו, ונכנסת גם היא אל הסמטה. תוך כדי הליכה, היא קוראת "הלו" מדי פעם, ואני תוהה לעצמי עם מי היא מדברת בשעה כזו, ואיך היא לא מפחדת להיכנס עכשיו לסמטה הזאת.
הסמטה מסתיימת, ואני הולך עד קו המים, מביט בגלים, מנסה לרוקן את המוח ממחשבות. לזרום כמו הגלים. פתאום, אני קולט צל נוסף, ומסובב את הראש כדי לראות אותה יוצאת מהסמטה וניגשת ישר אלי. לבוש פיגוזי, מגפיים שחורות, עיניים רעות, פרצוף מכוער כמו הגיהנום.
וגרוגרת. זאת לא גיברת, זה אדון.
אני מסובב מהר את הראש, משנן במוחי את הכלל הראשון של היתקלות בליידי בוי - להימנע מקשר עיין - וחוזר להביט בגלים. הוא ניגש ישר אלי, נעמד 10 סנטימטרים מאחורי, הנשימה שלו יוקדת על העורף שלי.
"what's your name ?"
הוא שואל, ואני לא עונה. הוא מנסה לפתח שיחה, ואני ממש רציתי להיות לבד. לחזור לג'ונגל שלי. בטח לא לעמוד בשלוש בבוקר על החוף עם אשה מזוייפת, שיכולה להשתין משתנה לידי בשירותי הגברים.
"are you lonley ?", הוא שואל, מתקרב קצת, ופתאום היד שלו חופנת את הזין שלי. אני נרתע בפראות, מסתובב אחורה, וזה לא עוזר. הוא שוב תופס את הזין שלי, הפעם עם היד השניה. אני מעיף לו את היד, חושב לשנייה כמה הוא מטורף. אני גבוה ממנו בשלושים סנטימטר, כבד ממנו בשלושים קילו, ואם הייתי קצת פחות שיכור, הוא כבר מזמן היה לומד מחדש ללכת עם נעלי עקב - כשהן בתוך הגרון שלו.
בום.
הוא הוריד לי סטירה.
הדם זורם אל הלחי שלי, העיניים שלי נפערות כמו שתי מערות, והמוח השיכור שלי מתחיל להשתולל, נקרע בין ההומופוביה שלי לבין הטסטוסטרון שהסטירה משגרת אל מחזור הדם שלי. לשנייה, הוא כבר לא גבר, אלא אשה חזקה, יפה ושולטת, העושה בי כרצונה.
אני מתאבן כמו טרף הנועץ מבט אחרון בעיני הטורפת, והיא מתקרבת אלי בחיוך, מביטה אל תוך עיני, קוראת שם את הפנטזיות הכי כמוסות שלי, וסוטרת לי שוב, יד ימין ללחי ימין, עם גב היד. בהפוכה.
היא כורעת מולי, על הברכיים באמצע החוף. "i just want to suck", הוא אומר, ושולח יד אל שרוך השרוואל שלי.
וחוטף ברכיה לתוך הפרצוף. הוא נופל על החוף, תופס את הפרצוף המדמם שלו ומייבב, ואני מתחיל ללכת משם בכעס. על הפרטיות שלי שהופרה ליד החוף, על האינטימיות שלי שנחמסה בזוג ידיים גבריות, ועל עצמי. כמה שאני דפוק. לא נתתי לו למצוץ לי כי הוא גבר, ולא נתתי לו את המכות שהגיעו לו כי הוא אשה.
בקצה הסמטה, הכעס על עצמי והתסבוכות שלי גואה, ואני מסתובב וחוזר בריצה אל חוף הים. הוא עדיין שם, שרוע ומייבב, ואני ממשיך לרוץ אליו, עד שהתנופה שלי נהפכת לבעיטת שוער אדירה בין הרגליים שלו.
הוא צורח ומתקפל, ואני נרגע. זה גבר. והוא קיבל מה שהגיע לו, וגם את צליל ניתוק הטלפון שלך, שמולחם עכשיו לביצים שלו, עם הקדשה ממני. הסתובבתי ושרקתי את יסטרדיי כל הדרך לחדר. למחרת, שרוע על הערסל בחוף הים של קופיפי, שותה מיץ אננס מתוך אגוז קוקוס, כמו שהבטחתי לעצמי עוד בארץ, החלטתי שכל הסיפור הזה על הזין שלי.
צריך להיזהר כשיוצאים מהג'ונגל. ערים זה דבר מסוכן.
