הים בו נגמר הפאנץ' ליין

יום אחד נסגר המפעל האחרון שמייצר בדיחות.
יש מיתון, אתם יודעים.

בהתחלה, זה לא עניין אף אחד. העיתונאים לא ממש מיהרו לנסוע עד לדרום, שם מוקם המפעל כדי לקבל הטבות מס, רק בשביל לסקר מפעל קטן שנסגר, כשהיו עוד 4 מפעלים יותר גדולים שנסגרו באותו יום, ושייצרו דברים באמת משמעותיים, כמו מדבקות לאלבומים של כוכבי אופרות סבון, או דיספנסרים ל- 14 סוגים שונים של קורנפלקס. חוצמזה, ראיתן פעם מהנדס בדיחות ששורף צמיגים?

ואז, תוך כמה שבועות, פתאום נהיה מחסור. אנשים התחילו להבין שהם כבר שמעו את הבדיחה הזאת כמה פעמים, וטוב, לכולנו זה כבר קרה, אבל לא היו בדיחות חדשות יותר. בכלל. הטור של ציפורה נסגר בחמשירים מרגיזים של דידי מנוסי, ואנשים התחילו לנסוע לנגריות בדרום תל אביב, לבדוק אם אפשר לקנות בדיחות קרש.

מיד התחילו לעשות על זה טוק שואוס. הזמינו את הסטנדאפיסטים הכי מצחיקים, אבל התברר שכולם קנו את הבדיחות שלהם במפעל הזה, והם פשוט שתקו. גיל קופטש הקריא את מגילת אסתר, אבל זה לא ממש הצחיק אף אחד, ודודו טופז התמוטט והתחיל לבכות בטלוויזיה.

זה דווקא גרם לכמה חיוכים. אבל לא יותר מזה.

אנשים התחילו לבוא בטענות לממשלה, ואריק שרון אמר "תראו, כן, אה...." אבל לא היתה לא פואנטה לזה. מסתבר שגם הוא היה לקוח די גדול של המפעל הזה, אבל כשהם ביקשו - בעדינות, אתם יודעים, ראש ממשלה - את הכסף, הוא שלח אותם לדבר עם עומרי, שאמר שאין לו מושג על זה, וחוש הומור זה לא בתחום האחריות שלו. האמת היא שזאת היתה הסיבה שהמפעל נסגר.

ננסי ברנדס ניסה לפתוח מחדש את המפעל, עם רובי ריבלין בתור מנהל, אבל על היום הראשון חלק מהעובדים התאבד, והחלק השני החליט לעבור לכתיבת מודעות אבל וכיתובי מצבות.

בוקר אחד, אחרי כמה חודשים, כשאנשים התחילו למחוק בדיחות שהם מקבלים באימייל עוד לפני שהם קוראים אותן, כי הם ידעו שאלו בדיחות ישנות שהם בעצמם שלחו לכל העולם רק כמה ימים לפני זה, אנשים קמו בבוקר, וקרה משהו מאוד מוזר.

הפולניות כבר לא היו פריג'ידיות. יום אחרי זה, הפרסים כבר לא היו קמצנים. תוך יומיים, אף מרוקאי לא דקר אף אחד בשום מקום, רומנים לא גנבו יותר שום דבר מאף אחד, הייקים הפסיקו לנדנד ולשאול שאלות מציקות, והערבים יכלו להיות טובים בלי למות קודם.

ושקט הגיע על הארץ. שקט נטול פואנטה.