יופי נחמה
מאת בכוח המוח(שולטת)
5 בנובמבר 2013
"אני יודעת שאתם חושבים שהמצאתם את העניין הזה. אני אומרת לכם, שטויות. בדס"ם שמסד"ם.
אני יכולה לספר לכם שאני ושמשון בעלי עשינו בדס"ם עוד לפני שנהיו כל האתרים האלה.
אני לא רוצה לזלזל חס וחלילה, אבל אצלנו זה לא היה משחק. זה היה מציאות!
אבל אני אתחיל לספר לכם מההתחלה, למה ראשון ראשון, ואחרון אחרון, שזה ביטויים ופתגמים שאני אוהבת להשתמש, כי זה מעשיר את השפה.
שמשון בעלי תמיד אמר שהמשפט "יופי נחמה" מצליח לשים שני ניגודים הכי קרוב שאפשר,
ואני באמת מסכימה איתו, כי אני באמת בן אדם של ניגודים, וזה ששמשון שם לב לזה, רק מראה כמה הוא באמת מכיר אותי מהפנימיות של העניין.
אז נכון, אני תמיד הייתי אומרת לשמשון: אני לא יפה, אני כבר זקנה, אני גם לא הכי הכי חכמה, אבל זה באמת סיבה לאהוב אותי?
ושמשון, שמשון תמיד היה נאנח ואומר שלפעמים חסרונות יכולים להתקבץ בכזו הרמוניה שזה שלמות.
ואם זה לא תמצית של האהבה, אז אני לא יודעת מה. ואז אני חותכת לו חתיכה גדולה מהעוגת תפוחים, ועושה לו תה בדיוק כמו שהוא אוהב,
כי באמת, יש להעריך כזה גבר.
אבל אני לא ממש מתמקדת, כמו שאומרת צביה מהחוג לכתיבה יוצרת שעשו לנו כאן לגיל הזהב, שזה באמת יפה מאוד מצידם ההשקעה.
צביה אומרת: את יש לך כשרון סמוי, נחמה. אבל גם כשרון סמוי כמו שלך הולך לאיבוד בחוסר התמקדות.
באמת תמיד רציתי לכתוב, כי הרגשתי שזה מבעבע אצלי, ושגם יש לי מה להשאיר לדורות הבאים. מבחינת החוסר נסיון חיים שיש להם, ולי אין.
אבל מה רציתי לספר? אה, על איך הפכתי להיות המלכה של שמשון הבעל שלי.
אתם יודעים איך זה אחרי 40 שנות נישואין, זה כמו שאומרים כבר לא זוג צעיר שכל מה שיש לו בראש זה סקס וסקס וסקס.
הילדים, באמת שיהיו בריאים, כבר גדלו ועזבו את הבית, והדבר הכי מרגש שאנחנו עושים יחד, חוץ מללכת ללוויות, זה לרכל על השכטמנים שאצלם באמת לא צריך לחפש הרבה.
אבל יום אחד בלילה, התייבש לי הגרון. אני שולחת יד אחורה לשמשון, ואני שמה לב שמשהו מוזר.
ובאמת, כשאתה רגיל לקצב קבוע של נחירות, פתאום אתה מרגיש מוזר שיש שקט כזה. ואז הסתובבתי וראיתי ששמשון לא במיטה.
זה באמת היה כבר אמצע הלילה, אבל התחושת צמא הזו הרגה אותי. ד"ר לובליאנסקי אומרת שזה בגלל הסכרת, ואני תמיד אומרת לה שכל החיים הייתי בן אדם צמא.
אז ירדתי לפינת אוכל לשתות, וגם לראות איפה נעלמו הנחירות של שמשון.
אני יורדת במדרגות, ושקט, ואני רואה ששמשון יושב מול המחשב אבל בכלל לא נוחר, שזה לא סימן לכלום.
אני מתקרבת מאחוריו ומה אני רואה? שמשון שלי יושב ורואה סרט וממשש את מה שהייתי בטוחה שמת מזמן, ודווקא הראה סימני חיים.
אני מסתכלת בשקט במה שהרג את הנחירות של שמשון, והעיר מתים מרבצם, ומה אני רואה?
אני רואה מיידלע צעירה, לבושה במגפיים עד הירך, וחזיה ממש תואמת. והיה לה שוט ביד. והיה מישהו על ארבע. ושמשון שלי רואה.
בגלל הרמקולים שהוא שם באוזניות, הוא לא ראה אותי, ואני חזרתי לחדר. המומה. וצמאה.
דבר ראשון הלכתי לשתות מים מהכיור באמבטיה, ולא היה אכפת לי שזה יכול לעשות לי אבנים בכליות, ולהרוג אותי יותר מהר עם כל הצרות שגם ככה יש לי.
ואחר כך ישבתי לחשוב.
אני יכולה, מנסיון אישי שלי עם עצמי להגיד, שכמו שיש לי כשרון סמוי לכתיבה, ככה יש לי כשרון מחשבתי. אולי קצת יותר סמוי.
אבל לפחות כבר לא הייתי צמאה.
בהתחלה ראיתי איך אני מכנסת את יוסיל ורינל'ה ואומרת להם שאני מתגרשת מאבא שלהם.
וכשהם שואלים למה, אני אומרת שזה צנעת הפרט, וזה באמת לא מכובד.
אבל אז ראיתי בדמיון כמה הם בוכים, ומהכאב עליהם כבר התחילו גם לי דמעות.
ככה זה לב של אמא, אין מה לעשות.
ואז הבנתי. אמרתי לעצמי: נחמה, את צריכה להציל את הנישואים האלה בכל מקרה. לפחות בשביל הילדים. זה טראומה.
אני יודעת מה שאתם חושבים. אבל ילדים זה ילדים גם בגיל 42 ו-40 בדצמבר הקרוב. ויש להם לב ככה רך, כמו מרגרינה.
ושוב התחלתי לדמוע. ונהייתי שוב צמאה.
כששתיתי עוד פעם מים מהברז, שזה ממש גרוע לכליות, חשבתי לי:
נו באמת, אם הבחורה הזו יכולה, אז בטח ובטח שאני, שלה יש חוסר בנסיון חיים. ולי לא.
אבל הבעיה היחידה היתה שאין לי כאלה מגפיים, כי באמת חבל לבזבז כסף טוב על נעליים שלא נוח איתם, אם אפשר באותו כסף לקנות אורטופדיות, שהם גם נוחות וגם לא ממש יפות.
אבל לפעמים כשבנאדם רוצה משהו, אלוהים עוזר לו, כמו שאומרים. ולמען הילדים.
אז הלכתי למחסן ומצאתי את מגפי הגומי השחורים של שמשון. והיתה לי חזיה.
קשרתי גם מסביב לבטן צעיף שהיה לי מהחוג ריקודי בטן לגיל הביניים, שבאמת יפה מאוד שהם ככה משקיעים בהרחבת אופקים של גיל הביניים.
אבל היה חסר משהו. משהו שיעשה את ההבדל.
התאפרתי עם הרבה שחור, כמו שהיה בסרט של שמשון שלי, ושמתי אודם. גם בלחיים.
ועוד פעם נהייתי צמאה, אבל כבר פחדתי על הכליות.
בכל זאת שתיתי מים מהברז, וחיזקתי את המצפון שלי שתמיד עשיתי הכל בשביל הילדים.
השיער שלי באמת שכבר לא כמו שהיה פעם, אז סירקתי אותו לצדדים, ושמתי את כובע הקש עם הדובדבנים.
וזה היה כבר יפה, והתאים עם החגורה בז' של שמשון, שהחזקתי חזק ביד.
ואז ירדתי למטה, ואמרתי: שמשון.
והוא לא שמע.
אז אמרתי: שמשון.
אבל בקול יותר רם בגלל הרמקולים של האוזניות.
ושמשון הסתובב על הכסא המסתובב ,
ואיך שהוא ראה ככה את המלכה שלו,
בשניה נפל לו מה שהיה ביד ופרפר פרפורי גסיסה.
מההתרגשות של ההפתעה. וגם שנים לא נפגשנו, שגם זה עוד הפתעה.
אז מה אני אומרת?
שלא תחשבו שאתם המצאתם את הגלגל, או השוט.
ואני לא יכולה לספר לכם מה עשיתי לשמשון באותו לילה, בגלל צנעת הפרט, וזה באמת לא מכובד.
אבל מאז, פעם בכמה זמן שמשון שם את המגפיים ליד המיטה. וזה רמז.
והוא מחייך, ואני מחייכת.
ובאמת, מה לא עושים בשביל הילדים..."
אני יכולה לספר לכם שאני ושמשון בעלי עשינו בדס"ם עוד לפני שנהיו כל האתרים האלה.
אני לא רוצה לזלזל חס וחלילה, אבל אצלנו זה לא היה משחק. זה היה מציאות!
אבל אני אתחיל לספר לכם מההתחלה, למה ראשון ראשון, ואחרון אחרון, שזה ביטויים ופתגמים שאני אוהבת להשתמש, כי זה מעשיר את השפה.
שמשון בעלי תמיד אמר שהמשפט "יופי נחמה" מצליח לשים שני ניגודים הכי קרוב שאפשר,
ואני באמת מסכימה איתו, כי אני באמת בן אדם של ניגודים, וזה ששמשון שם לב לזה, רק מראה כמה הוא באמת מכיר אותי מהפנימיות של העניין.
אז נכון, אני תמיד הייתי אומרת לשמשון: אני לא יפה, אני כבר זקנה, אני גם לא הכי הכי חכמה, אבל זה באמת סיבה לאהוב אותי?
ושמשון, שמשון תמיד היה נאנח ואומר שלפעמים חסרונות יכולים להתקבץ בכזו הרמוניה שזה שלמות.
ואם זה לא תמצית של האהבה, אז אני לא יודעת מה. ואז אני חותכת לו חתיכה גדולה מהעוגת תפוחים, ועושה לו תה בדיוק כמו שהוא אוהב,
כי באמת, יש להעריך כזה גבר.
אבל אני לא ממש מתמקדת, כמו שאומרת צביה מהחוג לכתיבה יוצרת שעשו לנו כאן לגיל הזהב, שזה באמת יפה מאוד מצידם ההשקעה.
צביה אומרת: את יש לך כשרון סמוי, נחמה. אבל גם כשרון סמוי כמו שלך הולך לאיבוד בחוסר התמקדות.
באמת תמיד רציתי לכתוב, כי הרגשתי שזה מבעבע אצלי, ושגם יש לי מה להשאיר לדורות הבאים. מבחינת החוסר נסיון חיים שיש להם, ולי אין.
אבל מה רציתי לספר? אה, על איך הפכתי להיות המלכה של שמשון הבעל שלי.
אתם יודעים איך זה אחרי 40 שנות נישואין, זה כמו שאומרים כבר לא זוג צעיר שכל מה שיש לו בראש זה סקס וסקס וסקס.
הילדים, באמת שיהיו בריאים, כבר גדלו ועזבו את הבית, והדבר הכי מרגש שאנחנו עושים יחד, חוץ מללכת ללוויות, זה לרכל על השכטמנים שאצלם באמת לא צריך לחפש הרבה.
אבל יום אחד בלילה, התייבש לי הגרון. אני שולחת יד אחורה לשמשון, ואני שמה לב שמשהו מוזר.
ובאמת, כשאתה רגיל לקצב קבוע של נחירות, פתאום אתה מרגיש מוזר שיש שקט כזה. ואז הסתובבתי וראיתי ששמשון לא במיטה.
זה באמת היה כבר אמצע הלילה, אבל התחושת צמא הזו הרגה אותי. ד"ר לובליאנסקי אומרת שזה בגלל הסכרת, ואני תמיד אומרת לה שכל החיים הייתי בן אדם צמא.
אז ירדתי לפינת אוכל לשתות, וגם לראות איפה נעלמו הנחירות של שמשון.
אני יורדת במדרגות, ושקט, ואני רואה ששמשון יושב מול המחשב אבל בכלל לא נוחר, שזה לא סימן לכלום.
אני מתקרבת מאחוריו ומה אני רואה? שמשון שלי יושב ורואה סרט וממשש את מה שהייתי בטוחה שמת מזמן, ודווקא הראה סימני חיים.
אני מסתכלת בשקט במה שהרג את הנחירות של שמשון, והעיר מתים מרבצם, ומה אני רואה?
אני רואה מיידלע צעירה, לבושה במגפיים עד הירך, וחזיה ממש תואמת. והיה לה שוט ביד. והיה מישהו על ארבע. ושמשון שלי רואה.
בגלל הרמקולים שהוא שם באוזניות, הוא לא ראה אותי, ואני חזרתי לחדר. המומה. וצמאה.
דבר ראשון הלכתי לשתות מים מהכיור באמבטיה, ולא היה אכפת לי שזה יכול לעשות לי אבנים בכליות, ולהרוג אותי יותר מהר עם כל הצרות שגם ככה יש לי.
ואחר כך ישבתי לחשוב.
אני יכולה, מנסיון אישי שלי עם עצמי להגיד, שכמו שיש לי כשרון סמוי לכתיבה, ככה יש לי כשרון מחשבתי. אולי קצת יותר סמוי.
אבל לפחות כבר לא הייתי צמאה.
בהתחלה ראיתי איך אני מכנסת את יוסיל ורינל'ה ואומרת להם שאני מתגרשת מאבא שלהם.
וכשהם שואלים למה, אני אומרת שזה צנעת הפרט, וזה באמת לא מכובד.
אבל אז ראיתי בדמיון כמה הם בוכים, ומהכאב עליהם כבר התחילו גם לי דמעות.
ככה זה לב של אמא, אין מה לעשות.
ואז הבנתי. אמרתי לעצמי: נחמה, את צריכה להציל את הנישואים האלה בכל מקרה. לפחות בשביל הילדים. זה טראומה.
אני יודעת מה שאתם חושבים. אבל ילדים זה ילדים גם בגיל 42 ו-40 בדצמבר הקרוב. ויש להם לב ככה רך, כמו מרגרינה.
ושוב התחלתי לדמוע. ונהייתי שוב צמאה.
כששתיתי עוד פעם מים מהברז, שזה ממש גרוע לכליות, חשבתי לי:
נו באמת, אם הבחורה הזו יכולה, אז בטח ובטח שאני, שלה יש חוסר בנסיון חיים. ולי לא.
אבל הבעיה היחידה היתה שאין לי כאלה מגפיים, כי באמת חבל לבזבז כסף טוב על נעליים שלא נוח איתם, אם אפשר באותו כסף לקנות אורטופדיות, שהם גם נוחות וגם לא ממש יפות.
אבל לפעמים כשבנאדם רוצה משהו, אלוהים עוזר לו, כמו שאומרים. ולמען הילדים.
אז הלכתי למחסן ומצאתי את מגפי הגומי השחורים של שמשון. והיתה לי חזיה.
קשרתי גם מסביב לבטן צעיף שהיה לי מהחוג ריקודי בטן לגיל הביניים, שבאמת יפה מאוד שהם ככה משקיעים בהרחבת אופקים של גיל הביניים.
אבל היה חסר משהו. משהו שיעשה את ההבדל.
התאפרתי עם הרבה שחור, כמו שהיה בסרט של שמשון שלי, ושמתי אודם. גם בלחיים.
ועוד פעם נהייתי צמאה, אבל כבר פחדתי על הכליות.
בכל זאת שתיתי מים מהברז, וחיזקתי את המצפון שלי שתמיד עשיתי הכל בשביל הילדים.
השיער שלי באמת שכבר לא כמו שהיה פעם, אז סירקתי אותו לצדדים, ושמתי את כובע הקש עם הדובדבנים.
וזה היה כבר יפה, והתאים עם החגורה בז' של שמשון, שהחזקתי חזק ביד.
ואז ירדתי למטה, ואמרתי: שמשון.
והוא לא שמע.
אז אמרתי: שמשון.
אבל בקול יותר רם בגלל הרמקולים של האוזניות.
ושמשון הסתובב על הכסא המסתובב ,
ואיך שהוא ראה ככה את המלכה שלו,
בשניה נפל לו מה שהיה ביד ופרפר פרפורי גסיסה.
מההתרגשות של ההפתעה. וגם שנים לא נפגשנו, שגם זה עוד הפתעה.
אז מה אני אומרת?
שלא תחשבו שאתם המצאתם את הגלגל, או השוט.
ואני לא יכולה לספר לכם מה עשיתי לשמשון באותו לילה, בגלל צנעת הפרט, וזה באמת לא מכובד.
אבל מאז, פעם בכמה זמן שמשון שם את המגפיים ליד המיטה. וזה רמז.
והוא מחייך, ואני מחייכת.
ובאמת, מה לא עושים בשביל הילדים..."
