צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

שלוש סוגסטיות - בלי אני

מאת טוסבר​(שולט)     1 בדצמ 13 2544
10 ... 9 ... 8 .......7 ..........



הפגישה מתחילה.
מתחילים בסבב שמות, אני מנסה ככל האפשר לקלוט את שמות האורחים ואת תפקידים שלהם ולא ממש מצליחה. מנהלי מחלקות או חטיבות או מדורים או מוצרים או משהו, ואני מתעצבנת משניה לשנייה.

אם הייתי יודעת שאני צריכה להיות בפגישה, הייתי מתכוננת, בודקת מי אמור להגיע, מאיפה ועל מה בכלל הפגישה. אבל לא, שניה לפני שמתחילים הוא פתאום אומר לי "אני רוצה שתכנסי לפגישה" ונעלם בתוך החדר בלי לאפשר לי לשאול על מה הפגישה בכלל.

הסבב מתקדם לעברי, הפסקתי כבר להקשיב למציגים ורק ניסיתי לנסח בראש איך להציג את עצמי, שהרי אם הייתי יודעת על מה הפרויקט הייתי יודעת איך להציג את עצמי, ותוך כדי אני מנסה לירות בו מבטים שורפים מעצבנות. עד שמגיע תורי.
"אני .." אני מתחילה להגיד, אבל הוא קוטע אותי "היא שלי", ומסמן למי שיושב לידי להציג את עצמו. אני בהלם.

כולם מסתכלים עלי מופתעים במבט תוהה, מחכים לשמוע אותי ממשיכה, או אומרת את השם לפחות, גם אם אני כאן יחד איתו כקולגה, או עוזרת או משהו, ובכלל מה זו בחירת המילים הזו "שלי"?

אבל מה שקורה בשבריר השנייה הזו מדהים אותי עוד יותר. בבת אחת נעלמת כל העצבנות שלי, הכעס איננו, ואני מתמלאת באושר.

אני שלו, אני שייכת לו, הוא הכוח שלי, האור שלי, הוא גאה בי, מקבל אותי, הוא משוויץ בי מול כולם, השייכות שלי אליו מראה להם שהוא המלך, החזק והמכתיב. אני נמלאת גאווה על השייכות הפתאומית שניתנה לי מול כל האנשים הזרים האלו. כן אני שלו, רכוש של האדון הזה שיושב מולכם, אני הצעצוע שלו, ואתם יכולים כולכם למות מקנאה, הוא בחר בי שאהיה לו.

אני מישירה מבט מחייכת חיוך ניצחון מתריס לכולם, מותחת את החזה, פונה לבחור לידי בפנים שואלות, "כן?"

כשממשיך סבב השמות אני מנסה לשחזר בראש ועדיין לא קולטת איך שתי המילים האלו העלימו לחלוטין את כל הכעס והעלו בי אושר, אני שלו...


6 ... 5 .......4 ..........


הפגישה מתקדמת, ואני שוקעת במצגת ובהסברים, מתחילה להשלים את הפינות החסרות, ולהבין במה מדובר. בשלב מסוים עולה אחד הנושאים שאני שולטת בו היטב, ואני מחליטה לתרום לדיון, "אני חושבת ש ... " בום !!!!

הוא מכה בחוזקה על השולחן. כולם קופצים ונבהלים, וכל המבטים מופנים אליו. "סליחה" הוא צוחק "נמלים" ... כולם נרגעים וצוחקים, "רוצה טלפון של אבי נמלים ? " זורק מישהו וכולם מתפקעים מצחוק ... כולם חוץ ממני - כי ... הנמלים, הן גם בתוך ... התחתונים שלי.

אני קופצת מהמקום כשאני מרגישה אותן זוחלות לי בתוך התחתונים וצעקה קטנה נפלטת ממני. "לא צריך להגזים" הוא צוחק מול כולם בקול "לא אמרתי ג'וקים, אמרתי נ מ ל י ם " הוא מדגיש את המילה האחרונה לאט תוך שהוא מסתכל לי בעיניים, ואני מרגישה כאילו הן הכפילו את מספרן, העיניים שלי נפערות ואני רואה אותו חצי מחייך. אני יכולה להישבע שהבן זונה יודע באיזו דרך על טבעית מה מתחולל לי בתוך התחתונים. כולם צוחקים. אני יורה בו מבט שנאה קצרצר ומיד מנצלת את הצחוק של כולם כדי לקום טיפונת מהכיסא, לחפש אם יש שם נמלים, לראות מאיפה הן באות, מהרגליים שלי, של הכיסא, מהשטיח ... כלום !

בא לי למות ! אני מרגישה את הדגדוגים הבלתי פוסקים שלהן כשהן מטיילות עלי, על שפתי הכוס החלק, בחריץ של התחת, בכל מקום. כל התחתונים שלי זוחלים, מגרדים מדגדגים. אני מתפתלת בכיסה מצד לצד, סוגרת בכוח את הרגליים מנסה בכל צורה להימנע מהגירוי הנוראי כשהוא פונה אלי "התחלת להגיד משהו מקודם ?! "

כולם משתתקים ומסתכלים עלי אני עוצרת את כל ההתפתלויות, ומשתתקת. מנסה למצוא את המילים להיזכר מה רציתי לומר. אבל הישיבה הדמומה מבלי לזוז מחריפה את התחושה. אני לא מצליחה לחשוב על כלום מלבד התחושה הנוראית הבלתי נסבלת בתחתונים, הנמלים מענות אותי, בכוס בתחת "א.. אני .." מתחילה לומר כשאחת הנמלים עוקצת אותי ליד הדגדגן. כל הגוף שלי קופץ. לא יודעת איך, אבל מצליחה למנוע מהצעקה להגיע החוצה. הכאב מפלח אותי כמו שיפוד לוהט מהכוס דרך הריאות עד לקודקוד. בנשימה עדיין עצורה אני מצליחה לפלוט "סורי שכחתי, תמשיכו".



3 ... 2 .......1 ..........



הכאב והגירודים בלתי נסבלים, בזווית העין אני רואה שהוא מסתכל עלי, ואני מנסה להחזיר מבט מחייך אבל הוא מבחין בדמעות שנקוות בעיני. הוא שולף פתק נייר, כותב משהו ומעביר לי. "את יכולה לצאת לשירותים, אבל ב- 15:53 אנחנו עושים סיכום, אז תהיי פה. אה, וגם אל תגמרי לפני הסיכום" אני מחייכת אליו תודה, ממלמלת סליחה קטנה כשאני קמה ומנסה ללכת ישר כאילו רגועה עד לדלת חדר הישיבות, ללא הצלחה רבה. מרגע שאני בחוץ אני מתחילה לרוץ לשירותים.

אני נכנסת במהירות לשירותים, טורקת את הדלת, מרימה את החצאית ותולשת מעצמי את התחתונים זורקת אותם על הרצפה. מתחילה לבדוק את עצמי. אני לא רואה אף נמלה, למזלי הן נשארו כולן בתחתונים כנראה. אני מסתכלת עליהם ועדיין לא רואה את הנמלים, אבל התחושות מלפני דקה מונעות ממני אפילו להרים את התחתונים כדי לבדוק אותם, הן בטח מסתתרות בפנים. אני לוקחת מעט נייר טואלט, מרימה בעזרתו את התחתונים וזורקת לפח, מכסה אותם בנייר נוסף.

ואז אני מתחילה שוב לבדוק את עצמי, פותחת את שפתי הכוס, הדגדגן אדום ונפוח בטח מהעקיצה אני חושבת, ומשפשפת מעט, מרגיעה את הגירוי, זה דווקא נעים...

אני לא רואה שום נמלים, אבל עדיין לא רגועה, מעבירה אצבע במקומות הנסתרים, מכניסה אותה מעט פנימה מגששת בדפנות הכוס. מעבירה את האצבע אחורה, לכל אורך החריץ, הייתי יכולה להישבע שהיו שם מיליון נמלים ועכשיו אין כלום, מלבד ... הרטיבות של האצבע שלי על חור התחת ששולחת בי צמרמורות עונג. אני חוזרת לעסות קצת את הדגדגן, כדי "להרגיע" את הגירוד, ומתחילה להתנשף. הרטיבות מתחילה לנזול ממני ואני משתוקקת לגמור. פתאום אני נזכרת בפתק. מה הוא כתב ? שאני אגמור לפני הסיכום ? אני שולפת את הפתק ביד אחת, השניה עדיין נעה במעגלים בין הרגליים. "... אה, וגם אל תגמרי לפני הסיכום" . הוא בטח התבלבל, הוא התכוון שאני אסיים בשירותים לפני הסיכום, לא יכול להיות שהוא התכוון ללגמור לגמור, כאילו שאני לא אגמור ? לא יכול להיות שהוא חושב שאני מאוננת עכשיו, ואולי הוא כן ?! אני מסתכלת בשעון 15:52 ! יש לי דקה אחת ! אני כל כך זקוקה לאורגזמה הזו שתרגיע אותי מהגירוד והכאב קודם. יד אחת משתוללת בין הרגליים שלי, יד שניה מחזיקה בפתק " אל תגמרי לפני הסיכום" והשעון מול העיניים שלי, עוקבת בחרדה אחרי השניות 20 , 30 , 40 ... שיט שיט שיט אני לא אספיק ! בתסכול אני זורקת את הפתק לפח. מישרת את החצאית מורידה את המים ורצה החוצה. רק כשאני נכנסת ב- 15:53 בדיוק אני נזכרת שלא הספקתי לשטוף את היד ... והיא רטובה !

ההליכה הקצרה עד לכיסא נראית נצחית, הלב שלי דופק בעוצמה, ואני מרגישה כאילו כל אחד ואחד בישיבה מבחין כמה אני מגורה, ביד הרטובה שלי, בפטמות המזדקרות, ובעובדה שאין לי תחתונים מתחת לחצאית הקצרה. אני מתיישבת בכיסא ומשפילה עיניים, רק לאחר כמה דקות אני מעיזה להסתכל עליו. הוא מחייך את החיוך הזדוני שלו ומלטף לעצמו את לחי שמאל. מראה לי שהבחין בסומק העליון הזה בלחיים שלי, ושהוא יודע בדיוק ממה הוא נובע.

אני יושבת ברגליים משוכלות ולא מפסיקה לנענע אותן, מכווצת ומשחררת אני חייבת לגמור !

הוא שולף פתק כותב, מעביר לי אותו, קם ונעמד ליד מי שהעביר את המצגת מושך את כל המבטים אליו.

"תגעי בעצמך " אני קוראת, ומיד שולחת יד מתחת לשולחן אל הכוס הבוער שלי, אף אחד לא מסתכל עלי, כל המבטים מופנים אליו.

"אוקי, תודה רבה לגיל על המצגת" אני שומעת אותו אומר במעורפל אני כל כך קרובה ... "עכשיו מה שאני רוצה שנעשה " הוא מתחיל לומר, אבל אני כבר לא שומעת כלום אחרי המילה "עכשיו" שפרצה אצלי במוח את כל המחסומים, גלים של עונג שוטפים אותי כשאני גומרת עוד ועוד, עד למחיאות הכפיים.

אני פוקחת עיניים, כולם מוחאים כפיים לגיל על המצגת, ורק לי מהדהד בראש משפט אחד

"וכשתשמעי מחיאות כפיים את תתעוררי מהטראנס, ותזכרי הכל."



בלי אני.

שלגי
חביב ו
כתוב היטב. נהניתי לקרוא
07/12/13 10:57
סירופ​(נשלטת)
השתייכות
אהבתי את התחושה שהדוברת מתארת " היא שלי" נוגע בחלום שלנו, הנשלטות, להשתייך, במאה אחוז מדויק
07/12/13 14:25
בכוח המוח​(נשלטת){Aion}
מרענן
רעיון נהדר שכתוב מצויין.
08/12/13 20:35
amy​(נשלטת)
בדיוק
מסכימה עם סירופ.
20/12/13 16:04