אני מוזג לה עוד כוסית, סטו גרם. צוחקים כשהיא קופצת מהחריפות בגרון, צוחקת בהיסטריה ונחנקת מזה. "מים מים" היא רצה מתפוצצת מצחוק למטבח, חוזרת עם חצי כוס ריקה, פניה אדומות ופרועות, עדיין משתנקת קורנת מאושר. "זאתי כמעט הרגה אותי" .
"אולי באמת די ? "
"היה לנו הסכם, והבטחת לי "
"בסדר בסדר , מופרעת אחת ..."

אני קופצת אחורה כאילו הכיש אותי נחש, מסתכלת לו בעיניים, אני לא מאמינה, הוא מסתכל עלי המום, הוא לא מבין, אני לא מאמינה. הוא לא יודע איך לאכול את התגובה שלי.
אני רותחת, אני לא מאמינה, אני... אבל דבר כבר לא משנה מרגע שזה נאמר.

אני לא מצליחה לחשוב, זה פשוט ניצת שם בתוך המוח שלי, צועק ומהבהב. מסתכלת שוב שמאלה, הוא עדיין לא כאן. נותרו לי אולי שניות בודדות. מסתכלת לצדדים אין אף אחד, "כאילו שזה היה משנה משהו" מהדהד לי קול באחורי ראשי, אין לי זמן להקשיב לו.

"רגע מה GO, תן לי שניה לחשוב "
13 ... 12
"פאק בן זונה, אני לא מבטלת, אני לא מבטלת " אני צועקת
10 ... 9 ...
אני מסתכלת במסך, העור שלי מצטמרר מהריגוש, הפטמות מכווצות, הגוף שמשתקף לי במסך, הגוף שלי, הגאווה שלי, הכוח שלי, המשיכה שלי, הצורך שלי להראות אותו, כולם יראו אותו
6 ... 5 ...

ואז הוא פשוט שם לי ביד את השקיות שלו שאחזיק. אני מרגישה לכודה בשלב זה של המשחק, כבר לא לגמרי יודעת איך לשבור את הכלים מבלי לצאת מפסידה, אני לוקחת את השקיות כאילו מעולם נועדתי להחזיק לו אותן, משכנעת את עצמי שזה מוכיח עד כמה אני חזקה, עד כמה אני בשליטה. תוך כדי שיחה, הוא מסמן לי עם היד להישאר במקום והולך.

"אני .." אני מתחילה להגיד, אבל הוא קוטע אותי "היא שלי " , ומסמן למי שיושב לידי להציג את עצמו. אני בהלם.