בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

ילד חורף - בלי אני

מאת טוסבר​(שולט)     26 בינו 15 2297
המכונית עוצרת בצד, אמצע רחוב צדדי.
"צאי" הוא אומר.

אני יורדת מהאוטו אל האוויר הקר, סוגרת את הדלת, הוא פותח את החלון.
"תעמדי כאן בדיוק בלי לזוז, תתכונני, אני חוזר עוד דקה" ונוסע משם.

אני עומדת על שפת המדרכה הרטובה, הטפטוף העדין כמעט בלתי מורגש, מנסה להבין.
מה אני עושה כאן ? למה אני צריכה להתכונן ? מה עובר לו בראש ?

רחוב חד סיטרי קטן, ריק לגמרי, רק אני והטיפות שעוד עומדות תלויות על השיחים, הכביש הרטוב, הריח השטוף של הרחוב, אין אפילו חתול בחוץ, אולי השבלולים אכלו את כולם, חולף לי בראש רעיון מופרע.
שלולית ענקית מכסה כמעט חצי כביש. אני מסתכלת במים הכהים ורואה במעורפל את בבואת דמותי משתקפת במים עומדת על רקע השתקפות העננים, פתאום אני מבינה.

הלב שלי מתחיל לפעום בחוזקה, אני מסתכלת שמאלה, הוא עדיין לא כאן, הוא יצטרך לעשות סיבוב כדי להגיע שוב מעבר לפינה. אני מזדקפת מנסה להכין את עצמי למה שהולך להגיע. עומדת בפיסוק קל, פני מיושרות מבט קדימה, אני מגלה שאני רועדת, ולא מקור. כל שניה נמשכת דקה לפחות.

הראש שלי מסתחרר כשדחף פתאומי עולה בי בבהילות.
אני לא מצליחה לחשוב, זה פשוט ניצת שם בתוך המוח שלי, צועק ומהבהב. מסתכלת שוב שמאלה, הוא עדיין לא כאן. נותרו לי אולי שניות בודדות. מסתכלת לצדדים אין אף אחד, "כאילו שזה היה משנה משהו" מהדהד לי קול באחורי ראשי, אין לי זמן להקשיב לו.

אני מורידה במהירות את המעיל, מניחה אותו על הכתפיים ונאבקת להוריד בזריזות את החולצה, אחריה נתלשת כמעט החזיה, ואני לובשת שוב את המעיל. הפטמות שלי זקורות קשות מקור או מריגוש לא יכולה להבדיל.
אני דוחפת את החולצה והחזיה לתוך הכיס של המעיל, מבט מהיר שמאלה, הוא כאן. המכונית שלו עומדת מעבר לפינה, כל העולם נעצר.

אני עומדת על קצה המדרכה, מישירה את המבט אליו, לא יכולה לראות את עיניו מהמרחק, אבל גם לא ממש צריכה. מכירה את המבט הבורק הזה שלו לא מעכשיו. אני מזדקפת ככל שאני יכולה, מרימה את הראש. מראה לו שאני מוכנה, אבל לא עד כמה מוכנה.

הוא מתחיל לנסוע, מאיץ משניה לשניה, המים ניתזים מהגלגלים, שלולית קטנה משפריצה עד קצה המדרכה, פחד משתק אותי ממה שבא, הנשימה שלי מהירה רדודה, מאיצה יחד איתו.
כשהוא מתקרב אני מסתכלת קדימה, לא אליו, ומחליקה את המעיל מהכתפיים עד למרפקים. מגישה לו את השדיים שלי, את גופי, את כולי, מפקירה את עצמי אליו, עוצרת את הנשימה, הנה זה בא .

הוא נכנס לשלולית ואני נשטפת כולי. מי השלולית מוטחים בי בעוצמה כמעט כואבת, מים קפואים חומים מלוכלכים מלאי בוץ ממלאים אותי. הגרביונים הדקים, החצאית, השדיים החשופים שלי, הפנים השיער. מכה קפואה מלוכלכת רטובה מעתיקת נשימה שמעיפה אותי לחלל.

הוא עוצר אחרי 10 מטרים, מגיע אלי בריצה. אני עומדת במקום רועדת משותקת בהלם מוחלט.
"את בסדר ? " הוא שואל בדאגה, אני לא מסוגלת להגיב, "את בסדר ??? "
ומכל מה שהתפרק בי, וטס לא מחובר בעולם ההוויה, מצליח בקושי רב להתחבר לו חיוך אחד קטן של סיפוק עילאי, רק קצות השפתיים אולי, מספיק כדי שהוא ידע.

הדאגה נמחקת מפניו, מתחלפת באותו חיוך מוכר,

ילד מאושר.

מזל אלה​(אחרת)
כרגיל
נהדר
26/01/15 18:57
Ana Goge
יש רגעים
שהם עולם שלם בפני עצמו. נהדר. אהבתי את האינטנסיביות ואת השלולית והצמיגים כגורם מתווך.
29/01/15 15:31
שולט וג'נטלמן
מוקדש לאיבון
23/03/15 12:40
מונה50
וואהווו.. מהמם...
02/04/15 19:31