פרזנטציה - בלי אני

איך אתה ב- PowerPoint ?

חיוך גדול נמרח על הפנים שלו ... לא, לא, לא ! אני מכירה את החיוך הזה, אין מצב.

"אני יכול לעשות לך מצגת מדהימה, את תצליחי בענק ! "

"אני בטוחה " אני אומרת, אני באמת בטוחה, "אבל כמה זה יעלה לי ? "

"כמו תמיד, קצת שליטה "

"קצת ? " אני שואלת לא מאמינה.

"כן, רק שלושה תנאים"



... אין סיכוי שאני עושה את זה.


מזל שהוא עזר לי,
סטודנט מיובש עומד על הבמה מצביע עם פנס לייזר על המסך, האולם מלא. כל המחלקה נדחסו פנימה, ואפילו נראה שבאו גם כמה משנה ג', וכולם זזים באי נוחות משועממים. כבר היו שתי פרזנטציות יותר טובות, אבל בסדר כאלו, לא להתעלף. אני אחרונה, והוא צדק המצגת מדהימה.
אני לא מסוגלת להתרכז בכלום, מרגישה לכודה.
הלב שלי דוהר, מתערבבים לי הדברים, פחד וריגוש, לעמוד מול כולם לביקורת, להראות לכולם למה אני מסוגלת, לשלוט בקול, בחומר, לעניין אותם, המתרגלים, המרצה, אולם מלא.
והתנאי הראשון – חצאית מיני וחולצה צמודה.
אני יושבת עם שלושת המציגים האחרים על הבמה, בקצה שלה, בניצב לקהל, אני אחרונה.
הדפוק עם השקפים מזיין את השכל, אז התחלתי להסתכל מסביב על האנשים, ואז ראיתי את זה מתחיל. שלושת רבעי מהאנשים לא מסתכלים עליו בכלל, אני לא מאשימה אותם. אבל רבע בערך מסתכלים עלי.
פתאום חם, מאד חם !
אני יושבת רגל על רגל, והחצאית כמובן קצת עלתה, מנסה למשוך אותה קצת למטה (בלי המון הצלחה) הלב שלי דוהר, אני אדומה, לא מורידה את המבט מהמיובש ' להתרכז, להתרכז ', אבל החום עולה, הפטמות מזדקרות כמובן.

"אתה לא מבין, זה רציני, הציון שלי תלוי בזה, וחוץ מזה אני לא יכולה לעמוד ככה מול כולם ולדבר על החומר, אתה יודע יפה מאד שיראו את הבליטות של הפטמות שלי. זה לא שפוי" .
"תעשי לי טובה, אף אחד במחלקה שלך לא "יגלה מחדש" כמה את כוסית, איך את אוהבת להסתובב, או שהפטמות שלך בולטות, אז תפסיקי להתחסד לי."
"אתה לא מבין, זה על במה, מול כולם, אני אעמוד שם במיני קצר חולצה צמודה ופטמות זקורות בזמן שיותר ממאה איש ינעצו בי עיניים !! "
ואז ראיתי את החיוך הממזרי מרוח לו על הפרצוף, מדמיין את זה לעצמו ...
"ותפסיק לחייך לעצמך, זה לא יקרה ! "

"אני אפסיק לחייך כשאת תפסיקי להרטיב מזה" והחיוך שלו נמתח עוד יותר

"אני ל ... אני ... אנ ... בן זונה, לפעמים נראה לי שיש לך ערוץ תקשורת ישיר לכוס שלי "

"כן... אה ... בקשר לזה " הוא מחייך.



הצנון סיים, קצת מחיאות כפיים, המרצה אומר משהו נחמד, תורי.
אני קמה ממקומי, מיישרת את חצאית הג'ינס הקצרה, הדפים, וה- DOK מוכנים ביד, מתחילים.
אני מתחילה ללכת למקום שלי, ואני מרגישה – התנאי השני.
"אף אחד לא ידע, אף אחד לא יכול לראות, רק אני יודע, ואולי את מרגישה"

אני הולכת לקדמת הבמה, ואני מרגישה. הו כמה שאני מרגישה.
הרוח הקרירה באולם נושבת על הכוס שלי, "בלי תחתונים" הוא אמר. ואני מול כולם חשופה.
בכל צעד אני מודעת, מרגישה את האוויר בין הרגליים, על שפתי הכוס התפוחות שלי, הרטיבות שלי פוגשת במזגן, באוויר, בחשיפה. קולות צועקים בתוך הראש שלי "זונה, זונה, זונה"
כולם מסתכלים עלי הולכת לשם, כולם רואים אותי, ואני יודעת שאני ערומה. כולם רואים אותי ככה. מעל מאה איש מסתכלים עלי, לא יודעים, אבל אני הזונה הולכת מולם ערומה.
תחושה עוצמתית ממלאת אותי, אני מראה להם אותי האמיתית, הנמוכה, אני נחשפת, הם איתי ואני איתם !
אני מתמלאת זרמים של ריגוש, של עונג, של עוצמה, זרמים שתמיד מבשרים אחר כך את הגמירה הכי חזקה. אני מתכופפת ברגליים ישרות, חרדה מכל תנועה, שמה את הדיסק במחשב, מפעילה את המצגת.

לשנייה אני לא נושמת, השקופית הראשונה, ואני מפחדת ממנה נורא.
אין שום סימן בשקופית, רק ההתחלה.
אני מתחילה, מרגישה זורמת, עוצמה, כל הריגוש מופנה להצלחה, אני הולכת לעשות את זה נפלא. מרגישה איך אני שובה אותם, מציגה הכל בקלילות, הכל פשוט, מובן.
שקופית שניה, אין שום סימן.
אני נרגעת ממשיכה, מצליחה להצחיק אותם, לעורר אותם, לעניין אותם, לקנות אותם, סופגת את החיוכים שלהם, את העיניים שמסתכלות בי, את המבט, וכל האנרגיה הזו זורמת בי, חודרת אלי מהעיניים, מהאזניים, מהלשון, דרך העור. זורמת דרך ראשי לשדי, לפטמות , לבטן התחתונה, לכוס החשוף שלי הבוער הרטוב. קבלו אותי, הזונה המלכה.
עוד שקופית, ועוד אחת , אני נסחפת .
הולכת תוך כדי הדיבור ממקום למקום, פונה אליהם, מחפשת את כל העיניים, מביטה לתוכן, מחפשת את התשוקה, את הערגה. הולכת בעיקר כדי להרגיש את הכוח הזה נשאב לתוכי, כשהכוס שלי עם כל צעד נע, כולי להבה, עוד שקופית ועוד אחת, שוכחת מהתנאי השלישי, שוכחת את המצב. מתנועעת על הבמה, מרשימה, שובה אותם, מתענגת ערומה.
והכל כל כך טבעי, נקי, חלק, כאילו מעולם נועדתי לעמוד שם, כל המיניות שלי פתוחה, אין שום רמז לבושה, אני שוחה בים כחול עמוק של מבטים, של תשוקה, ואני ערומה.


אני לוחצת על העבר, והשקופית לא מתחלפת.
הלב שלי קופץ, הרגליים נסגרות מעט, נעצרת הנשימה.
הנה זה שם, קטן ולא מורגש, אני מסתכלת טוב טוב, בוחנת. כן, זה שם למטה בפינה, שני סימנים קטנים, V כחול ו- X אדום.

החלטה ...

"לא !" ...

"אמרתי לא ! " ...

"אין סיכוי בעולם, תשכח מזה ! "

"טוב, את מוכנה לסתום את הפה לשנייה ולהקשיב לי ?! "

ישנן הנקודות האלו, שבהן אני נאלצת לסתום את הפה. לצערי הרב, בדרך כלל זה לטובתי. מה שכן, תמיד, אבל תמיד, נשארת לי הזכות להביע את עצמי במבטים והבעות פנים. אז אני סוגרת את הפה, רושפת מהעיניים, ומאמצת את הבעת הפנים הכי מבטלת שיש לי. אבל נאלצת לשמוע.


"כל מה שאת צריכה לעשות, זה לשים את זה בפנים. זה הכל ! אני לא אעשה שום דבר, אלא אם כן תאשרי לי ל.."

"אני לא מאשרת לך שום ד..." אני מתפרצת בקול

"שקט !!! " הוא נותן צעקה חדה.

לרגע הכל משתתק. גם המחשבות בראש לי. רק הלב דופק בפראות. הוא מסתכל בי בדממה וממתין, כשלאט לאט אני נרגעת. לאחר דקה או שתיים אני מהנהנת לו, עכשיו אני פנויה להקשיב.

"אוקי" אני מתרצה בסוף, "אני מוכנה לשים אותו בפנים. אבל שתדע, אני אומרת לך כבר עכשיו, שלא יהיה ספק, שלא יהיו לך שום אשליות, ושלא תהיה לי מאוכזב או משהו. אין שום סיכוי שאני אסכים לזה ! "
"סגרנו " הוא מסכם.
לרגע חולפת בי דאגה מהקלות בה הוא מסכים להצהרות שלי. לפעמים הוא מכיר אותי יותר טוב ממני, אבל הפעם זה כל כך מופרך שאין לי באמת מה לדאוג.


"איך זה בכלל עובד ?"
הוא פותח את האפליקציה בטלפון שלו " את רואה, זה מתחבר לי לכאן ב- bluetooth , ואז אני יכול לשלוט בו בעזרת הזזת הגלגל הזה. כאן אני יכול להפעיל ולכבות, וכאן אני משחק עם המהירויות"

" מדליק, אפשר לנסות ? " הוא מסתכל לי בעיניים, הניצוץ כמובן כבר שם.

" חחחח, בכיף, את רק צריכה לאשר לי זוכרת ? " הוא צוחק.

"לך תזדיין, אתה והגדג'טים שלך" אני מנסה לשחק אותה. "לא מאשרת לך שום דבר, לא רוצה לא צריך" .



התנאי השלישי.

הוויברטור ממש קטן יחסית, חמוד כזה. החליק פנימה לתוכי בקלות, ואחרי 5 דקות כמעט שכחתי שהוא בפנים. עד ש ... הסימנים ! אני מקללת בתוך הראש, שולחת אותו לאלפי עזאזל, אבל המצגת לא תעבור לשקופית הבאה אם לא אלחץ על אחד הסמנים.
"אין ספק, אין שום ספק, זו בכלל לא אופציה, מצגת !!! " צועק לי הקול בתוך הראש. אני מזיזה את העכבר לעבר ה-X האדום. אבל בשניה שהסמן חולף מעל ל- V הכחול, הוא מוגדל ומובלט טיפונת. וזה מכה בי. צמרמורת, עוברת בגוף שלי, מזכירה לי עד כמה אני מגורה, עד כמה בולטות הפטמות שלי, עד כמה אני רטובה, עד כמה זקוק הכוס החשוף שלי. אני מכוונת ל-X האדום, אבל רואה לחרדתי שהיד שלי מקליקה על ה-V הכחול.

השקופית מתחלפת,
נתתי לו שליטה !!

אני ממתינה עוד חצי שניה מתכוננת לספיגה, דבר לא קורה.
זרמים של חרדה, של ציפיה, של ריגוש עוברים בי, אבל דבר לא קורה.
אני מתעשתת - המצגת.
אני חוזרת להסבר, חוזרת לקהל, הם מחכים לשמוע, מחכים לראות אותי, ואני חוזרת בענק להופעה. נדמה שעצם נתינת השליטה משחררת אותי עוד יותר. אני ממשיכה להסתובב חופשיה מעורטלת בראשי על הבמה. מול כל האנשים האלו, לא נותר בי דבר מהוגן, זונה.
אני מסיימת עם השקופית, ודבר לא קרה.
אני לוחצת להעברה, ושוב מופיעים הסימנים. חיוך גדול מתפשט בי. אתה צריך אישור פעם שניה ... אני יודעת שאתה נמצא שם איפשהו בקהל, מסתכל עלי, רואה את החיוך, כבר אין בי חשש. אני לוחצת על ה-V הכחול, מרימה את הראש מחויכת לקהל, "קח אותי, בן של זונה ".

וכשהשקופית מתחלפת, איפשהו בקהל בוצעה לחיצה, חוטים בלתי נראים נקשרים בין הכוס שלי לטלפון שלך, מעגל נסגר. הרצון שלך מתקשר ישירות עם הכוס שלי, מגיע לאותה קפסולה ורודה, מעורר אותה לחיים מפיל אותי כמעט לרצפה.
רעד עובר בכל גופי, ואני נשטפת בגל של חולשה. ביד אחת אני נשענת על השולחן, כדי לא להתמוטט, מנסה להסתגל לרטט הזה בתוך הכוס שלי, נלחמת ברצון לגמור, מקפץ מיד, בחשק להושיט יד.
מרימה את העיניים, כולם מסכלים עלי. כמה זמן "לא הייתי" כאן ? שניה? שתיים? שנה ?
הפרזנטציה חייבת להמשך, אני ממשיכה.

אני מרחפת בחלל, מדברת בשטף זורמת, כאן ולא כאן. הם לא יודעים את זה, אבל מאה איש צופים בי מאוננת מולם. הרטט העמוק בתוך הכוס שלי לא מפסיק לשלוח זרמים המכווצים לי בגלים את הבטן, הוא משחק בעוצמה, מוריד ומעלה, משחק בכוס שלי מול כולם. הפטמות שלי דוחפות נגד החזיה, שיראו אותן, שיראו אותי כולם !

אני באקסטזה, הכל זורם כמתוכנן, הכפילות הזו מפילה אותי, אני מתפקדת מדהים, מחזיקה את הקהל, הכל בראש נשלף בלי שום השקעה, אני מעולה, ואני זונה, אני מקצועית, ואני משחק. והם צופים בי מעבירה את החומר כשהוא משחק לי עם הכוס, כשאני על סף גמירה.

מעבירה לשקופית האחרונה, סמיילי ענק ומילה אחת "תודה".
אני עומדת זקופה, מישירה עיניים אל כולם.
הם מתחילים למחוא כפיים, והקול הזה מעביר אותי את הסף.
אני עומדת מולם וגומרת, בלי תנועה. מחיאות הכפיים הופכות קצביות, וכל מכה מכווצת לי את הכוס, מפוצצת אותי בפנים, מעבירה בי גל עונג חזק.
עיני פתוחות לרווחה, נוצצות, מחייכת לכולם, גופי רועד רעד עדין בלתי פוסק, כמעט בלתי מורגש, ואני אומרת עם השפתיים בלי קול לכולם,

"תודה".