המתנה (בלי אני)

יש דברים שגדולים ממך, שיכולים לעצור אותך באמצע ההתקדמות, חשובה ובשליטה ככל שתהייה, ואין מה לעשות מלבד לעמוד מולם חסר אונים.

כמו למשל רוקח אחד בסופר פארם, איטי להחריד, עם עוד עשרה אנשים שממתינים בתור. אני מרגישה איך העצבים מתחילים לזחול לי מתחת לעור כשהוא מנהל שיחה על גבול שיחת החולין עם הזקנה שמולו, והזמן פשוט עוצר. אני מסתובבת במקום חסרת מנוחה מחפשת במה להתמקד, עד שאני רואה אותו. הוא בערך חמישי בתור אחרי. גבוה, חולצת כפתורים שחורה, שיער קצר, נראה טוב. עוד מבט על הזקנה שעדיין מדברת עם הרוקח ואני מחליטה שאם כבר להמתין אז שיהיה כיף.
קדימה אני אומרת לעצמי, בואי נשחק בו.

אני נעמדת מרוחקת ממנו, מולו אבל מימין, הוא לא יכול לפספס אותי מצד אחד, אבל גם לא ישר לפנים. אני נעמדת זקופה בחצי פרופיל ומבליטה טיפונת את הציצי, יודעת איך זה נראה מהכיוון שלו. קצת משחקת בשיער, קצת בחצאית, ואז מגניבה ממש בזווית העין חצי מבט. יופי הוא מסתכל עלי. עכשיו מתחיל הכיף. אני מתחילה להעביר בראש את הדימויים, משהו מהיר ואינטנסיבי : זין, כוס, חבלים, יד על הצוואר שלי, חדירה אלימה, מציצה, קולות . ותוך עשרים שניות האפקט מושג - הפטמות שלי בולטות. אני כולי מגורה, הפנים מעט סמוקות, ליקוק קצר והשפתיים רטובות. גם בלי לראות אני יודעת שהוא מסתכל עלי מהופנט, והנה זה בא. התנועה אחת מהירה אני מסובבת את ראשי אליו נועצת בו את עיני בפרצוף של "על מה אתה חושב בדיוק שאתה מסתכל?" אני חולה על איך שהם מתייבשים במקום, מורידים את הראש, ולרוב אפילו נעלמים מהמקום בלי לעשות את מה שהתכוונו.
אני נותנת לו את המבט, אבל הוא לא מוריד את עיניו, מסתכל ישר לתוך עיני בשוויון נפש, אני מנסה להכעיס עוד יותר את המבט שלי, אבל הוא ? כלום, פשוט מסתכל לתוך עיניי. שיט, אני תופסת שהוא מזהה בי את ההפתעה, מרגישה שנתפסתי מרמה במשחק שלעולם לא הכזיב אותי, ומרגישה צורך עז להוריד את הראש שלי, אבל לא נכנעת.
אוקי, אני אוספת את עצמי ומשנה טקטיקה, אז הצלחת לא להיות מובך, אתה חושב שאתה יכול לנצח אותי ? אני מישירה אליו מבט חוצפני, לא מורידה את העיניים לשנייה.
הוא מתחיל לסקור במבט חוצפני מופגן את הגוף שלי, מלמעלה למטה. תסתכל, תסתכל אתה חושב שתביך אותי? שתעליב אותי ? אני יודעת מה אני שווה. הוא ממשיך להסתכל לתוך עיני, ואני אליו שנינו לא מורידים את המבט, ואני לא מתכוונת להישבר ראשונה.
ואז החוצפן הזה מביט בי, בבלטה לידו, ושוב בי. מסמן לי עם העיניים לבוא לעמוד לידו. אני פשוט לא מאמינה. נראה לך שאני אבוא רק כי סימנת לי עם הראש ? אתה תבוא אתה, או תבקש יותר יפה. אני לא מורידה את העיניים וממתינה. אבל הוא ? כלום. ממשיך להסתכל בי, לא עושה כלום, לא אומר כלום, והכי גרוע לא מסמן שוב עם הראש, רק ממתין. אוקי אני מחליטה בסוף, אתה יודע מה ? הרווחת, אני אגיע לשם, ונראה אם אתה יודע לעשות יותר מסתם לנבוח. אני מנסה לחפות על ההיסוס הארוך שלי ומנסה לשדר ביטחון כשאני הולכת ישר וזקוף למקום אליו הוא הצביע, מרגישה שלא ממש מצליח לי.
טוב אני נעמדת קרוב אליו, מסתכלת לתוך עיניו, במבט חוצפני שאומר, "נו מה עכשיו?" . הוא מוציא את הטלפון מהכיס ומתקשר, מחזיק את הטלפון על האוזן ומישיר מבט לתוכי, עד שעונים לו, ואז הוא פשוט מסובב את הראש מתחיל לדבר.
בן זונה ! איזה בן זונה ! הביא אותי עד לפה, ועכשיו הוא הולך לדבר בטלפון, איזה בן זונה ! אני רותחת מעצבים מהמשחק שהוא משחק בי, נאבקת בצורך עז להסתובב בהפגנתיות וללכת, מעבירה בראש את האופציות: להגיד לו מה נראה לך ? , לך תחפש, לך תדבר בטלפון אם זה מה שמספק אותך, ידעתי שזה רק פוזה, לנתק לו את הטלפון, להגיד לו הפסדת ... אבל בכל האופציות אני מרגישה חלשה, כאילו נסחפתי אחרי התגובה הרגילה, המתבקשת .
אתה יודע מה, יא בן זונה, אני נשארת כאן במקום, ובמבט שלי לא תראה שמץ של כלום, חשבת לערער אותי? לא מזיז לי את הפטמה השמאלית. נשארת נטועה במקום מסתכלת עליו לא מזיזה עפעף, אני עוד אראה לך מזה עוצמה.
הוא ממשיך לדבר לידי בטלפון, ואני עומדת זקופה כאילו כלום, ואז כדי להעביר את הטלפון ליד השנייה הוא פשוט שם לי ביד את השקיות שלו שאחזיק. אני מרגישה לכודה בשלב זה של המשחק, כבר לא לגמרי יודעת איך לשבור את הכלים מבלי לצאת מפסידה, אני לוקחת את השקיות כאילו מעולם נועדתי להחזיק לו אותן, משכנעת את עצמי שזה מוכיח עד כמה אני חזקה, עד כמה אני בשליטה. תוך כדי שיחה, הוא מסמן לי עם היד להישאר במקום והולך.
לאן אתה הולך בן אלף זונות ? בוא , נראה אותך מולי, אני מתחילה לתכנן את המהלכים שלי ברגע שהוא חוזר.
בעודי עומדת שם במקום כמו מפגרת, אני פתאום מודעת לאנשים מסביב שלא שמתי לב אליהם מאז החל המשחק. פתאום אני קולטת שמסתכלים עלי. בשנייה הראשונה משתלט עלי חוסר ביטחון מבהיל, כמה הם ראו ? מה הם חושבים עלי ? הם קלטו שאני נותנת לו לשלוט בי ? אני נושמת נשימה עמוקה אוספת את עצמי ויורה מבט מצמית בבחור הצעיר שמסתכל עלי, הוא מיד מוריד את הראש. עוד שניים שלושה מבטים מסביב ואני מרגישה שוב בטוחה. יודעת שעדיין בזוית העין בוחנים אותי, אבל לא מעיזים לנעוץ מבטים, ואני כבר לא נראית כזו מסכנה.
הוא חוזר אחרי דקה, כבר לא מדבר בטלפון. אני מתאפקת לא לחייך חיוך של "חשבת שיהיה לי קשה אה?". הוא שם לי ביד שתי חבילות, קונדומים ו-KY . חושב שזה מביך אותי להחזיק את זה אה ? אין לך מושג עם מי יש לך עסק, אני מחזיקה את הקופסאות כמו מלכה, ורק ליתר ביטחון יורה שוב מבט מאיים קצרצר לבחור הצעיר. ואז הוא מתיז לי על הצוואר בושם שהוא מחזיק. מריח אותי בנשימה עמוקה, ומחייך רבע חיוך לעצמו. אני נאבקת לא ליפול קדימה, לא יודעת למה.
התור שלי הוא הבא בתור, הוא לוקח לי את המספר מהיד, ואני נדרכת. הנה זה מגיע, אתה לא תתאפק נכון ? אני תמיד מזהה ניצול, מקילומטרים. זה הכי קטן וטיפשי אבל אתה תשתמש במספר שלי כדי להתקדם בתור, תשתמש במה ששלי לטובתך, תפרוץ את גבול הניצול שלי. אתה הולך לדרוך על המוקש שיפוצץ אותי, המילים מתארגנות בתוך ראשי, חדות וקשות מחכות לשנייה הנכונה כדי להתפרץ.

אבל הוא קורע את הפתק עם המספר מול העיניים שלי. אני בהלם. כל המילים מתפוגגות, פי נפתח אבל לא יוצא שום קול, מרגישה כאילו הוא קרע אותי, ואף מילה לא יוצאת לי, מנוטרלת.
הוא לוקח את הפתק עם המספר שלו, מכניס את הפינה לפה שלי שעדיין פתוח ואומר לי את המילה הראשונה "תחזיקי". הגוף שלי מגיב מעצמו, הפה נסגר על הפתק.
אני עומדת באמצע הסופר פארם, לידו, ממתינה עם השקית שלי ביד אחת, השקית שלו חבילת קונדומים ו- KY ביד השנייה, ופתק עם המספר בפה. מרגישה כמו קולב מעילים בפתח הבית. אני כבר לא מעיזה להסתכל על האנשים האחרים, אני כבר לא מנסה להיות חזקה, רק עומדת במקום ממתינה שנייה אחריי שנייה כשגלים של עלבון ובושה שוטפים אותי, בולעת בקושי את הדמעות, רק שלא יצאו, רק שלא יצאו.
אחרי שני נצחים לפחות הוא אומר "הגיע התור שלנו" ואני הולכת כמו זומבית לידו אל הרוקח. הוא מושיט יד ומחזיק את הפתק עם המספר, ממתין בטקסיות שאפתח את הפה, אני קולטת שהגבתי טיפונת מאוחר מדי לפי הפרצוף של הרוקח, ומיד אני מתגייסת מולו, להחזיר לעצמי מעט כוח. אני שמה את החבילות על השולחן בנונשלנטיות מבלי להזיז שריר בפנים, מבוכה לא תראה כאן. "היא רוצה לדעת איך משתמשים בזה " הוא אומר לרוקח מצביע על ה-KY "נכון ?!" הוא מביט ישירות לתוך עיניי. "כן" אני אומרת, מבוייש חלש ממה שהתכוונתי. "זה חומר סיכה" אומר הרוקח "שמים את זה לפני החדירה, וזה עוזר ". אני מחייכת הבנה לרוקח, אבל הוא חותך אותי "רצית לשאול עוד משהו על זה לא?! " אני מסתכלת עמוק לתוך עיניו, מבטו חודר אותי, מחפשת מה הוא רוצה שאשאל, מה הוא רוצה שאשאל ... הוא לא עוזר לי, רק מסתכל לתוך עיניי, וממתין. הוא רוצה להביך אותי, הוא רוצה לבחון אותי, הוא רוצה להשפיל אותי, מה יכול להיות משפיל ? ... מה הכי מביך לשאול ... מה אני יכולה לשאול שאף אחרת לא היתה מעיזה ? ... מה יפיל אותו ? ...
"כן " אני אומרת לרוקח, "תגיד, אם משתמשים עם זה לאנאלי אפשר אח"כ גם למצוץ ? כאילו, זה לא רעיל ? " אבל בעוד שאני מצפה שהרוקח ייחנק, הוא אומר לידי "איכס !!! למה שתעשי כזה דבר ?" בא לי למות. אני עומדת חסרת אונים לא יודעת אפילו איך להגיב, שום דבר לא עולה לי לראש, בטח שלא משהו מתחכם, שום דבר. רק ריקנות, ותחושה סיוטית של שקט. "רצית לשאול אותו משהו אחר לא?! " הוא אומר, ואני לא מצליחה למצוא אף מילה בראש, כלום. אני עלה ברוח, אוויר, שקית ריקה, אין לי שמץ של מושג מכלום על כלום. אני מביטה בו חסרת אונים לחלוטין.
הוא רואה את חוסר האונים שלי, מתענג עליו, מושך עוד שניה, מראה לי מי הוא רואה שאני, ואז שובר את השתיקה בצחוק " טיפשונת, רצית לשאול כמה זה עולה ... ".
אני שותקת, מושפלת כמו שלא הייתי מעולם, ילדה בת שלוש, חסרת אונים. אני לא קולטת מרגע זה כלום. רואה לא רואה אותם מחליפים מילים, הוא משלם על הכל, הוא שם בשקית, הוא חותם, הוא אומר בבקשה.
אנחנו יוצאים החוצה מהסופר פארם, אני נסחבת אחריו.
הוא מסתובב אלי, זה הבושם והדברים שלך, הוא נותן לי את השקית. ואז מחזיק את פני בשתי ידיו.
"אני רוצה שתדעי שמאד מאד הרשמת אותי שם" הוא אומר, "כל הכבוד". והדמעות פתאום מתחילות לנזול לי בלי שליטה, כשגאווה עצומה ואושר מציפים אותי.
"תודה", אני אומרת, "תודה לך" .
"יופי" הוא מחייך אלי, "תהיי פה מחר בשעה חמש עם כל הדברים, ולבושה רק קצת פחות". הוא מנשק אותי על הלחי, מסתובב והולך.
ואני נשארת, מתנדנדת ברוח, עושה רשימה בראש. קונדומים, KY , בושם עלי, בלי תחתונים, בלי חזיה, עוד 21 שעות ו - 12 דקות ...