בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

עולמות מתערבבים - אפרת

מאת Silver color     6 בנוב 15 4037
אני מלאת תודה על הלילה הזה, הוא היה המרגש ביותר בחיי.
אני ורעות היינו בדרך לפינגווין, הלכנו מהר, אנחנו מיומנות כבר על עקבים גבוהים ומצליחות לנווט בקלות בין חיות היער בעלי הקריאות הגבריות עאלק, "היי, לאן אתן הולכות?", "ואוו כוסיותתתתת!".
היה אתמול אפילו קטע מצחיק, במעבר חצייה אחר, באלנבי, נעמדנו ברמזור. לצידינו עמדו שלושה סטלנים, נראו די מבסוטים מהחיים היפים שלהם באותם רגעים, ומי מאשים אותם, אם לי היה משהו לעשן גם אני הייתי מבסוטה. לצד השני הגיעו מייד שני בחורים, חנונים כאפות, ג'ינס ונעלי ספורט, חולצות טי שירט שאני לובשת לקראת השינה. בקיצור, בתולים, בדוק.
חיכינו שהרמזור יתחלף ובזוית העין אני מבחינה במבטי הפשטה משני הכיוונים, בהו בנו מצד ימין ומצד שמאל. אני לא מתחייבת, אבל נראה לי אפילו שזיהיתי קצת ריר נוזל משפתותיו של אחד מהכאפות.
בכל אופן הרמזור התחלף לירוק ומייד עברנו. הותרנו חלל ריק בין הסטלנים לחנונים. הם, שלא עקבו אחרי האור ברמזור גילו לפתע אחד את השני, הסטלנים הסתכלו על החנונים והחנונים על הסטלנים. אמנם לשבריר שנייה, אבל המחשבה הזאת על איך חמישה גברים מסתכלים אחד על השני במבט הכלבלבי שלהם הצחיקה אותנו עוד באמצע הכביש ממש לאחר שני צעדים לכיוון השני של הרחוב.
הגענו לרוטשילד, שמחות וצוחקות, ושוב אדום. רעות עשתה צעד קדימה ואמרה לי "בואי...".
"אל תעברי".
בכלל לא שמתי לב אליך, אבל תפסת לי את היד והייתי בהלם מוחלט, גם בחלומות הכי פרועים שלי לא הייתי יכולה לתאר מצב שגבר יתפוס לי את היד ויעצור אותי מלעבור במעבר חצייה. בעצם לא יכולתי לתאר לעצמי מצב שגבר בכלל יעז לתת לי הוראה, אני רגילה לבקשות ותחנונים.
"סליחה?" שאלתי אותך עדיין משועשעת ממקרה המפשיטים במעבר החצייה הקודם ולא מבינה בכלל את הסיטואציה, אבל אז עזבת לי את היד ופתאום הרגשתי ששוב יש רק כלבלבים מסביבי, השארת אותי שוב לבד, היד האוחזת שלך טלטלה אותי והסמכות בקול שלך בלבלה אותי.
"אל תעברי", חזרת על אותו משפט, פקודה. בלי לפרט. גם לא הרגשתי שאתה מפשיט אותי בעיניך כמו שאני רגילה ואני מזהה מבטי הפשטה בקלות.
"סליחה חמוד! אתה השומר שלה?" התערבה רעות, המומה לא פחות ממני כנראה למוצא פיך.
"אם היא רוצה שאני אהיה השומר שלה, אני אהיה השומר שלה", המילים האלה הדהדו לי בראש כל הערב.
רעות סחבה אותי ולא הצלחתי לומר לך מילה אחת נוספת, אבל שמעתי רק רעש במועדון, הבאסים החזקים הפריעו לי לשחזר את המשפט שלך שוב ושוב ושוב.
רעות היתה בשלה, התחילו איתה המון גברים, היא פלירטטה איתם, שתינו אוהבות את זה. גם איתי התחילו, אבל לא הייתי שם, הייתי איתך, הם רק הפריעו, הם לא זיהו שהכרתי אותך לפני כמה רגעים, אני לא אמרתי כלום כי לא ידעתי אם אראה אותך שוב.
שעה קלה עברה ורעות כבר כבשה מישהו על הבר, אני החלטתי שנמאס לי, לא נהניתי, אמרתי לה שאני הולכת ויצאתי. הלכתי לכיוון הרכב ופתאום ראיתי אותך יושב עם חבר שלך במסעדה, בחוץ. הרגע הזה שהרמת את עיניך ושמת לב אליי הרעיד לי את כל הגוף, אני תוהה אם הבחנת שהצעד הבא שלי היה קטן יותר, הוא היה קטן כי פשוט כמעט נעצרתי, דום, אינרציית התנועה היא זו שגרמה לי להמשיך ללכת.
"היי" שרבבתי בשפתיי לעברך ואתה שלחת אליי חיוך וזה הכל, החזרת את מבטך לחבר. התקדמתי והרגשתי שאני שוב מתרחקת, אין לי לאן ללכת עכשיו, הבית שלי ריק ואתה היית שם, הגבר היחיד שראיתי הלילה, גזע יחיד בין כל הענפים, איך ממשיכים בלעדיך? חזרתי, לא ידעתי את התשובה לשאלה.
"תגיד, אפשר לשאול אותך שאלה?" שאלתי בחוסר ביטחון שממש לא מאפיין אותי.
אני זוכרת שהפנית מבטך אליי שוב, לא נראית מופתע כשחזרתי, היית מאוד נינוח, ביס בתוך הפה. סיימת אותו לאחר שניות ארוכות, הסתכלת עליי לאורך כל הלעיסה ואז שאלת אותי:"את רוצה לשאול אותי אם ההצעה שלי עדיין בתוקף?".
הייתי כל כך מופתעת שאתה חד וצלול, לא התחמקת ממה שיצא לך מהפה לפני שעה וחצי והחיוך המרומז שלך גרם לי לתהות אם אתה צוחק איתי או רציני, פחדתי להתבזות בתשובה, "אממ, שאלה אחרת..." צחקקתי, אף על פי שזו באמת היתה השאלה שרציתי לשאול, לא כמו שאתה שאלת, אבל כן כמו שאתה רוצה.
"לפני שאת שואלת את השאלה שלך, תעני לי על שלי, את רוצה לדעת אם ההצעה שלי עדיין בתוקף?", ערערת אותי שוב, הייתי כבובה שותקת אל מול שאלתך. אני אפילו לא חושבת שעניתי את מה שעניתי, אבל עניתי, "כן".
"אז כן", השבת לי ולקחת לגימה מבקבוק הבירה שלך.
איבדתי את עצמי, לא חשבתי בבהירות, "כן, רגע, אוקי, מה זאת אומרת בעצם?".
הורדת את הבקבוק, "את רואה את הספסל שם?" הצבעת על הספסל הרחוק כמה מטרים מהמסעדה, מעביר את לשונך בתנועה מעגלית על השיניים העליונות, מנסה לנקות איתה שארית אוכל פוחזת.
"אוקי...כן" הייתי נבוכה.
"אני מדבר עם חבר שלי עכשיו, שבי שם, חכי לי בבקשה, תני לי לסיים איתו ולהגיד לו שלום", שלחת אותי לספסל כמו ששולחים ילדת בית ספר לפינה, ואני הלכתי, והתיישבתי.
ניסיתי שלא להסתכל עליך, זה אתה שצריך להסתכל עליי! אבל לא הסתכלת...דיברת עם חבר שלך ואני כן הסתכלתי, הגנבתי מבטים חטופים לעברך, אם אתה לא מגיע עוד דקה אז אני הולכת!
מי אני שאחכה לך כך כשאתה יושב ומדבר עם חבר שלך? מי אתה חושב שאתה? מי אתה...? מי אתה שכבלת אותי אליך ומתי אני אשתחרר?
אוף, תבוא כבר...
אוף אתה חצוף!
נוווו...אמרת בבקשה, היית מנומס, אולי זה לגיטימי, בכל זאת היית בשיחה עם חבר. לא יודעת.
הנה! קמת! התחבקת עם חבר שלך ואז נכנסת פנימה למסעדה, למה?! חבר שלך הלך. לאן אתה הלכת? שירותים? אבל למה לא באת להגיד לי שאתה הולך לשירותים? שכחת אותי?
אני צריכה לחכות? אתה תחזור?
"את שבעה רק מלהסתכל או שבא לך לשבת איתנו?" פנה אליי פתאום הבחור עם החולצה הלבנה, הוא בדיוק הגיע עם חבר שלו למסעדה וראה אותי יושבת לבד על הספסל.
"תודה, אני לא רעבה" חייכתי.
אבל הוא הקשה, "תקשיבי, עם האוכל בא התיאבון. בואי, אני מזמין".
היה לו חן בהתחלה, אבל הוא החל להתפוגג כשהוא התחיל ללחוץ. סירבתי לו בנימוס והייתי עוזבת לולא חיכיתי לך, אפילו שאין לי מושג כבר מה קורה איתך. אני לא בטוחה שתבוא, אבל האמנתי שכן.
ואז הגעת.
קלטת מייד שלא מדובר במכר ותיק שלי, "בואי", קראת לי לכיוונך, באתי ושמת את כף ידך בגבי התחתון, לא דחפת, אבל הובלת אותי קדימה. איחלתי להם בתיאבון והתחלנו ללכת.
"מה רצית לשאול אותי?" שאלת.
"לאן הלכת שנתת לי לחכות ככה?" ניסיתי לזרום.
"לשירותים".
"אוקי..." האמת שתיארתי לעצמי, אבל בכל זאת שאלתי.
"אבל זו לא השאלה שרצית לשאול אותי, מה רצית כן לדעת?" שאלת בקול מלטף.
רציתי לדעת הכל, אבל לא זכרתי איך רציתי לשאול את זה, "מה זאת אומרת בעצם שתפסת אותי? מה הכוונה שתשמור עליי? כאילו, מה הקטע? באמת?", שאלתי הכל, מן סדרה של שאלות, חלקן מכוונות, חלקן מנסות פשוט להבין אותך. הייתי בתוך מערבולת, אתה הכנסת אותי אליה והייתי צריכה שתוציא אותי משם דרך הצד השני או שאני אחזור למקום ממנו הגעתי.
"למה חזרת אליי?" הפנית אליי את מבטך בעודינו הולכים.
"לא יודעת!" עניתי בקול, הרגשתי שהמערבולת מתגברת ואני לא בטוחה לאיזה כיוון אני נסחפת.
ואז עצרת אותי, סובבת אותי אליך וביד אחת תפסת את סנטרי, הרמת אותו ומבטי הצטלב במבטך.
"תאספי את עצמך" ציווית, "אם את לא מסוגלת לשלוט בעצמך אני לא אוכל לשמור עליך".
שוב אמרת את זה, את ה"לשמור" הזה, לא הבנת שבגלל זה חזרתי?! או שבעצם כן הבנת ואתה רוצה להסביר לי את בדרכך?
אני מוכנה, אני שלך, לא אשאל עוד שאלות, אני יודעת שאקבל ממך את כל התשובות.
שתקתי, המשכנו ללכת, "אפשר לשאול לפחות איך קוראים לך?".
"דורון", "לך?".
"אפרת". "דורון...לאן הולכים?".
"לאוטו" הצבעת על רכבך שחנה כמה עשרות מטרים מאיתנו.
"אוקי...לאן נוסעים?" צחקתי קלות, צחוק של התרגשות, סקרנות.
"אליי".
לאאאאא! לא! לא! לא! אני לא הולכת לביתו של אף גבר זר שאני לא מכירה, בחלומות שלך חבוב! מה אני נראית לך? טיפשה? אין סיכוי בעולם שזה יקרה! אתה יכול לצאת מהסרט שלך! אני בכלל לא יודעת מי אתה!
"היכנסי", נכנסתי.
לא יודעת למה נכנסתי, אולי כי הצלחת לשבש לי את העקרונות, אולי כי הרגשתי שכל מה שחונכתי עליו עד היום הוא לא בהכרח מספיק ויש לך עוד מה להראות לי. איתך זה היה שונה. הבטחת שתשמור עליי והאמנתי לך.
"את אוהבת פרל ג'אם?" שלפת דיסק עם יד שמאל וידך הימנית על ההגה.
"מממ...לא כל כך מכירה את השירים, אבל אני מניחה שהם בסדר", ברור שאני מכירה את הלהקה, אבל איזה שירים יש לפרל ג'אם?
"תכניסי", הגשת לי אותו והכנסתי לרדיו דיסק.

"תלחצי פליי".

www.youtube.com/watch?v=OznWh_C_JDQ

"אה, את זה אני מכירה" שמחתי, השיר המוכר הזה נתן לי תחושת שייכות ואתה זה שבחרת אותו, יכולתי לזמזם, את המילים של השיר אני לא באמת מכירה, אבל העדפתי להישאר בשקט ולהקשיב, לתת למוסיקה להכניס אותי לעולמך, איתך.

"תגבירי".

כאילו נתת לי הזדמנות לרוקן את המחשבות, לאסוף את עצמי, כפי שציווית עליי. עכשיו זה רק השיר שמתנגן ואני בדרך אליך.
לא החלפנו מילה כל הנסיעה וחוסר וודאות התחלף בעכשיויות, לא ידעתי מה עתיד לבוא, אבל הקרבה אליך היתה נכונה לי. מבחינתי אפשר היה להמשיך לנסוע איתך עד מחר. בסוף הגענו.
נכנסנו אליך הביתה והורית לי לחלוץ את נעלי העקב בפתח הדלת. עמדתי לידך ואתה 1.80 ומשהו נראה לי, העקבים עזרו לי להיות שווה אליך, אבל לא באמת. אתה לחלוטין מעליי ואני מתחתיך.
"מה את שותה?", היית מנומס.
"מה יש?".
"בירה, יין, קפה ומים".
"יין יהיה נחמד" השבתי ונכנסת למטבח להביא לי את כוס היין.
נכנסתי לסלון והתיישבתי על הספה, הסתכלתי על התמונות, בחנתי את הדירה. סרקתי כל פינה והתבוננתי בכל חפץ. הכל סיקרן אותי, מה הסטייל שלך? מה אתה אוהב? איך אתה מסודר? כל דבר היה מעניין.
"קומי!" הרמת את קולך עם כוס יין אדום ביד, "אני אישרתי לך לשבת?" קראת בסמכותיות.
אתה אישרת לי?! ממתי אני צריכה אישור, כבר לא ידעתי מה קורה איתי...? נעמדתי, פחדתי, לא קיבלתי אישור לשבת, טעיתי...
"עמדי כאן" ציווית עליי לעמוד במרכז הסלון, "ראש לשם", כיוון הספה, אתה בגבי.
הנחת את הכוס על השולחן מולי וחזרת לאחור. לא העזתי להסתובב, גם לא להרים את כוס היין. התחלת ללטף את שיערי, התקרבת אליי, כמעט צמוד, ואז במשיכה חזקה – נכנעתי לך.
אזלו שאלותיי, אני שלך, תגיד לי מה עושים, תדריך אותי. לא אטעה שוב, מבטיחה.
המשכת ללטף את צווארי וידך האחת עדיין אוחזת בשיערי. שמעתי את דפיקות הלב שלי, הרחתי אותך.
ידך עברה לישבני, היא תפסה לחי אחת, עזבה ותפסה את השנייה. הרגשתי שאתה נהנה, כל כך הרגשתי, כל כך נהניתי.
"רדי על שש" לחשת באזניי ולרגע לא חשבתי לסרב.
לאט לאט הרמת את שמלת המיני שלי אל מעל הישבן ואחוריי היו חשופים אליך מבעד לחוטיני הכחול שלבשתי. הרגשתי סקסית, הרגשתי את זקפתך בלי שנתת לי להרגיש אותה. אתה התבוננת בי ואז באותה איטיות הורדת את החוטיני למטה אל ברכיי ומשם שלפת אותו מרגליי. הרגשתי נגיעות של לחות כשמשכת אותו והוא עבר בין ירכיי, הוא היה ספוג בתשוקה. הייתי רטובה מאוד, צמרמורת היכתה בי, חיכיתי שתחדור אליי, רציתי שתמלא אותי.
ואז הלכת.
הסתובבתי, סליחה, אבל לא הבנתי לאן אתה הולך? לא שאלתי כלום, לא זזתי, נשארתי למטה.
חזרת לסלון והנחת מחשב לפטופ מולי, על המסך היה מסמך וורד, דף חדש, "מה זה אומר?".
סטירה על ישבני! "תהיי בשקט!" דרשת. נשארתי בשקט. הלכת שוב.
"תצמידי רגליים", הבאת נר ושמת אותו בין כפות רגליי. הדלקת אותו עם מצית, "יש לך כרגע נר דולק בין כפות הרגליים, תדאגי שלא להזיז אותן כי את עלולה להיכוות". כיבית את האור.
זו הפעם הראשונה בחיי שמישהו משחק איתי במשחק כזה, אבל זו זכותך, אני כלי.
לקחת את כוס היין האדום והנחת אותה על הרצפה לידי, "עכשיו תכתבי, תכתבי איך הכרת אותי? מה חשבת עליי? מה עבר עלייך? מה עובר עלייך? את תתחילי במשפט 'אני מלאת תודה על הלילה הזה'. יש לך שעתיים עד שהנר ייכבה בין כפות רגלייך, השעווה החמה תנזול מידי פעם, אבל היא תהיה נעימה לך, כי היא נעימה לי. אם נכווית או משהו דומה לזה, תקראי לי ואמרח לך משחה נגד כוויות. כל סיבה אחרת – לא תגרום לך להפסיק את הכתיבה, לא תגרום לך לזוז, לצייץ, להוציא הגה. האם זה ברור?".
"זה ברור". והלכת.

כך התחלתי לכתוב, עומדת על שש, לוגמת מכוס היין לגימות יחידות. אני לא יודעת איפה אתה, אולי מאחוריי, אולי בחדר השני, והנר כבר דולק זמן רב, אני מרגישה שהוא לקראת סיום, מרגישה את שעוותו החמה, היא שורפת, אך אני יכולה עדיין לעמוד בזה.
מידי פעם עצרתי בכתיבה כדי לנשוך שפתיים מכאב זליגה גדולה של שעווה. אור הנר המרצד מרמז על קירות הסלון שאני לבד, מביעה את עצמי בהבעה טרופה, באזניי שומעת את קולך.
אני חוששת ששעוות הנר תימס ולא אוכל לשאת בכאב, אני לא כאן, אני מקלידה, רק מקלידה ולא מעזה לזוז יותר. דמעות בעיניי ואני עדיין כותבת, אני חוששת שאצטרך...

"למה הפסקת?" שאלת אותי, "תמשיכי לכתוב: למה הפסקת? שאלת אותי, תמשיכי לכתוב."
חושך. רק אור מסך הלפטופ נשאר מאיר ואתה. שינוי האור הזה הקפיץ אותי והפסקתי את הכתיבה, אף על פי שאסור לי. זה מפחיד אותי יותר, אני לא יודעת איך תתייחס לזה, אני מקווה שתבין אותי.
להבת הנר...אתה כיבית אותה, רגע לפני שנמס הנר לחלוטין על כפות רגליי.
אתה שמרת עליי.
אני מבינה עכשיו, קיבלתי את כל התשובות שחיפשתי ממך.

"את רוצה עכשיו שאזיין אותך?" אתה שואל אותי בעודי ממשיכה לכתוב ואני בוערת, כיבוי להבת הנר הדליק אותי ואני חמה יותר מכל אש, אני מבקשת את אישורך להפסיק לכתוב כי ידיי רועדות ואינני יכולה עוד.
"תכתבי: מאשר".
"מאשר".

sex doll​(אחרת)
וואו..יש אלוהים. פאק.
07/11/15 20:20
פניקס סגולה​(נשלטת)
ממש מצוין!!
07/11/15 20:24
Dangerous Dolphin​(נשלטת)
גם אני מאוד מאוד אהבתי. מותח מאוד מההתחלה ועד הסוף , סקסי, ומשאיר טעם של עוד!
07/11/15 21:44
קתרין​(נשלטת)
נפלא.
07/11/15 23:43
נעדרת
"גזע יחיד בין כל הענפים" :) עוד לא נתקלתי בכתיבה באתר שגרמה לי לכאלה עקצוצים בכל הגוף. הסיפור הזה כתוב בצורה כל כך מודעת. אני חושבת שהתאהבתי :-) האם יש דרך ליצור איתך קשר?
08/11/15 01:18
just s​(נשלטת){DomGB}
וואו וואו וואו וואו. זה מושלם. רוצים עוד :)
09/11/15 07:52
גנדלף​(אחר)
ממממממממממממממ............... :)
26/11/15 01:37
BettyBoum
וואו!!! חבל שזה לא קורה במציאות... ;)
02/12/15 15:32
לב אדום​(נשלטת)
מורגש כאילו זה קרה לפני כמה דקות . צמרמורת בגוף
22/01/16 18:06
DominaX​(שולטת)
מהמם;))
31/01/16 00:14
Oster3
מקסים רציתי ליצור איתך קשר להגיד לך אישית אתה נשמע מקסים.
17/02/16 14:26
monogamy
לייק
10/05/16 17:22
יסמין12
יש לך באמת סקיל זה כתיבה מושלמת
30/10/16 22:27