להכאיב. סיפור תשוקה של שבוע, או של חצי עשור.
מאת Mistress Heart(שולטת){פשוט תות}
31 באוגוסט 2015
תכאיבי לי – היא מבקשת. תכאיבי חזק.
הכל מרגיש קצת מוזר. קצת מוכר. סוריאליסטי כמעט.
כל זה כבר היה. ועכשיו שוב.
שוב הסיפורים שלא נותנים מרגוע.
שוב האתר עם השם המפחיד.
זה שלא נעים לפתוח בפומבי.
זה התחיל לפני שש שנים בערך. גיליתי כמה גניחות הנאה, וזעקות הכאב – יוצרות את אותה תחושה נעימה ומערפלת בגוף. או אולי בעצם מעירה ומחדדת? מה זה התחושות האלו בכלל? זה לא אמור לקרות ככה. בחורות טובות וצעירות לא אמורות לחשוב על נשים אחרות, אז על הגוף המעונה שלהן? על סימנים אדומים וחבלים?
ובכל זאת הייתי כאן. כינוי שונה, חוויות שונות – אבל אותה התרגשות. אותו דגדוג בבטן שמרגיש כל כך רע וכל כך טוב.
דיברתי עם בחורה אחת, אמרה שהיא רוצה להרגיש ילדה. לא ידעתי מה זה אומר בכלל. אני בעצמי ילדה. בסה"כ בת 20, אחרי צבא. איך אני גורמת למישהי אחרת להרגיש יותר קטנה ממני? הפחד משתק. אני נסוגה.
אחרי זה דיברתי עם בחור. עוד בשלב שחשבתי שזה אפשרי לי. אפילו נפגשנו פעמיים. פעם אחת בבית קפה. דיברנו על ציפיות ועל גבולות. אמרתי לו שזה לא יכול להתגלות לעולם. הוא הסכים. בפעם השנייה כבר נפשנו במטרה לבדוק מה הלאה – היה לו מעין שוט צעצוע קטן, לא משהו שגורם לכאב אמיתי – אז השתמשתי בו בכל הכוח. הוא כאב מעט, נהניתי מזה. המפגש עדיין הרגיש מכני, אבל זו הייתה טעימה של משהו שהרגיש נכון. ואז שוב פחד.
החלטתי שזה לא אני. התרחקתי מהר.
מדי פעם עוד הייתי נכנסת. קצת קוראת במגזין, מתרגשת. ושוב מזכירה לעצמי שזה עולם של אחרים. זה לא קשור אליי.
בשנים האלו הייתי במספר מערכות יחסים עם נשים. אז מדי פעם הוצאו האזיקים, מדי פעם קצת שריטות. שום דבר שחורג ממה שכבר זלג לווניל כ"ריגוש נוסף". אבל הכל זה רק משחק כמובן. אני לא כזאת.
תכאיבי לי.
ואז היא הגיעה. בעוד שנים בוודאי לא אזכור את שמה. מפגש שהיה צריך להיות של לילה - בסוף היה שבוע. בראשי, השבוע הארוך בחיי. כל דקה כמו יום. לא נועד להימשך. אבל החזיר את כל התחושות בעוצמה המירבית. ״מה?״ אני שואלת. ״כמו שעשית עכשיו, עם הפטמות, ככה. רק יותר חזק, בבקשה.״
אני עוצרת לשנייה, מסתכלת על האישה, אולי הילדה שנמצאת מתחתיי. היא צעירה כל כך – יותר מחצי עשור מפריד בינינו. עולם שונה, חוויות שונות – אבל המבט זה המבט ההוא, שראיתי אז, בעיניים של ההיא מהצ'ט, של ההוא בחדר הדיסקרטי. בבקשה, היא אומרת.
זה הערב השלישי שלנו ביחד. יום לפני השארתי לה סימן, די גדול. לא מאוד דיסקרטי. העור שלה, החלק והצעיר, ממש קרא לי למצוץ ולנשוך אותו. יכולתי לשמוע את זה בבירור כמו את המוזיקה שהיתה לנו לפסקול. והיא לא רק שלא התנגדה, אלא עודדה אותי להמשיך. הגניחות שלה קורעות את מחסום הקירות. עכשיו המוזיקה כבר פחות בהירה.
באותו ערב אני נמצאת בדיוק כמו שאני אוהבת – מעליה. שתי רגליי מחזיקות את שלה פתוחות. היא מלטפת אותי, וזה מדגדג. זה נעים – אבל אני עסוקה. אז אני שמה את ידיה מעל ראשה ואומרת לה לא לזוז. היא מסתכלת עליי ישר בעיניים, מחייכת, ומזיזה. משהו בי ניצת. אני תופסת אותה ושואלת – ״ככה את רוצה שזה יהיה? בסדר גמור״. מצליבה את ידיה. וביד אחת מחזיקה את שתיהן, ומפעילה את כל כוחי. עכשיו היא כבר לא זזה לשום מקום. החיוך עדיין שם, ונדמה כרחב יותר מאשר רגע לפני. אני שולחת יד למגירה, ומוציאה משם צעיף. שתי תנועות מהירות ושתי זרועותיה מחוברות. לא הקשר הכי יציב בעולם – אבל כרגע זה מספיק. היא נראית מרוצה, וכך גם אני. היא עדיין יכולה להזיז את ידיה מטה – אבל לתמרן אותה זו משימה קצת יותר פשוטה כעת.
אני תופסת את חלקה התחתון של זרועה, זה שקרוב לכתף. זה מספיק כדי לרתק את שתי ידיה מעלה, בזמן שלי עוד יש חופש תמרון. אני מתחילה ללקק את פטמתה הימנית. ביד הפנויה, אני ממוללת בעדינות את פטמתה השמאלית. היא גונחת בעדינות. אבל אז אני נושכת בעדינות, ומושכת עם היד השנייה. והיא גונחת קצת יותר חזק – למעשה זה נשמע כמו זעקה קלה. אני עוצרת.
״למה הפסקת?״
״לבדוק מה איתך״
״אני בסדר, בבקשה תמשיכי.״
"טוב קטנה."
"אני אוהבת את זה."
"מה?"
"שאת קוראת לי קטנה."
"טוב. אז אמשיך בזה, רק מה שעושה לך טוב, קטנה."
"אז תכאיבי לי. תכאיבי חזק."
באותו ערב, כשהיא ספק קשורה, ספק משתמשת בכל כוח הרצון על מנת לשמר את גופה בפוזיציה שנוחה לי – אני נדלקת מחדש.
היא ביקשה כל כך יפה. איך אני יכולה לומר לה לא?
אז אני נושכת ומושכת חזק יותר. מחליפה בין הצדדים. ואז תופסת עם שתי הידיים ולוחצת בכוח רב יותר. היא זועקת ומבקשת לא. זה גורם לי לרצות להכאיב חזק יותר. אבל אני מבולבלת. מה נכון לעשות?
אני מתקרבת אליה ולוחשת - "כשאת רוצה שאני אפסיק, באמת באמת רוצה שאני אפסיק, תאמרי סטופ. טוב?" - "כן, אני אגיד סטופ."
אני מרגישה קצת יותר בטוחה עכשיו.
בין לחיצה עד השדיים, מכה בין הרגליים, לשמוע אותה מתחננת שאכנס אליה.
עכשיו זה מרגיש מוכר. כמו בסיפורים שהייתי קוראת באתר ההוא, עם השם המפחיד.
זה שלא נעים לפתוח בפומבי.
הכל מרגיש קצת מוזר. קצת מוכר. סוריאליסטי כמעט.
כל זה כבר היה. ועכשיו שוב.
שוב הסיפורים שלא נותנים מרגוע.
שוב האתר עם השם המפחיד.
זה שלא נעים לפתוח בפומבי.
זה התחיל לפני שש שנים בערך. גיליתי כמה גניחות הנאה, וזעקות הכאב – יוצרות את אותה תחושה נעימה ומערפלת בגוף. או אולי בעצם מעירה ומחדדת? מה זה התחושות האלו בכלל? זה לא אמור לקרות ככה. בחורות טובות וצעירות לא אמורות לחשוב על נשים אחרות, אז על הגוף המעונה שלהן? על סימנים אדומים וחבלים?
ובכל זאת הייתי כאן. כינוי שונה, חוויות שונות – אבל אותה התרגשות. אותו דגדוג בבטן שמרגיש כל כך רע וכל כך טוב.
דיברתי עם בחורה אחת, אמרה שהיא רוצה להרגיש ילדה. לא ידעתי מה זה אומר בכלל. אני בעצמי ילדה. בסה"כ בת 20, אחרי צבא. איך אני גורמת למישהי אחרת להרגיש יותר קטנה ממני? הפחד משתק. אני נסוגה.
אחרי זה דיברתי עם בחור. עוד בשלב שחשבתי שזה אפשרי לי. אפילו נפגשנו פעמיים. פעם אחת בבית קפה. דיברנו על ציפיות ועל גבולות. אמרתי לו שזה לא יכול להתגלות לעולם. הוא הסכים. בפעם השנייה כבר נפשנו במטרה לבדוק מה הלאה – היה לו מעין שוט צעצוע קטן, לא משהו שגורם לכאב אמיתי – אז השתמשתי בו בכל הכוח. הוא כאב מעט, נהניתי מזה. המפגש עדיין הרגיש מכני, אבל זו הייתה טעימה של משהו שהרגיש נכון. ואז שוב פחד.
החלטתי שזה לא אני. התרחקתי מהר.
מדי פעם עוד הייתי נכנסת. קצת קוראת במגזין, מתרגשת. ושוב מזכירה לעצמי שזה עולם של אחרים. זה לא קשור אליי.
בשנים האלו הייתי במספר מערכות יחסים עם נשים. אז מדי פעם הוצאו האזיקים, מדי פעם קצת שריטות. שום דבר שחורג ממה שכבר זלג לווניל כ"ריגוש נוסף". אבל הכל זה רק משחק כמובן. אני לא כזאת.
תכאיבי לי.
ואז היא הגיעה. בעוד שנים בוודאי לא אזכור את שמה. מפגש שהיה צריך להיות של לילה - בסוף היה שבוע. בראשי, השבוע הארוך בחיי. כל דקה כמו יום. לא נועד להימשך. אבל החזיר את כל התחושות בעוצמה המירבית. ״מה?״ אני שואלת. ״כמו שעשית עכשיו, עם הפטמות, ככה. רק יותר חזק, בבקשה.״
אני עוצרת לשנייה, מסתכלת על האישה, אולי הילדה שנמצאת מתחתיי. היא צעירה כל כך – יותר מחצי עשור מפריד בינינו. עולם שונה, חוויות שונות – אבל המבט זה המבט ההוא, שראיתי אז, בעיניים של ההיא מהצ'ט, של ההוא בחדר הדיסקרטי. בבקשה, היא אומרת.
זה הערב השלישי שלנו ביחד. יום לפני השארתי לה סימן, די גדול. לא מאוד דיסקרטי. העור שלה, החלק והצעיר, ממש קרא לי למצוץ ולנשוך אותו. יכולתי לשמוע את זה בבירור כמו את המוזיקה שהיתה לנו לפסקול. והיא לא רק שלא התנגדה, אלא עודדה אותי להמשיך. הגניחות שלה קורעות את מחסום הקירות. עכשיו המוזיקה כבר פחות בהירה.
באותו ערב אני נמצאת בדיוק כמו שאני אוהבת – מעליה. שתי רגליי מחזיקות את שלה פתוחות. היא מלטפת אותי, וזה מדגדג. זה נעים – אבל אני עסוקה. אז אני שמה את ידיה מעל ראשה ואומרת לה לא לזוז. היא מסתכלת עליי ישר בעיניים, מחייכת, ומזיזה. משהו בי ניצת. אני תופסת אותה ושואלת – ״ככה את רוצה שזה יהיה? בסדר גמור״. מצליבה את ידיה. וביד אחת מחזיקה את שתיהן, ומפעילה את כל כוחי. עכשיו היא כבר לא זזה לשום מקום. החיוך עדיין שם, ונדמה כרחב יותר מאשר רגע לפני. אני שולחת יד למגירה, ומוציאה משם צעיף. שתי תנועות מהירות ושתי זרועותיה מחוברות. לא הקשר הכי יציב בעולם – אבל כרגע זה מספיק. היא נראית מרוצה, וכך גם אני. היא עדיין יכולה להזיז את ידיה מטה – אבל לתמרן אותה זו משימה קצת יותר פשוטה כעת.
אני תופסת את חלקה התחתון של זרועה, זה שקרוב לכתף. זה מספיק כדי לרתק את שתי ידיה מעלה, בזמן שלי עוד יש חופש תמרון. אני מתחילה ללקק את פטמתה הימנית. ביד הפנויה, אני ממוללת בעדינות את פטמתה השמאלית. היא גונחת בעדינות. אבל אז אני נושכת בעדינות, ומושכת עם היד השנייה. והיא גונחת קצת יותר חזק – למעשה זה נשמע כמו זעקה קלה. אני עוצרת.
״למה הפסקת?״
״לבדוק מה איתך״
״אני בסדר, בבקשה תמשיכי.״
"טוב קטנה."
"אני אוהבת את זה."
"מה?"
"שאת קוראת לי קטנה."
"טוב. אז אמשיך בזה, רק מה שעושה לך טוב, קטנה."
"אז תכאיבי לי. תכאיבי חזק."
באותו ערב, כשהיא ספק קשורה, ספק משתמשת בכל כוח הרצון על מנת לשמר את גופה בפוזיציה שנוחה לי – אני נדלקת מחדש.
היא ביקשה כל כך יפה. איך אני יכולה לומר לה לא?
אז אני נושכת ומושכת חזק יותר. מחליפה בין הצדדים. ואז תופסת עם שתי הידיים ולוחצת בכוח רב יותר. היא זועקת ומבקשת לא. זה גורם לי לרצות להכאיב חזק יותר. אבל אני מבולבלת. מה נכון לעשות?
אני מתקרבת אליה ולוחשת - "כשאת רוצה שאני אפסיק, באמת באמת רוצה שאני אפסיק, תאמרי סטופ. טוב?" - "כן, אני אגיד סטופ."
אני מרגישה קצת יותר בטוחה עכשיו.
בין לחיצה עד השדיים, מכה בין הרגליים, לשמוע אותה מתחננת שאכנס אליה.
עכשיו זה מרגיש מוכר. כמו בסיפורים שהייתי קוראת באתר ההוא, עם השם המפחיד.
זה שלא נעים לפתוח בפומבי.
