"לספוג"
מאת בכוח המוח(שולטת)
27 בספטמבר 2015
הפעם הם נפגשו במקום אחר עליו החליטה. שתי דלתות נסגרו אחריהם, והשאירו אותם בחלל מבודד רעשים ומאובזר היטב. לרגע תהה לפשר העניין. הוא מביט בשינוי שמתחולל בה. בצבעים שמשתנים סביבה. לחשמל יש ריח עכשיו, והוא מעקצץ לו על העור עקצוץ נעים. היא מתבוננת בו בחצי חיוך כשהיא מסבירה לו שיש עוד המון למטה. הרבה יותר ממה שהוא הכיר עד היום. שהיא צריכה להעיף את התחת שלו ממש למטה עכשיו, כי זה מה שירגיע אותה, לדעת שהוא יכול. היא מדגישה את המילים האחרונות באופן מיוחד.
הוא מרגיש שמשהו לא מסתדר לו, ואחרי שניה מבין: למרות אותו עיקול קל בשפתיה, אין צל של חיוך בעיניה. היא רצינית מאוד. צמרמורת חולפת בו. הוא כורע ברך לפניה, מביט בה במבט כואב, אוסף בין כפותיו את כף ידה ונושק לה. היא מתבוננת בו ובסערה שעולה שוצפת מבטנה אל גרונה, מחניקה אותה. היא נלחמת בחיה שמנסה לפרוץ ממנה, אבל יודעת שזה עניין של זמן. הכל עניין של זמן.
היא בוהה בלחי האדומה שלו, באזניה מהדהד רעש הסטירה הניתזת אל לחיו. זו היא שסטרה לו עכשיו? זו היא שמרימה יד ומנחיתה אותה שוב ושוב? את הבעיטה היא מכוונת ישירות לבטן. מבט נדהם חולף בפניו כאשר הוא מתקפל למטה. הוא שומע את הקול שלה נמוך ומדוד כשהיא אומרת: "אף אחד לא נוגע בי ללא רשות. בטח לא אפס כמוך. זה ברור, כן?" הוא מהנהן והבטן שלו מתכווצת. זה לא מהבעיטה. היכולות הפיזיות שלה בטלות בשישים מול שלו, וברגע אחד יכול היה למרוח אותה חזרה עליו. הוא מעיף את המחשבה הזו ממנו, כאילו שיש בה בכדי לכפור בה. לכפור בהם. לכפור ביכולת שלו לשאת אותה. הוא נשם לאט והרים אליה מבט. הוא הסכים איתה - כאן הם מעולם לא היו.
שבוע קודם:
- "אתה יודע, אני אוהבת אותך כל כך, עד שאני שומרת עליך גם מעצמי."
- "אני לא מבין את זה. אין משהו שקשור בך שאני לא רוצה לספוג לתוכי."
- "נדמה לי שאתה לא מבין. זה לא משחק, זה לא בדס"ם. לפעמים זה רוע טהור, ורוע הוא תמיד תוצר של חולשה."
-"אני אוהב גם את החולשות שלך."
-"אל תחייך, נו."
- "את רואה אותי מחייך?"
- "אה הא."
- "אני מחייך, אבל מבין מה שאת אומרת. תרשי לי לספוג אותך, אחרת לא תדעי אף פעם."
- "מה אני לא אדע?"
- "אם אני יכול לספוג אותך באמת."
- "אל תחייך. אתה שוב מחייך."
- "זה כי אני מטורף עליך."
היא השקיעה תשומת לב רבה בקשירה שלו. כשסיימה בדקה את זרימת הדם בגפיים, דחסה לפיו גרב, וחסמה את פיו במסקנטייפ רחב. היא התבוננה בו, לא התאפקה והעבירה יד מלטפת על לחיו ועל קו הלסת, ואז התרוממה והתבוננה בו, יפה כל כך. מגולף כמו אל יווני, קשור ברצפה ב"קשירת בננה", למרות הצלב שעומד מתריס מאחריו.
ככה היא רוצה אותו. ברצפה, מקופל לאחור בתנוחה לא נוחה, כשהמילים שלה נוחתות עליו מלגלגות, על כך שהוא חושב שהוא חזק כל כך, ויכול לשאת כל כך. כשהוא ניסה להרים את ראשו, היא מרחה אותו באחת לרצפה חזרה, עם כף הרגל, מלווה את המעיכה עם סטירה צדדית עם כף גב הרגל. עכשיו ניחתה עליו הוראה אחת מדויקת. כל מה שהוא צריך לעשות זה "לספוג". רק לספוג. לחוות אותה. את העונג שלה. היא שאלה אם זה ברור, והוא הניע ראש, תוהה אם זה רעיון טוב מה שקורה כאן. הוא העיף את המחשבה מראשו. הריגוש פעפע בו.
היא התיישבה על המיטה, רחוקה ממנו, הרימה את הטלפון הנייד וכשענו לה בצדו השני אמרה: "אני מחכה לך." היא התבוננה במבט שלו שם, משתנה. ראתה את התרחישים רצים אצלו בעיניים. היה נדמה שהוא רוצה לומר משהו. היא התקרבה אליו, הניחה רגל על הצואר, לחצה אותו למטה ואמרה רק מילה אחת: "לספוג."
היה נדמה כי באחת התמלא החלל בנוכחותו של גבר זר. גבר זר וגדול. גדול כמעט כמוהו, לא שהגודל שלו יכול להוות איזה כוח נגדי כשהוא אזוק כך על צידו. והיה לגבר הזר ריח שאפילו הוא זיהה. הבטן החלה להתהפך לו בשנית, כשהוא הביט בה, מחייכת לגבר הזר שפלש לו לטריטוריה, ורק מילה אחת מזמזמת לו שוב ושוב בראש. "לספוג".
הנה היא ואותו גבר זר ישובים על המיטה עכשיו. הראות שלו חלקית. הוא מחדד את השמיעה ומרים את הראש כדי לקלוט ככל שניתן. היא מטזרת בו כמו שהיא יודעת לעשות כל כך טוב, זה משפיע על הזר. הוא מביט בידו של הגבר הזר חודרת בסבך הרעמה שלה, אוחז בעורפה. הלב שלו מתכווץ. הטיזינג עבד טוב מדי כנראה. הוא שומע את צליפת הסטירה ורואה בחטף את ידה נוחתת על לחיו של הזר. הוא שומע את קולה, ונדמה לו שהמשפט חוזר אליו מאי שם כהד רחוק: "אף אחד לא נוגע בי ללא רשות. בטח לא אפס כמוך. זה ברור, כן?"
קור מזדחל ממוחו ורץ לאורך עמוד השדרה שלו. הוא יכול לראות אפילו בעיני רוחו את החיוך של הגבר הזר, ולשמוע את השקט שהשתרר. הוא מבין שהשקט הזה מבשר רעות. היא גם מבינה?
כף יד גדולה נעה באויר ונחתה על הלחי שלה. היא חשה את המוח שלה נע בתוך הנוזלים שלו, נחבט בדפנות הגולגולת. הקול שהיה מחובר ליד הגדולה הסביר לה שהיא טועה. שהוא לא צריך רשות. שלא תהיה לה דרך להסביר למה היא מזמינה אותו לסיטואציה הזו ואז מתלוננת על כך שהוא נוגע בה כנגד רצונה. עוד סטירה נוחתת עליה. היא חשה בדם המטפטף מזוית פיה.
המוח נעצר לה לרגע כשהיא מתבוננת בו פותח את החגורה ואת כפתורי המכנסיים. יד גדולה נשלחת שוב לעורפה ומשפדת אותה באחת על אברו הזקור. היא מתנגדת, אבל הוא רק צוחק. הוא מושך את ראשה שוב למעלה, ומנחית שתי סטירות. הצעקה שלה נחסמת כשהיד שלו מתהדקת על קנה הנשימה שלה, וכף היד השניה שלו מחדירה אצבעות לתוך גרונה. ברגע האחרון הוא משחרר אותה לנשום, ומייד מחליק את הזין שלו לעומק הגרון שלה. היא מתעוותת עליו, דומעת. רפלקס ההקאה משתלט עליה והיא מפרכסת כשהוא מתחיל לנוע בתוכה בקצב קבוע.
החבלים חותכים בבשר שלו. הוא מנסה להשתחרר אבל כל נסיון כזה מייצר לחץ גובר על כפות ידיו ורגליו. הוא שואג, אבל השאגה שלו נספגת בגרביים שלה שנתחבו לפיו, ונחסמת במסקנטייפ. תחושת חוסר האונים עולה בו. הוא מרגיש את הקיבה שלו מעלה את מה שיש בתוכה. הוא צריך להקיא. הוא צריך להשתחרר על מנת לעצור את חלום הבלהה הזה בלחיצה מדוייקת על קנה הנשימה של הכלב המטונף. הוא צריך לרצוח את הגבר המלגלג הזה שספק מושך, ספק קורע ממנה את הבגדים עכשיו. אותו גבר שעכשיו מתרומם לרגע לעברו ומסביר לו שעדיף לו להיות בשקט, אם הוא רוצה אותה חזרה בחלק אחד. ההבנה שאין משהו שהוא יכול לעשות כרגע, חודרת לתוכו ומקפיאה אותו.
הוא לא רואה טוב מהמקום שלו, אבל הוא שומע. הוא שומע את היבבות שלה. את ההתנגדות שלה. את היללה שלה כשהוא חודר לתוכה. את הצחוק שלו כשהיללה הופכת לגניחות. את המילים בהן הוא משתמש מולה. הוא שומע אותה נלקחת. הוא שומע את הצורך ניצת בה. הוא כל כך מכיר את המקום הזה אצלה, את המבט שזה מוציא מתוכה. את ההצמדות שלה. את הנזקקות שעולה בה. הוא שומע ובוכה. בוכה בלי קול. הוא כבר לא יודע מי מנצח את מי, ומה צריך לספוג שם. משהו בו נסדק, מתקהה. הוא נלחם בקהות הזו שיורדת עליו ומאיימת להציל אותו מהרעל שהוא סופג. אסור לו להתנתק. זה הרי להתנתק ממנה.
הגוף של הזר נע בתוכה, היד שלו מחניקה את יללות העונג שלה כשהוא נדחק לתוכה עד הסוף. לפתע הוא עוצר ובאחת הוא יוצא מתוכה. האגן שלה מופתע, עולה קצת באויר, מחפש אותו. השפתיים שלו מוצאות את שלה ואת הרכות הזו שזולגת ממנה. עכשיו היא בידיים שלו. הוא שואל אם היא צריכה אותו חודר לתוכה שוב, והיא מהנהנת. הוא שואל בקול רם יותר, והיא עונה בשקט. הוא קם וגורר אותה אל הגבר הכפות. אהבת חייה.
הוא מרכין אותה אל השטיח שם, מניח את פניה אל מולו ואומר: "תבקשי".
היא עונה: "בבקשה. אני רוצה אותך בתוכי."
הוא שואל: "ומה איתו?" האצבעות שלו חודרות לתוכה. הוא מתבונן בגבר הכפות ובמבט שלו על פניה. היא עוצמת עיניים לרגע, חשופה מדי, קרובה מדי לפניו של הגבר שלה. הוא מוציא את אצבעותיו מתוכה ומכניס לפיו.
היא מתעשתת ברגע ועונה: "הוא יספוג. הוא אמר שהוא רוצה לספוג אותי. שאני צריכה לדעת שהוא יכול. הוא הבטיח שלא משנה מה, הוא לא ילך ממני לעולם." היא מתבוננת בו. היד שלה מחליקה על הפנים הדומעות שלו. היא משחררת את המסקנטייפ מהפה שלו. מוציאה את הגרביים הרטובים מפיו.
- "איך אתה?"
- "מת לאט."
- "אני רוצה אותו."
- "אני רואה."
- "אני אוהבת את המבט הזה שלך."
- "גם את זה אני רואה."
- "אתה תמיד רואה הכל. כמעט הכל."
- "אולי לא הכל. לא תמיד. אני תמיד אוהב אותך."
- "אני יודעת. כמה אתה עוד יכול לספוג לדעתך?"
- "כמה שצריך."
- "אני רוצה לשחרר אותך. לשים אותך ממש לידי. שתראה הכל. לראות מקרוב איך כל זה נספג בך.
לבדוק את הקבלות למילים שלך, ומה שאתה מוכן לעשות בשבילי. רק התחלנו לנוע בתוך הגיהנום."
- "אני אעמוד במה שתרצי, אם אני לא אמות לפני. את יודעת, נכון?"
- "אני יודעת."
הוא מרגיש שמשהו לא מסתדר לו, ואחרי שניה מבין: למרות אותו עיקול קל בשפתיה, אין צל של חיוך בעיניה. היא רצינית מאוד. צמרמורת חולפת בו. הוא כורע ברך לפניה, מביט בה במבט כואב, אוסף בין כפותיו את כף ידה ונושק לה. היא מתבוננת בו ובסערה שעולה שוצפת מבטנה אל גרונה, מחניקה אותה. היא נלחמת בחיה שמנסה לפרוץ ממנה, אבל יודעת שזה עניין של זמן. הכל עניין של זמן.
היא בוהה בלחי האדומה שלו, באזניה מהדהד רעש הסטירה הניתזת אל לחיו. זו היא שסטרה לו עכשיו? זו היא שמרימה יד ומנחיתה אותה שוב ושוב? את הבעיטה היא מכוונת ישירות לבטן. מבט נדהם חולף בפניו כאשר הוא מתקפל למטה. הוא שומע את הקול שלה נמוך ומדוד כשהיא אומרת: "אף אחד לא נוגע בי ללא רשות. בטח לא אפס כמוך. זה ברור, כן?" הוא מהנהן והבטן שלו מתכווצת. זה לא מהבעיטה. היכולות הפיזיות שלה בטלות בשישים מול שלו, וברגע אחד יכול היה למרוח אותה חזרה עליו. הוא מעיף את המחשבה הזו ממנו, כאילו שיש בה בכדי לכפור בה. לכפור בהם. לכפור ביכולת שלו לשאת אותה. הוא נשם לאט והרים אליה מבט. הוא הסכים איתה - כאן הם מעולם לא היו.
שבוע קודם:
- "אתה יודע, אני אוהבת אותך כל כך, עד שאני שומרת עליך גם מעצמי."
- "אני לא מבין את זה. אין משהו שקשור בך שאני לא רוצה לספוג לתוכי."
- "נדמה לי שאתה לא מבין. זה לא משחק, זה לא בדס"ם. לפעמים זה רוע טהור, ורוע הוא תמיד תוצר של חולשה."
-"אני אוהב גם את החולשות שלך."
-"אל תחייך, נו."
- "את רואה אותי מחייך?"
- "אה הא."
- "אני מחייך, אבל מבין מה שאת אומרת. תרשי לי לספוג אותך, אחרת לא תדעי אף פעם."
- "מה אני לא אדע?"
- "אם אני יכול לספוג אותך באמת."
- "אל תחייך. אתה שוב מחייך."
- "זה כי אני מטורף עליך."
היא השקיעה תשומת לב רבה בקשירה שלו. כשסיימה בדקה את זרימת הדם בגפיים, דחסה לפיו גרב, וחסמה את פיו במסקנטייפ רחב. היא התבוננה בו, לא התאפקה והעבירה יד מלטפת על לחיו ועל קו הלסת, ואז התרוממה והתבוננה בו, יפה כל כך. מגולף כמו אל יווני, קשור ברצפה ב"קשירת בננה", למרות הצלב שעומד מתריס מאחריו.
ככה היא רוצה אותו. ברצפה, מקופל לאחור בתנוחה לא נוחה, כשהמילים שלה נוחתות עליו מלגלגות, על כך שהוא חושב שהוא חזק כל כך, ויכול לשאת כל כך. כשהוא ניסה להרים את ראשו, היא מרחה אותו באחת לרצפה חזרה, עם כף הרגל, מלווה את המעיכה עם סטירה צדדית עם כף גב הרגל. עכשיו ניחתה עליו הוראה אחת מדויקת. כל מה שהוא צריך לעשות זה "לספוג". רק לספוג. לחוות אותה. את העונג שלה. היא שאלה אם זה ברור, והוא הניע ראש, תוהה אם זה רעיון טוב מה שקורה כאן. הוא העיף את המחשבה מראשו. הריגוש פעפע בו.
היא התיישבה על המיטה, רחוקה ממנו, הרימה את הטלפון הנייד וכשענו לה בצדו השני אמרה: "אני מחכה לך." היא התבוננה במבט שלו שם, משתנה. ראתה את התרחישים רצים אצלו בעיניים. היה נדמה שהוא רוצה לומר משהו. היא התקרבה אליו, הניחה רגל על הצואר, לחצה אותו למטה ואמרה רק מילה אחת: "לספוג."
היה נדמה כי באחת התמלא החלל בנוכחותו של גבר זר. גבר זר וגדול. גדול כמעט כמוהו, לא שהגודל שלו יכול להוות איזה כוח נגדי כשהוא אזוק כך על צידו. והיה לגבר הזר ריח שאפילו הוא זיהה. הבטן החלה להתהפך לו בשנית, כשהוא הביט בה, מחייכת לגבר הזר שפלש לו לטריטוריה, ורק מילה אחת מזמזמת לו שוב ושוב בראש. "לספוג".
הנה היא ואותו גבר זר ישובים על המיטה עכשיו. הראות שלו חלקית. הוא מחדד את השמיעה ומרים את הראש כדי לקלוט ככל שניתן. היא מטזרת בו כמו שהיא יודעת לעשות כל כך טוב, זה משפיע על הזר. הוא מביט בידו של הגבר הזר חודרת בסבך הרעמה שלה, אוחז בעורפה. הלב שלו מתכווץ. הטיזינג עבד טוב מדי כנראה. הוא שומע את צליפת הסטירה ורואה בחטף את ידה נוחתת על לחיו של הזר. הוא שומע את קולה, ונדמה לו שהמשפט חוזר אליו מאי שם כהד רחוק: "אף אחד לא נוגע בי ללא רשות. בטח לא אפס כמוך. זה ברור, כן?"
קור מזדחל ממוחו ורץ לאורך עמוד השדרה שלו. הוא יכול לראות אפילו בעיני רוחו את החיוך של הגבר הזר, ולשמוע את השקט שהשתרר. הוא מבין שהשקט הזה מבשר רעות. היא גם מבינה?
כף יד גדולה נעה באויר ונחתה על הלחי שלה. היא חשה את המוח שלה נע בתוך הנוזלים שלו, נחבט בדפנות הגולגולת. הקול שהיה מחובר ליד הגדולה הסביר לה שהיא טועה. שהוא לא צריך רשות. שלא תהיה לה דרך להסביר למה היא מזמינה אותו לסיטואציה הזו ואז מתלוננת על כך שהוא נוגע בה כנגד רצונה. עוד סטירה נוחתת עליה. היא חשה בדם המטפטף מזוית פיה.
המוח נעצר לה לרגע כשהיא מתבוננת בו פותח את החגורה ואת כפתורי המכנסיים. יד גדולה נשלחת שוב לעורפה ומשפדת אותה באחת על אברו הזקור. היא מתנגדת, אבל הוא רק צוחק. הוא מושך את ראשה שוב למעלה, ומנחית שתי סטירות. הצעקה שלה נחסמת כשהיד שלו מתהדקת על קנה הנשימה שלה, וכף היד השניה שלו מחדירה אצבעות לתוך גרונה. ברגע האחרון הוא משחרר אותה לנשום, ומייד מחליק את הזין שלו לעומק הגרון שלה. היא מתעוותת עליו, דומעת. רפלקס ההקאה משתלט עליה והיא מפרכסת כשהוא מתחיל לנוע בתוכה בקצב קבוע.
החבלים חותכים בבשר שלו. הוא מנסה להשתחרר אבל כל נסיון כזה מייצר לחץ גובר על כפות ידיו ורגליו. הוא שואג, אבל השאגה שלו נספגת בגרביים שלה שנתחבו לפיו, ונחסמת במסקנטייפ. תחושת חוסר האונים עולה בו. הוא מרגיש את הקיבה שלו מעלה את מה שיש בתוכה. הוא צריך להקיא. הוא צריך להשתחרר על מנת לעצור את חלום הבלהה הזה בלחיצה מדוייקת על קנה הנשימה של הכלב המטונף. הוא צריך לרצוח את הגבר המלגלג הזה שספק מושך, ספק קורע ממנה את הבגדים עכשיו. אותו גבר שעכשיו מתרומם לרגע לעברו ומסביר לו שעדיף לו להיות בשקט, אם הוא רוצה אותה חזרה בחלק אחד. ההבנה שאין משהו שהוא יכול לעשות כרגע, חודרת לתוכו ומקפיאה אותו.
הוא לא רואה טוב מהמקום שלו, אבל הוא שומע. הוא שומע את היבבות שלה. את ההתנגדות שלה. את היללה שלה כשהוא חודר לתוכה. את הצחוק שלו כשהיללה הופכת לגניחות. את המילים בהן הוא משתמש מולה. הוא שומע אותה נלקחת. הוא שומע את הצורך ניצת בה. הוא כל כך מכיר את המקום הזה אצלה, את המבט שזה מוציא מתוכה. את ההצמדות שלה. את הנזקקות שעולה בה. הוא שומע ובוכה. בוכה בלי קול. הוא כבר לא יודע מי מנצח את מי, ומה צריך לספוג שם. משהו בו נסדק, מתקהה. הוא נלחם בקהות הזו שיורדת עליו ומאיימת להציל אותו מהרעל שהוא סופג. אסור לו להתנתק. זה הרי להתנתק ממנה.
הגוף של הזר נע בתוכה, היד שלו מחניקה את יללות העונג שלה כשהוא נדחק לתוכה עד הסוף. לפתע הוא עוצר ובאחת הוא יוצא מתוכה. האגן שלה מופתע, עולה קצת באויר, מחפש אותו. השפתיים שלו מוצאות את שלה ואת הרכות הזו שזולגת ממנה. עכשיו היא בידיים שלו. הוא שואל אם היא צריכה אותו חודר לתוכה שוב, והיא מהנהנת. הוא שואל בקול רם יותר, והיא עונה בשקט. הוא קם וגורר אותה אל הגבר הכפות. אהבת חייה.
הוא מרכין אותה אל השטיח שם, מניח את פניה אל מולו ואומר: "תבקשי".
היא עונה: "בבקשה. אני רוצה אותך בתוכי."
הוא שואל: "ומה איתו?" האצבעות שלו חודרות לתוכה. הוא מתבונן בגבר הכפות ובמבט שלו על פניה. היא עוצמת עיניים לרגע, חשופה מדי, קרובה מדי לפניו של הגבר שלה. הוא מוציא את אצבעותיו מתוכה ומכניס לפיו.
היא מתעשתת ברגע ועונה: "הוא יספוג. הוא אמר שהוא רוצה לספוג אותי. שאני צריכה לדעת שהוא יכול. הוא הבטיח שלא משנה מה, הוא לא ילך ממני לעולם." היא מתבוננת בו. היד שלה מחליקה על הפנים הדומעות שלו. היא משחררת את המסקנטייפ מהפה שלו. מוציאה את הגרביים הרטובים מפיו.
- "איך אתה?"
- "מת לאט."
- "אני רוצה אותו."
- "אני רואה."
- "אני אוהבת את המבט הזה שלך."
- "גם את זה אני רואה."
- "אתה תמיד רואה הכל. כמעט הכל."
- "אולי לא הכל. לא תמיד. אני תמיד אוהב אותך."
- "אני יודעת. כמה אתה עוד יכול לספוג לדעתך?"
- "כמה שצריך."
- "אני רוצה לשחרר אותך. לשים אותך ממש לידי. שתראה הכל. לראות מקרוב איך כל זה נספג בך.
לבדוק את הקבלות למילים שלך, ומה שאתה מוכן לעשות בשבילי. רק התחלנו לנוע בתוך הגיהנום."
- "אני אעמוד במה שתרצי, אם אני לא אמות לפני. את יודעת, נכון?"
- "אני יודעת."
