ילדה טובה / עוד בבקשה / חמודה וטיפשה
מאת יייאא(נשלטת)
16 בספטמבר 2016
אנחנו יושבים בסלון ואני מנסה קצת יותר מדי להיות עוקצנית, צינית ושנונה כדי לחפות על ההתרגשות. הוא עונה באדישות ומחייך, מצביע על המאפרה.
"תרימי".
המוח נמחק לי בשנייה. אני מסתכלת במבט אטום -- עליו, ואז על המאפרה. חוזרת למבט הרציני שלו מנסה לדלות שביב של צחוק, אבל המבט שלו לא יורד ממני והדבר היחיד שאני יכולה לעשות כדי לחמוק ממנו זה פשוט להרים את המאפרה.
הוא מסתכל עלי ומרים גבה, מניד את הראש לעבר הסיגריות והמצית שעל השולחן.
אני רוכנת ולוקחת ביד השנייה את המצית והסיגריות והידיים מתבלבלות לי, חושבת מה לעשות והוא מסתכל על כל זה משועשע. אני משתדלת להתרכז כי המוח שלי מלא קצרים, ומניחה את הסיגריה בפה שלו, ומדליקה ביד רועדת. הוא שואף ואני בוהה במרכז הסיגריה המאדים והנחרך, ויש בזה משהו מנחם.
רגע אחר כך, כשאני מחזיקה את המאפרה מולו, כל נחמה שאולי הייתה לרגע נעלמת. כל העור שקוף לי ואני מרגישה את הקרביים שלי חשופים.
תמיד חשבתי שברגעים כאלה אהיה פוטוגנית וסקסית, זקופה כזה עם מבט נוגה ומושפל, מגישה בצורה שירותית וחיננית.
בפועל, אני מחזיקה את המאפרה ביד לא יציבה הצידה ממני לכיוונו, היד השנייה מכסה את הפה שלי שממלמל בשקט פאק פאק פאק, והמבט שלי מופנה הצידה ולמטה, רק לא לפגוש במבט שלו.
"המאפרה ישרה?"
אני מסתכלת עליה ומיד מיישרת, לרגע המבטים שלנו מצטלבים ואני לא יכולה לשאת את זה וחוזרת להביט ברצפה עם יד על הפה.
הוא מניח יד על הירך שלי ועולה איתה למעלה, מרים לי קצת את השמלה ומקרב את הסיגריה. אני מסתכלת במבט מבועת, מזיזה לו את היד ולוחשת לא.
הוא מסתכל עליי במבט שגורם לי להחזיר את היד שלי אחורה.
הוא מקרב את הסיגריה לירך שלי. לאט. אני מפחדת להפיל את המאפרה מרוב שהיד שלי כבר רועדת והלב דופק לי חזק באוזניים. הסיגריה כבר מילימטר מהעור שלי ואני מרגישה את החום שלה מטייל אחריה ומצייר עליי תחושות צריבה לאורך הירך.
הוא מחייך אליי ומכבה את הסיגריה במאפרה.
מסתכל עלי ואומר "ילדה טובה", ופתאום הכל מרגיש במקום והיד מפסיקה קצת לרעוד לי.
***
אנחנו מדברים ובריטואל הקבוע מגיע משהו שהוא אומר שגורם לי להתעצבן ולהצהיר שהוא פשוט "פוץ מתנשא ונפוח".
"זה נכון, ואת הולכת לחטוף מהפוץ הזה המון סטירות הערב", הוא עונה בחיוך רגוע.
המשפט שלו גורם לי להתכווץ בכיסא ולהרגיש זרמים מסממים בכל הגוף. בטח זה נורא מדליק לשבת ולקבל סטירות שעושות ספלאש יפה כזה אבל לא באמת כואבות ולעשות פרצופי נעלבי סקסי ואז להזדיין זיון מלא אמוציות.
אבל כשאני על הברכיים עם ידיים מאחורי הגב והוא אומר לי להגיד לו כשאני מוכנה, אני בלחץ היסטרי ופתאום זה לא כל כך נראה לי.
אני נושמת עמוק וחושבת לעצמי שיאללה, זה מחרמן אותך ועל מי את עובדת חתיכת מזוכיסטית פחדנית, תגידי.
"אני מוכנה", אני שומעת את עצמי אומרת בקול הרבה יותר יציב משציפיתי.
בום.
הסטירה נוחתת עלי ממש חלקיק שניה אחרי סוף המשפט. העוצמה מעיפה אותי הצידה ומכריחה אותי להישען על היד כדי לא ליפול על הרצפה.
"זו פעם אחרונה שאת מזיזה את הידיים".
אני מחזירה את הידיים מאחורי הגב, מתנשמת ומנסה לעכל את העוצמה של הסטירה. מרגיעה את עצמי שזו סתם הסטירה הראשונה חזקה כל כך.
בום.
העוצמה כאילו רק מתחזקת, אני עפה לצד השני, שוב נשענת עם היד, שוב ננזפת.
אני מנסה לא להיכנס להיסטריה. מחזירה את הידיים. מתנשמת.
"את רוצה עוד? תבקשי".
משהו בי לא נותן לי להגיד שום דבר חוץ מ"אפשר עוד בבקשה?"
אני מבקשת ומיד מתכווצת ובצדק, עוד שתי סטירות מצלצלות נוחתות.
עוד סטירה, אני עפה הצידה. בלי שאתכוון נפלטת לי יבבה.
אני מרגישה שהזעם והעלבון עולים לי לאוזניים. שיילך להזדיין. אני גוערת בעצמי להתאפס. עוצמת את העיניים ונושמת עמוק, פוקחת ומישירה אליו מבט מלא חימה. "בן זונה. עוד בבקשה". הוא מסתכל לי עמוק בעיניים מלמעלה במבט משועשע. בום. נשימה עמוקה. מבט. "עוד בבקשה".
כל התחושות מתערבבות לי במוח וכולן צורחות. הכעס, העלבון, ההשפלה, הרטיבות. מלא רטיבות.
הבן זונה יודע. הוא מרגיש. הוא מגיש לי את הרגל שלו, מניח אותה בין הרגליים שלי ומתחיל לחכך. בלי שאתכוון יוצאים ממני קולות מוזרים של חיה רעבה.
"כמה זמן לא גמרת, תזכירי לי? יום אחד?" אני מצליחה לענות ב"לא" קטן. סטירה נוחתת עלי. "יומיים?" "לא", סטירה.
אני מבינה שעל כל יום שלא גמרתי אקבל סטירה, וזה הרבה ימים ואני לא מצליחה לנשום בין סטירה לסטירה. אני מתחילה לייבב בסטירה החמישית, ואני עונה במילים מקוטעות ש"אני לא זוכרת" בין אנחה לאנחה מהרגל שלו שעושה בי שמות.
הסטירות ממשיכות לנחות ואני מרגישה שהמוח שלי מתפוצץ מעונג ומפחד מהסטירה הבאה.
אני מתחילה להתחכך על הרגל שלו ומנסה לנתק בראש את העובדה שהיא קשורה לבן זונה הפוץ המתנשא והנפוח הזה ואוח, כן, שם.
***
אחרי כמה זמן אני אשב על הרצפה ואגיד שאוף אני לא מצליחה לחשוב. "זה כי את לא יכולה לחשוב; את כלבה קטנה חמודה וטיפשה", הוא יענה בחיוך מלא חיבה ויתופף לי על המצח. אחר כך אני אחבק לו את הרגל וארגע קצת.
"תרימי".
המוח נמחק לי בשנייה. אני מסתכלת במבט אטום -- עליו, ואז על המאפרה. חוזרת למבט הרציני שלו מנסה לדלות שביב של צחוק, אבל המבט שלו לא יורד ממני והדבר היחיד שאני יכולה לעשות כדי לחמוק ממנו זה פשוט להרים את המאפרה.
הוא מסתכל עלי ומרים גבה, מניד את הראש לעבר הסיגריות והמצית שעל השולחן.
אני רוכנת ולוקחת ביד השנייה את המצית והסיגריות והידיים מתבלבלות לי, חושבת מה לעשות והוא מסתכל על כל זה משועשע. אני משתדלת להתרכז כי המוח שלי מלא קצרים, ומניחה את הסיגריה בפה שלו, ומדליקה ביד רועדת. הוא שואף ואני בוהה במרכז הסיגריה המאדים והנחרך, ויש בזה משהו מנחם.
רגע אחר כך, כשאני מחזיקה את המאפרה מולו, כל נחמה שאולי הייתה לרגע נעלמת. כל העור שקוף לי ואני מרגישה את הקרביים שלי חשופים.
תמיד חשבתי שברגעים כאלה אהיה פוטוגנית וסקסית, זקופה כזה עם מבט נוגה ומושפל, מגישה בצורה שירותית וחיננית.
בפועל, אני מחזיקה את המאפרה ביד לא יציבה הצידה ממני לכיוונו, היד השנייה מכסה את הפה שלי שממלמל בשקט פאק פאק פאק, והמבט שלי מופנה הצידה ולמטה, רק לא לפגוש במבט שלו.
"המאפרה ישרה?"
אני מסתכלת עליה ומיד מיישרת, לרגע המבטים שלנו מצטלבים ואני לא יכולה לשאת את זה וחוזרת להביט ברצפה עם יד על הפה.
הוא מניח יד על הירך שלי ועולה איתה למעלה, מרים לי קצת את השמלה ומקרב את הסיגריה. אני מסתכלת במבט מבועת, מזיזה לו את היד ולוחשת לא.
הוא מסתכל עליי במבט שגורם לי להחזיר את היד שלי אחורה.
הוא מקרב את הסיגריה לירך שלי. לאט. אני מפחדת להפיל את המאפרה מרוב שהיד שלי כבר רועדת והלב דופק לי חזק באוזניים. הסיגריה כבר מילימטר מהעור שלי ואני מרגישה את החום שלה מטייל אחריה ומצייר עליי תחושות צריבה לאורך הירך.
הוא מחייך אליי ומכבה את הסיגריה במאפרה.
מסתכל עלי ואומר "ילדה טובה", ופתאום הכל מרגיש במקום והיד מפסיקה קצת לרעוד לי.
***
אנחנו מדברים ובריטואל הקבוע מגיע משהו שהוא אומר שגורם לי להתעצבן ולהצהיר שהוא פשוט "פוץ מתנשא ונפוח".
"זה נכון, ואת הולכת לחטוף מהפוץ הזה המון סטירות הערב", הוא עונה בחיוך רגוע.
המשפט שלו גורם לי להתכווץ בכיסא ולהרגיש זרמים מסממים בכל הגוף. בטח זה נורא מדליק לשבת ולקבל סטירות שעושות ספלאש יפה כזה אבל לא באמת כואבות ולעשות פרצופי נעלבי סקסי ואז להזדיין זיון מלא אמוציות.
אבל כשאני על הברכיים עם ידיים מאחורי הגב והוא אומר לי להגיד לו כשאני מוכנה, אני בלחץ היסטרי ופתאום זה לא כל כך נראה לי.
אני נושמת עמוק וחושבת לעצמי שיאללה, זה מחרמן אותך ועל מי את עובדת חתיכת מזוכיסטית פחדנית, תגידי.
"אני מוכנה", אני שומעת את עצמי אומרת בקול הרבה יותר יציב משציפיתי.
בום.
הסטירה נוחתת עלי ממש חלקיק שניה אחרי סוף המשפט. העוצמה מעיפה אותי הצידה ומכריחה אותי להישען על היד כדי לא ליפול על הרצפה.
"זו פעם אחרונה שאת מזיזה את הידיים".
אני מחזירה את הידיים מאחורי הגב, מתנשמת ומנסה לעכל את העוצמה של הסטירה. מרגיעה את עצמי שזו סתם הסטירה הראשונה חזקה כל כך.
בום.
העוצמה כאילו רק מתחזקת, אני עפה לצד השני, שוב נשענת עם היד, שוב ננזפת.
אני מנסה לא להיכנס להיסטריה. מחזירה את הידיים. מתנשמת.
"את רוצה עוד? תבקשי".
משהו בי לא נותן לי להגיד שום דבר חוץ מ"אפשר עוד בבקשה?"
אני מבקשת ומיד מתכווצת ובצדק, עוד שתי סטירות מצלצלות נוחתות.
עוד סטירה, אני עפה הצידה. בלי שאתכוון נפלטת לי יבבה.
אני מרגישה שהזעם והעלבון עולים לי לאוזניים. שיילך להזדיין. אני גוערת בעצמי להתאפס. עוצמת את העיניים ונושמת עמוק, פוקחת ומישירה אליו מבט מלא חימה. "בן זונה. עוד בבקשה". הוא מסתכל לי עמוק בעיניים מלמעלה במבט משועשע. בום. נשימה עמוקה. מבט. "עוד בבקשה".
כל התחושות מתערבבות לי במוח וכולן צורחות. הכעס, העלבון, ההשפלה, הרטיבות. מלא רטיבות.
הבן זונה יודע. הוא מרגיש. הוא מגיש לי את הרגל שלו, מניח אותה בין הרגליים שלי ומתחיל לחכך. בלי שאתכוון יוצאים ממני קולות מוזרים של חיה רעבה.
"כמה זמן לא גמרת, תזכירי לי? יום אחד?" אני מצליחה לענות ב"לא" קטן. סטירה נוחתת עלי. "יומיים?" "לא", סטירה.
אני מבינה שעל כל יום שלא גמרתי אקבל סטירה, וזה הרבה ימים ואני לא מצליחה לנשום בין סטירה לסטירה. אני מתחילה לייבב בסטירה החמישית, ואני עונה במילים מקוטעות ש"אני לא זוכרת" בין אנחה לאנחה מהרגל שלו שעושה בי שמות.
הסטירות ממשיכות לנחות ואני מרגישה שהמוח שלי מתפוצץ מעונג ומפחד מהסטירה הבאה.
אני מתחילה להתחכך על הרגל שלו ומנסה לנתק בראש את העובדה שהיא קשורה לבן זונה הפוץ המתנשא והנפוח הזה ואוח, כן, שם.
***
אחרי כמה זמן אני אשב על הרצפה ואגיד שאוף אני לא מצליחה לחשוב. "זה כי את לא יכולה לחשוב; את כלבה קטנה חמודה וטיפשה", הוא יענה בחיוך מלא חיבה ויתופף לי על המצח. אחר כך אני אחבק לו את הרגל וארגע קצת.
