הראשון שלי
מאת Sweet Lily(נשלטת)
22 בספטמבר 2017
לבד בניו יורק.
אני מתקלחת וחושבת עלייך. נעצבת מגעגועים.
יוצאת, מתנגבת וזורקת את המגבת על הרצפה. מסתכלת על עצמי במראה הארוכה ומדמיינת שזה אתה שעומד מולי ובוחן אותי. מדמיינת איך אתה אומר לי- "אל תזוזי". איך אתה פוקד עליי באסרטיביות להניח את הידיים בצדדים כך שלא אסתיר ממך מילימטר מהגוף שלי. אני מצייתת לכל הפקודות שלך. מדמיינת שאתה בוחן אותי, מדמיינת שאתה כועס עליי שאני תמיד עושה את זה, מסתירה את הגוף עם הידיים, כועס שאני מתביישת ממך, זה מכעיס אותך כי הגוף שלי שייך לך, כמו שהנשמה שלי שייכת לך. אז אתה פוקד עליי לעמוד עם הפנים לקיר. אתה מתקרב מאחוריי, תופס לי את השיער ומושך אותו בפתאומיות בכוח. הראש שלי נמשך לאחור והנשימה שלי נעתקת. אתה מקרב את הפנים לאוזן שלי ולוחש- את לא תעשי את זה יותר, נכון? אני מרגישה את החום של הפה שלך על האוזן שלי ואת קצוות השפתיים מרפרפות עליה.
אתה פוקד עליי לשבת על הברכיים ולהניח את הידיים מאחורי הגב. בלי שום אזהרה היד שלך מונפת ונוחתת על הפנים שלי. אני מתכווצת. הכאב מבהיל, מזעזע, חודר לי לעצמות, כאב שורף, דוקר וכל כך טוב. אני משפילה את המבט, מתאפקת לא להזיז את הידיים כדי ללטף את הלחי. אתה מרים לי את הראש בכוח כך שאסתכל עליך בעיניים, ועכשיו אני יודעת שאסור לי להוריד את העיניים יותר. אתה מסתכל עליי במבט קשוח, כועס, חסר רחמים. שוב היד שלך מונפת אל הפנים שלי, הראש עף לצד מעוצמת המכה והזעזוע אבל אני מחזירה אותו מהר למקום. עוד סטירה, הפעם הרבה יותר חזקה והראש שלי שוב עף לצד, הפעם גם הגוף שלי כך שאני נאלצת לשחרר יד אחת כדי לתמוך בגוף כדי לא ליפול.
אתה בוחן אותי, לראות כמה מהר אחזור לתנוחה שפקדת עליי להיות בה. הכאב כל כך חזק שאני מזועזעת אבל מאלצת את עצמי להתעשת מהר, לחזור למקום ולהסתכל לך בעיניים.
עוד אחת בלחי השנייה. ועוד אחת. עכשיו נמאס לך שהראש שלי זז כל הזמן אז אתה תופס לי את השיער כדי לקבע לי את הראש כך שלא יזוז ותוכל להמשיך לסטור לי מבלי שתצטרך לעצור. אתה מגביר את הקצב, עוד אחת ועוד אחת, מחליף בין הלחיים, ואני, מסורה, צייתנית, כמהה לכל מגע שלך, מחכה לסטירה הבאה רק כדי להרגיש את הידיים שלך על הפנים שלי. אני משותקת, כל העולם לא קיים ואני מרגישה עכשיו רק שנאה אלייך, שנאה ואהבה טוטאלית, כזאת שהכאב מאפשר להתמסר אליו, לבכות איתו, להוציא החוצה את כל מה שחבוי, את כל מה שקשה לבטא. כאב כל כך משחרר. ואלה הידיים שלך, הכוח שלך, הביטחון, ההבנה, הידיעה שאתה שומר עליי, דואג לי, גם בזמן שאתה מכאיב. מכאיב כל כך. דואג לא לעבור את הגבול שאסור לעבור, קשוב לכל צליל, לכל תזוזה, לכל נשימה שלי, וכך- אתה התרופה שלי. אתה התרופה לכאב והכאב, הוא התרופה. אתה משחרר אותי מעצמי, מהכלא שבניתי לעצמי, מהמרתף שהנפש שלי חיה בו. עם כל סטירה אני מרגישה קלה יותר, עם כל סטירה הכאב הולך והופך לתענוג ממכר. הלוואי שלא תפסיק.
אתה בוחן אותי, את הבכי שלי. זה בכי טהור, התפרקות מוחלטת שמתאפשרת עכשיו כי יש לה לגיטימציה, לא רק בגלל הכאב, גם בגלל העלבון, משהו שאני לא יכולה לנתק גם אני ממש אתאמץ, בכל זאת, הנה אני שם למטה, עירומה, על הברכיים ואתה עומד מעליי, קשוח, בטוח בעצמך. אבל אני יודעת שלא להיעלב, אני מרגישה במקום הכי בטוח בעולם, אני יודעת שאתה אוהב אותי, מעריך את היכולת שלי להתמסר אלייך בכזאת טוטאליות, בלי להתווכח, בלי להתלונן, לומדת בשקיקה כל דבר חדש שאתה מלמד אותי. אני מסתכלת עלייך ורואה שאתה נהנה, נהנה להכאיב לי, נהנה שכואב לי, נהנה שאני בוכה, שזה משחרר אותי, אתה אוהב להיות התרופה שלי, התרופה היחידה שיש לי.
ואז החלטת כנראה שזה מספיק. בסטירה האחרונה עזבת לי את הראש ונתת לי אחת כל כך חזקה שעפתי על הרצפה. "תישארי שם" פקדת עליי. שמתי את הידיים על הלחיים וליטפתי אותן בעדינות, הן היו רותחות. כל כך מענג ומספק להרגיש את החום הזה שהידיים שלך ייצרו שם.
התיישבת מעליי על הברכיים כך שהרגליים שלך סביב הגוף שלי. הזזת לי את הידיים מהלחיים בעדינות, הנחת אותן בצדדים וליטפת לי את הלחיים בעצמך.
העיניים שלך אמרו את כל המילים שידעתי שלעולם לא תגיד לי.
ייבשת לי את הפנים שנרטבו מכל הדמעות. "עכשיו קומי". התמהמהתי לרגע כי הייתי כל כך כלואה בסיטואציה, בניסיון להירגע. "עכשיו. קומי!" הרמת את הקול בכעס. קמתי במהירות, מנסה לייצב את עצמי. "עכשיו תעמדי מולי כמו שצריך". נעמדתי זקופה, ידיים בצדדים והראש מוטה מעט כלפי מטה. לא מעיזה להרים אלייך את העיניים. עצמתי אותן ונשמתי עמוק. מדמיינת איך אתה מסתכל עליי, איך אתה בוחן את הגוף שלי. צליל טלפון לא מוכר גרם לי לפקוח את העיניים, זה הטלפון של החדר שלי במלון. פקחתי את העיניים וזאת המראה שעומדת מולי, זאת אני, שבוהה בעצמי.
לבד בניו יורק,
עומדת עירומה מול המראה מלטפת לעצמי את הלחיים ודומעת.
אני מתקלחת וחושבת עלייך. נעצבת מגעגועים.
יוצאת, מתנגבת וזורקת את המגבת על הרצפה. מסתכלת על עצמי במראה הארוכה ומדמיינת שזה אתה שעומד מולי ובוחן אותי. מדמיינת איך אתה אומר לי- "אל תזוזי". איך אתה פוקד עליי באסרטיביות להניח את הידיים בצדדים כך שלא אסתיר ממך מילימטר מהגוף שלי. אני מצייתת לכל הפקודות שלך. מדמיינת שאתה בוחן אותי, מדמיינת שאתה כועס עליי שאני תמיד עושה את זה, מסתירה את הגוף עם הידיים, כועס שאני מתביישת ממך, זה מכעיס אותך כי הגוף שלי שייך לך, כמו שהנשמה שלי שייכת לך. אז אתה פוקד עליי לעמוד עם הפנים לקיר. אתה מתקרב מאחוריי, תופס לי את השיער ומושך אותו בפתאומיות בכוח. הראש שלי נמשך לאחור והנשימה שלי נעתקת. אתה מקרב את הפנים לאוזן שלי ולוחש- את לא תעשי את זה יותר, נכון? אני מרגישה את החום של הפה שלך על האוזן שלי ואת קצוות השפתיים מרפרפות עליה.
אתה פוקד עליי לשבת על הברכיים ולהניח את הידיים מאחורי הגב. בלי שום אזהרה היד שלך מונפת ונוחתת על הפנים שלי. אני מתכווצת. הכאב מבהיל, מזעזע, חודר לי לעצמות, כאב שורף, דוקר וכל כך טוב. אני משפילה את המבט, מתאפקת לא להזיז את הידיים כדי ללטף את הלחי. אתה מרים לי את הראש בכוח כך שאסתכל עליך בעיניים, ועכשיו אני יודעת שאסור לי להוריד את העיניים יותר. אתה מסתכל עליי במבט קשוח, כועס, חסר רחמים. שוב היד שלך מונפת אל הפנים שלי, הראש עף לצד מעוצמת המכה והזעזוע אבל אני מחזירה אותו מהר למקום. עוד סטירה, הפעם הרבה יותר חזקה והראש שלי שוב עף לצד, הפעם גם הגוף שלי כך שאני נאלצת לשחרר יד אחת כדי לתמוך בגוף כדי לא ליפול.
אתה בוחן אותי, לראות כמה מהר אחזור לתנוחה שפקדת עליי להיות בה. הכאב כל כך חזק שאני מזועזעת אבל מאלצת את עצמי להתעשת מהר, לחזור למקום ולהסתכל לך בעיניים.
עוד אחת בלחי השנייה. ועוד אחת. עכשיו נמאס לך שהראש שלי זז כל הזמן אז אתה תופס לי את השיער כדי לקבע לי את הראש כך שלא יזוז ותוכל להמשיך לסטור לי מבלי שתצטרך לעצור. אתה מגביר את הקצב, עוד אחת ועוד אחת, מחליף בין הלחיים, ואני, מסורה, צייתנית, כמהה לכל מגע שלך, מחכה לסטירה הבאה רק כדי להרגיש את הידיים שלך על הפנים שלי. אני משותקת, כל העולם לא קיים ואני מרגישה עכשיו רק שנאה אלייך, שנאה ואהבה טוטאלית, כזאת שהכאב מאפשר להתמסר אליו, לבכות איתו, להוציא החוצה את כל מה שחבוי, את כל מה שקשה לבטא. כאב כל כך משחרר. ואלה הידיים שלך, הכוח שלך, הביטחון, ההבנה, הידיעה שאתה שומר עליי, דואג לי, גם בזמן שאתה מכאיב. מכאיב כל כך. דואג לא לעבור את הגבול שאסור לעבור, קשוב לכל צליל, לכל תזוזה, לכל נשימה שלי, וכך- אתה התרופה שלי. אתה התרופה לכאב והכאב, הוא התרופה. אתה משחרר אותי מעצמי, מהכלא שבניתי לעצמי, מהמרתף שהנפש שלי חיה בו. עם כל סטירה אני מרגישה קלה יותר, עם כל סטירה הכאב הולך והופך לתענוג ממכר. הלוואי שלא תפסיק.
אתה בוחן אותי, את הבכי שלי. זה בכי טהור, התפרקות מוחלטת שמתאפשרת עכשיו כי יש לה לגיטימציה, לא רק בגלל הכאב, גם בגלל העלבון, משהו שאני לא יכולה לנתק גם אני ממש אתאמץ, בכל זאת, הנה אני שם למטה, עירומה, על הברכיים ואתה עומד מעליי, קשוח, בטוח בעצמך. אבל אני יודעת שלא להיעלב, אני מרגישה במקום הכי בטוח בעולם, אני יודעת שאתה אוהב אותי, מעריך את היכולת שלי להתמסר אלייך בכזאת טוטאליות, בלי להתווכח, בלי להתלונן, לומדת בשקיקה כל דבר חדש שאתה מלמד אותי. אני מסתכלת עלייך ורואה שאתה נהנה, נהנה להכאיב לי, נהנה שכואב לי, נהנה שאני בוכה, שזה משחרר אותי, אתה אוהב להיות התרופה שלי, התרופה היחידה שיש לי.
ואז החלטת כנראה שזה מספיק. בסטירה האחרונה עזבת לי את הראש ונתת לי אחת כל כך חזקה שעפתי על הרצפה. "תישארי שם" פקדת עליי. שמתי את הידיים על הלחיים וליטפתי אותן בעדינות, הן היו רותחות. כל כך מענג ומספק להרגיש את החום הזה שהידיים שלך ייצרו שם.
התיישבת מעליי על הברכיים כך שהרגליים שלך סביב הגוף שלי. הזזת לי את הידיים מהלחיים בעדינות, הנחת אותן בצדדים וליטפת לי את הלחיים בעצמך.
העיניים שלך אמרו את כל המילים שידעתי שלעולם לא תגיד לי.
ייבשת לי את הפנים שנרטבו מכל הדמעות. "עכשיו קומי". התמהמהתי לרגע כי הייתי כל כך כלואה בסיטואציה, בניסיון להירגע. "עכשיו. קומי!" הרמת את הקול בכעס. קמתי במהירות, מנסה לייצב את עצמי. "עכשיו תעמדי מולי כמו שצריך". נעמדתי זקופה, ידיים בצדדים והראש מוטה מעט כלפי מטה. לא מעיזה להרים אלייך את העיניים. עצמתי אותן ונשמתי עמוק. מדמיינת איך אתה מסתכל עליי, איך אתה בוחן את הגוף שלי. צליל טלפון לא מוכר גרם לי לפקוח את העיניים, זה הטלפון של החדר שלי במלון. פקחתי את העיניים וזאת המראה שעומדת מולי, זאת אני, שבוהה בעצמי.
לבד בניו יורק,
עומדת עירומה מול המראה מלטפת לעצמי את הלחיים ודומעת.
