יום הולדת
מאת Tenebrae(שולט)
7 בפברואר 2018
את מתכרבלת בחיקי. יש לך יום הולדת - ועתה, בסופו, את ישנונית, ומתוקה, ומפויסת עם העולם.
בסלון עומדת חשכה חמימה; אור הרחוב, שפושה בחדר בעצלות האיטית של שעת הדמדומים, נוסך בה גווני ארד.
הכל מרגיש אדום, כהה ורך: אנחנו יושבים על ספה שצבעה אדום עייף, מהוה; לידנו הפסנתר, שצבעו אדום רציני, אפילו ארגמן, על נימי העץ בו שכמעט סגולים; ובידי כוס יין אדום, עשיר וכבד כמו דיו.
וכל הגוונים האדומים מתמזגים אלה באלה, ובאפלה הרוחשת, ובנשימותייך השקטות.
אני מסיים את היין בלגימה ולוחש לך: ״את יכולה לגמור.״
העיניים שלך נפקחות, מתרחבות, מתעגלות. את בוהה בי באי אמון כמעט מעליב: האם זו מתיחה, וברגע האחרון אתחרט? האם זו התניה, כדי שתעשי משהו סוטה במיוחד? מה הקאץ׳?
״אני...״ קולך גווע, נקרעת בין התקווה ובין האימה לאבד אותה.
לא גמרת חודשים: מאז שהחלטתי שאני מזיין אותך רק בתחת, הפסקתי לגעת לך בכוס - ואסרתי גם עלייך לגעת בו. ביקשת כמה פעמים - המון פעמים. התחננת. הבטחת לעשות כל דבר. עשית כל דבר. ועדיין, 86 ימים שלא גמרת. קיווית, כמובן, שאחריג זאת ביום ההולדת שלך, אבל לא הראתי כל כוונה כזו, עד עכשיו - ועכשיו את לא בטוחה אם זה אמיתי. נתתי לך לגעת כמה פעמים, בתנאי שלא תגמרי, וזה היה אפילו יותר גרוע: בכל פעם לא האמנת שתצליחי, זה היה בכוח הרצון שלי, לא שלך, שהפסקת.
״... אתרסק,״ קולך רועד.
אני מחייך. ״תתפשטי.״
ואת מתפשטת. מהר, לפני שאשנה את דעתי; אבל לא מהר מדי, כדי שתנועה פזיזה מדי, להוטה מדי, לא תגרום לי להתעשת, להתחרט. ואז את נעמדת מולי, עירומה, והכוס שלך כל כך רטוב שהאור נשבר עליו בניצוצות אדומים.
״איך?״ את שואלת בקול קטן.
״על הנעל,״ אני עונה, ופושט רגל קדימה. הינו במסעדה יקרה, ואני נועל נעלי עור שחורות ומבריקות, משהו פאנסי. את כורעת מעליה בזהירות, ביראת קודש, ואז, באיטיות, מתיישבת עליה ומתחילה לנוע, קדימה ואחורה.
הצבעים כל כך עזים, הזוויות כל כך חדות. אני מרגיש כמו בקומיקס של פרנק מילר: החשכה שחורה, את לבנה, והצללים ביניכם אדומים. הקימורים שלך מבריקים מזיעה, והאנחות שלך הן שירת מלאכים. אני אפילו נשמע כמוהו: she smells like angels ought to smell. איזו כתיבה גרועה, בחיי.
ופתאום אני מוצף ברגש כלפייך - לא יודע אם זו אהבה; לא יודע מה זו אהבה. אבל זה שילוב של חיבה, של הערכה, של אכפתיות, של בעלות. אני רוכן לנשק לך - מזמן לא התנשקנו תוך כדי סקס, זה לא בדיוק חלק מהדינמיקה - ואת, מתוך הרגל כשאת רואה אותי מתקרב, פותחת את פיך ומוציאה לשון, מחכה שארק פנימה.
וכשאני חופן את הסנטר שלך ומצמיד את שפתי לשלך, את גומרת. את גונחת לתוך פי גל של תשוקה חמה, וחולפת בי התחושה, ספק אשמה וספק משועשעת, שאני שואב את הנשמה שלך. וכשאת נרגעת ושפתינו ניתקות, בלי לומר מילה, ועדיין לא לגמרי בפוקוס, את יורדת מהנעל שלי ורוכנת ללקק אותה, לנקות אותה ממיציך.
אני נשען אחורה ונותן לך לעבוד קצת: הנעל קשיחה, אז אני לא מרגיש כלום, והדירה חשוכה, אז אני לא רואה כלום, כך שזה קצת משעמם. אבל הרעיון מדליק, ואני מתאר לעצמי שעבורך ההשפלה הזו מדליקה פי כמה, אז אני סופר בלב ומחכה.
ואז אני מושך את רגלי חזרה, ואת עולה על הספה וחוזרת להתכרבל בחיקי.
״יום הולדת שמח,״ אני לוחש לך, ואת מתחילה לבכות. אני מלטף את התלתלים שלך בעדינות: הכל עדיין שחור ולבן ואדום, אבל פתאום הצבעים רכים בהרבה מאצל פרנק מילר. אני מנשק את עינייך, וחושב שלדמעות שלך יש טעם של אושר. האושר שנלקח ממך.
בסלון עומדת חשכה חמימה; אור הרחוב, שפושה בחדר בעצלות האיטית של שעת הדמדומים, נוסך בה גווני ארד.
הכל מרגיש אדום, כהה ורך: אנחנו יושבים על ספה שצבעה אדום עייף, מהוה; לידנו הפסנתר, שצבעו אדום רציני, אפילו ארגמן, על נימי העץ בו שכמעט סגולים; ובידי כוס יין אדום, עשיר וכבד כמו דיו.
וכל הגוונים האדומים מתמזגים אלה באלה, ובאפלה הרוחשת, ובנשימותייך השקטות.
אני מסיים את היין בלגימה ולוחש לך: ״את יכולה לגמור.״
העיניים שלך נפקחות, מתרחבות, מתעגלות. את בוהה בי באי אמון כמעט מעליב: האם זו מתיחה, וברגע האחרון אתחרט? האם זו התניה, כדי שתעשי משהו סוטה במיוחד? מה הקאץ׳?
״אני...״ קולך גווע, נקרעת בין התקווה ובין האימה לאבד אותה.
לא גמרת חודשים: מאז שהחלטתי שאני מזיין אותך רק בתחת, הפסקתי לגעת לך בכוס - ואסרתי גם עלייך לגעת בו. ביקשת כמה פעמים - המון פעמים. התחננת. הבטחת לעשות כל דבר. עשית כל דבר. ועדיין, 86 ימים שלא גמרת. קיווית, כמובן, שאחריג זאת ביום ההולדת שלך, אבל לא הראתי כל כוונה כזו, עד עכשיו - ועכשיו את לא בטוחה אם זה אמיתי. נתתי לך לגעת כמה פעמים, בתנאי שלא תגמרי, וזה היה אפילו יותר גרוע: בכל פעם לא האמנת שתצליחי, זה היה בכוח הרצון שלי, לא שלך, שהפסקת.
״... אתרסק,״ קולך רועד.
אני מחייך. ״תתפשטי.״
ואת מתפשטת. מהר, לפני שאשנה את דעתי; אבל לא מהר מדי, כדי שתנועה פזיזה מדי, להוטה מדי, לא תגרום לי להתעשת, להתחרט. ואז את נעמדת מולי, עירומה, והכוס שלך כל כך רטוב שהאור נשבר עליו בניצוצות אדומים.
״איך?״ את שואלת בקול קטן.
״על הנעל,״ אני עונה, ופושט רגל קדימה. הינו במסעדה יקרה, ואני נועל נעלי עור שחורות ומבריקות, משהו פאנסי. את כורעת מעליה בזהירות, ביראת קודש, ואז, באיטיות, מתיישבת עליה ומתחילה לנוע, קדימה ואחורה.
הצבעים כל כך עזים, הזוויות כל כך חדות. אני מרגיש כמו בקומיקס של פרנק מילר: החשכה שחורה, את לבנה, והצללים ביניכם אדומים. הקימורים שלך מבריקים מזיעה, והאנחות שלך הן שירת מלאכים. אני אפילו נשמע כמוהו: she smells like angels ought to smell. איזו כתיבה גרועה, בחיי.
ופתאום אני מוצף ברגש כלפייך - לא יודע אם זו אהבה; לא יודע מה זו אהבה. אבל זה שילוב של חיבה, של הערכה, של אכפתיות, של בעלות. אני רוכן לנשק לך - מזמן לא התנשקנו תוך כדי סקס, זה לא בדיוק חלק מהדינמיקה - ואת, מתוך הרגל כשאת רואה אותי מתקרב, פותחת את פיך ומוציאה לשון, מחכה שארק פנימה.
וכשאני חופן את הסנטר שלך ומצמיד את שפתי לשלך, את גומרת. את גונחת לתוך פי גל של תשוקה חמה, וחולפת בי התחושה, ספק אשמה וספק משועשעת, שאני שואב את הנשמה שלך. וכשאת נרגעת ושפתינו ניתקות, בלי לומר מילה, ועדיין לא לגמרי בפוקוס, את יורדת מהנעל שלי ורוכנת ללקק אותה, לנקות אותה ממיציך.
אני נשען אחורה ונותן לך לעבוד קצת: הנעל קשיחה, אז אני לא מרגיש כלום, והדירה חשוכה, אז אני לא רואה כלום, כך שזה קצת משעמם. אבל הרעיון מדליק, ואני מתאר לעצמי שעבורך ההשפלה הזו מדליקה פי כמה, אז אני סופר בלב ומחכה.
ואז אני מושך את רגלי חזרה, ואת עולה על הספה וחוזרת להתכרבל בחיקי.
״יום הולדת שמח,״ אני לוחש לך, ואת מתחילה לבכות. אני מלטף את התלתלים שלך בעדינות: הכל עדיין שחור ולבן ואדום, אבל פתאום הצבעים רכים בהרבה מאצל פרנק מילר. אני מנשק את עינייך, וחושב שלדמעות שלך יש טעם של אושר. האושר שנלקח ממך.
