על טעויות נענשים
מאת Blue eyed bender(שולט)
31 במרץ 2024
אקצר לכם רגע את ההיסטוריה כדי שתוכלו להבין את הסיטואציה. הכרתי את שימי לפני כשנה בכלוב. אז עוד הייתי ״גורה קטנה״ (ככה הוא קרא לי), בת 23 שעושה את צעדיה הראשונים בעולם השליטה. הוא היה מנוסה ומלא ביטחון, ונזלתי בכל פעם שהשם שלו הופיע על צג הטלפון שלי.
הוא אימץ אותי, קילר אותי, ובסבלנות שלו הסביר לי, מה טוב ומה רע, מה מותר ומה אסור. לדוגמא, אסור לי להיפגש - או אפילו לדבר - עם ידידים שלי שלא בנוכחותו או ידיעתו. אבל לו מותר להמשיך לזיין ״כלבות אחרות״ (במילים שלו). לא אהבתי את זה, בכלל בכלל. שימי תמיד אומר שאגו וקינאה הן העקב אכילס שלי. אז עוד לא ידעתי כמה שהוא צודק.
טעיתי! וזה קרה ביום שני שעבר.
עברתי לגור איתו לפני פחות מחודש, וזה נכון שידעתי שהוא נפגש מדי פעם עם ׳רינת הכלבה שלו׳ (נכון שזה שם מגעיל, רינת? שתמות). אבל כשהוא חזר יום שני מהעבודה וביקש ממני להתקלח, לאכול משהו מהר, ואז לסגור את עצמי בחדר עד סוף הערב. הייתי המומה. הוא הסביר שרינת (הכלבה) באה יותר מאוחר, והוא לא רוצה שאסתובב להם בין הרגליים.
ההשפלה! הרגשתי אותה כמו להבה חשופה שצורבת לי את הקישקעס מבפנים. לא הצלחתי לנשום, ואז בלי שליטה פרצתי בבכי.
הוא עמד והסתכל עלי במבט הרגוע שלו, שאני כל כך אוהבת בדרך כלל, אבל כל כך הטריף אותי באותו רגע. אני לא יודעת מאיפה זה בא לי, מאיפה היה לי האומץ, אבל התחלתי לצרוח עליו.
אני לא זוכרת בדיוק מה יצא לי מפה, אבל זה כלל מספר לא מועט של קללות עסיסיות במיוחד. אחרי כמה דקות, כשאזלו לי הכוחות, התיישבתי בספה בסלון והמשכתי לבכות.
ראיתי מזווית העין שהוא מתעסק בנייד שלו ואז הוא בא והתיישב לידי. ״רינת לא תבוא היום״, היה כל שאמר. פתאום כך-כל פחדתי. הבנתי שהרסתי לו את התוכניות לערב, והוא בטח מתבאס. הוא הכניס אותי אליו הביתה לא בשביל שאעשה לו סרטים. אלוהים, צעקתי עליו... קיללתי אותו... הרגשתי כל כך מפגרת שהכעסתי אותו. כבר הכנתי את עצמי לכאב שאני הולכת לקבל (בצדק) בהמשך הערב. במקום זה הוא רק חיבק אותי וליטף לי את השיער בשקט. אהבתי אותו הכי חזק בעולם: האדון הרגיש שלי! ובכיתי עוד, אבל בכי טוב. בכי של נפילת מת.
אבל התשלום על ההתנהגות שלי, החוצפה שלי, ועל כל היתר, לא איחר להגיע. אני מכירה אותו מספיק והייתי צריכה לדעת, שהסבלנות שלו ברגע המשבר שלי, לא אומרת שהוא ויתר לי או שניצחתי, אלא זאת הייתה רק הדרך שלו לשלוט בסיטואציה.
יומיים עברו כרגיל, בלי איזכור לאותו ערב, ואז ביום חמישי הוא שלח לי הודעה באמצע יום העבודה: ״את יודעת שזה לא לעניין מה שהיה בשני, נכון?״
הוא צודק, ידעתי שהוא צודק, ויותר מזה - ידעתי שהוא יודע שאני יודעת שהוא צודק. ישר רשמתי בחזרה: ״אני יודעת, אני ממש מצטערת, אבל ממש ממש ממש!״
התחנונים שלי לא הפתיעו אותו, כי הוא הגיב מיד בתגובה מתוכננת מראש: ״אם את באמת מצטערת, את תצטרכי להוכיח את זה, ולא רק לי, גם לרינת מגיעה התנצלות. הרסת גם לה את הערב״.
רינת? מה קשורה עכשיו רינת?! לעזאזל! אני לא חייבת לה כלום! ואיך אני אוכיח לה שאני מצטערת?! אופף! אני לא יכולה לא להסכים עכשיו, אני לא יכולה לאכזב אותו שוב...
אז שלחתי בחזרה: ״אני באמת מתנצלת, איך אוכל להוכיח לכם את זה?״ ושניה אחרי ששלחתי התעצבנתי על עצמי, ״לכם״?! למה רשמתי: ״לכם״?! אופף!!!
לא הספקתי להתעצבן על עצמי יותר מדי, ותשובתו הגיעה: ״אזמין את רינת לארוחת ערב, תכיני לנו משהו טעים.״
זה לא אידיאלי, אבל זה עדיף על פני זה שהוא יזיין אותה בסלון כשאני כלואה בחדר, לא?
״אוקיי״ היה כל מה שהצלחתי לענות, וזה כנראה הספיק, כי הוא סיים את השיחה בינינו.
מוזר! זאת הייתה המחשבה היחידה שלי בראש באותו רגע, ״מוזר״. הכל היה כל כך נורמלי. ישבנו בסלון כשכל האורות דולקים (לא אורות מעומעמים או משהו), הטלוויזיה פתוחה על ערוץ 2 (או 10 או 12 או 13 או 14 או שקר כלשהו - לא מוזיקת רקע מיוחדת), אפילו שתינו קולה-זירו (לא יין אדום או וויסקי). הסיטואציה היתה לגמרי חברית ולא מינית באותו הרגע, ועדיין היה לי כל כך מוזר.
זה כנראה בגלל ששימי ישב במרכז הספה, אני ישבתי לשמאלו ורינת (הכלבה) ישבה לימינו. אחרי היכרות רישמית קצרה ולקונית, שימי אמר לי: ״היה משהו שרצית להגיד לרינת, לא?״
בלעתי את הרוק לאט. הוא רוצה שאני ממש אבקש ממנה סליחה. כמה נמוך אני יכולה לרדת בשביל לרצות אותו? (לא ידעתי שאני עומדת לגלות ממש בקרוב).
״כן...״, אמרתי בקול חלש ,״אני מצטערת, רינת, לא התכוונתי להרוס לכם את הערב בשני.״
יכולתי לראות את החיוך שנמרח לה על הפנים, ויכולתי להרוג אותה באותו רגע כשענתה: ״אני סולחת לך.״ (תמותי!).
שימי בחר שלא להתעכב על זה יותר מדי, ומיד המשיך: ״אני מריח פסטה עם נקניקיות ברוטב עגבניות?״
הבנתי את הרמז. עניתי שכן, ומיד קמתי להביא את הסיר עם שלוש קעריות. בעודי ניגשת למטבח, שמעתי אותו מספר לה שזה מאכל שהוא מאוד אוהב, ושהוא לימד אותי לבשל את זה בשבילו.
אחרי שהנחתי את הסיר והתיישבתי, שימי משך את הסיר אליו והחל למזוג לקעריות. קערית ראשונה הניח לעצמו. שניה הניח לפני רינת. ואז הוא עשה משהו שאני אזכור בבירור גם כשאהיה סנילית בת 90: במקום למזוג גם לי אוכל, הוא נעמד, הוריד את המכנסיים שלו והשתין לתוך הסיר. כן, אני אגיד את זה שוב: הוא נעמד באמצע הסלון, הוציא את הזין, וכשאני ורינת לידו, השתין לתוך סיר הפסטה שבישלתי בשבילנו. כשאני עוד מנסה להבין מה לעזאזל קרה פה עכשיו, הוא סגר את המכנסיים שלו, התיישב בחזרה ומזג מהסיר מנה שלישית, שאותה הניח בקצה הרחוק של השולחן.
לא היה צורך במילים, היה ברור לי מה הוא רוצה. הוא רצה שאני ארד על הריצפה ואוכל משם (משהו שעשיתי כבר לא פעם), אבל הפעם זה אומר לאכול פסטה שהוא השתין עליה, על הרצפה מולו ומול אחת הכלבות שלו. הוא רצה ממש להעניש אותי, והוא עשה את זה הכי עוצמתי שרק אפשר.
ושוב מצאתי את עצמי בוכה. לא רציתי לבכות, בטח שלא לידה, אבל לא יכולתי לשלוט בזה. ואם להיות אמיתית, איפשהו ייחלתי שאולי היא תגיד לו שזה יותר מדי, שהוא מגזים. אבל היא רק ישבה שם והביטה בי בוכה.
הבנתי שאף אחד לא יציל אותי עכשיו, ואני חייבת לשאת בתוצאות של המעשיים שלי. ירדתי על הריצפה מולם, וראיתי איך הם אוכלים בהנאה את הפסטה-נטולת-השתן שלהם. ואני, בוכה מולם, לא יכולתי להביא את עצמי לאכול מהקערה שמולי. הם אכלו, דיברו וצחקו, וסיימו את המנות שלהם, ואני רק ישבתי והסתכלתי עליהם.
״יצא לך טעים, כלבה״, הוא זרק לכיווני, ״אני רואה שעוד לא התחלת לאכול. את תישארי שם עד שתסיימי הכל בצלחת״.
אחרי כמה דקות שבהן הוא היה עסוק רק בלאכול ולדבר איתה, גם אם לא אהבתי את מה שהוא אמר, אהבתי את תשומת הלב שלו, את זה שהוא לא מוותר לי, ובודק שאני עומדת בדרישות שלו. ואז, שוב כאילו שאני לא שם, הוא הסתובב אליה והם התחילו להתנשק.
הוא פתח שוב את המכנסיים והוציא את הזין שלו, עכשיו עומד בשלמות. כמה בא לי לגעת בו עכשיו, להיות זאת שתענג אותו. אבל ידעתי שאני לא אוכל להתקרב אליו עד שאסיים את המשימה שלי.
ראיתי איך הוא אוחז לרינת בשיער מאחור ומוריד את הראש שלה לזין שלו. ראיתי איך הפה שלה נפתח בתאווה ובולע את כל הזין שלו, והוא יושב לו על הספה בנינוחות, מעלה ומוריד את הראש שלה על הזין שלו, ומביט בי, יושבת מולו על הריצפה.
הרגשתי שזאת ההזדמנות שלי. עכשיו אני יכולה להוכיח לו שאני יכולה, שאין דבר שלא אעשה בשבילו, ושאני הכלבה הכי טובה שהוא יכול לחלום עליה. התחלתי לאכול.
זה לא היה קל, אבל אכלתי הכי מהר שאני יכולה. כבר טעמתי פעמיים את השתן שלו, כשהוא השתין עלי במקלחת, אבל אף פעם לא אכלתי ממש משהו שהוא השתין עליו. זה לא היה טעים, בלשון המעטה, אבל הייתי כל כך חדורת מטרה שפשוט לעסתי ובלעתי את זה בלי לחשוב יותר מדי. וכשהייתי עם הביס האחרון בפה, ראיתי את המבט שלו, שאני כל כך אוהבת, המבט שלפני הגמירה. ובזמן שאני בולעת את הביס האחרון של הפסטה עם השתן שלו, אני רואה איך רינת בולעת את השפיך הכל-כך טעים שלו.
אני כל כך שונאת את הרינת הזאת, וכל כך מחכה לפעם הבאה שהיא תבוא אלינו שוב.
הוא אימץ אותי, קילר אותי, ובסבלנות שלו הסביר לי, מה טוב ומה רע, מה מותר ומה אסור. לדוגמא, אסור לי להיפגש - או אפילו לדבר - עם ידידים שלי שלא בנוכחותו או ידיעתו. אבל לו מותר להמשיך לזיין ״כלבות אחרות״ (במילים שלו). לא אהבתי את זה, בכלל בכלל. שימי תמיד אומר שאגו וקינאה הן העקב אכילס שלי. אז עוד לא ידעתי כמה שהוא צודק.
טעיתי! וזה קרה ביום שני שעבר.
עברתי לגור איתו לפני פחות מחודש, וזה נכון שידעתי שהוא נפגש מדי פעם עם ׳רינת הכלבה שלו׳ (נכון שזה שם מגעיל, רינת? שתמות). אבל כשהוא חזר יום שני מהעבודה וביקש ממני להתקלח, לאכול משהו מהר, ואז לסגור את עצמי בחדר עד סוף הערב. הייתי המומה. הוא הסביר שרינת (הכלבה) באה יותר מאוחר, והוא לא רוצה שאסתובב להם בין הרגליים.
ההשפלה! הרגשתי אותה כמו להבה חשופה שצורבת לי את הקישקעס מבפנים. לא הצלחתי לנשום, ואז בלי שליטה פרצתי בבכי.
הוא עמד והסתכל עלי במבט הרגוע שלו, שאני כל כך אוהבת בדרך כלל, אבל כל כך הטריף אותי באותו רגע. אני לא יודעת מאיפה זה בא לי, מאיפה היה לי האומץ, אבל התחלתי לצרוח עליו.
אני לא זוכרת בדיוק מה יצא לי מפה, אבל זה כלל מספר לא מועט של קללות עסיסיות במיוחד. אחרי כמה דקות, כשאזלו לי הכוחות, התיישבתי בספה בסלון והמשכתי לבכות.
ראיתי מזווית העין שהוא מתעסק בנייד שלו ואז הוא בא והתיישב לידי. ״רינת לא תבוא היום״, היה כל שאמר. פתאום כך-כל פחדתי. הבנתי שהרסתי לו את התוכניות לערב, והוא בטח מתבאס. הוא הכניס אותי אליו הביתה לא בשביל שאעשה לו סרטים. אלוהים, צעקתי עליו... קיללתי אותו... הרגשתי כל כך מפגרת שהכעסתי אותו. כבר הכנתי את עצמי לכאב שאני הולכת לקבל (בצדק) בהמשך הערב. במקום זה הוא רק חיבק אותי וליטף לי את השיער בשקט. אהבתי אותו הכי חזק בעולם: האדון הרגיש שלי! ובכיתי עוד, אבל בכי טוב. בכי של נפילת מת.
אבל התשלום על ההתנהגות שלי, החוצפה שלי, ועל כל היתר, לא איחר להגיע. אני מכירה אותו מספיק והייתי צריכה לדעת, שהסבלנות שלו ברגע המשבר שלי, לא אומרת שהוא ויתר לי או שניצחתי, אלא זאת הייתה רק הדרך שלו לשלוט בסיטואציה.
יומיים עברו כרגיל, בלי איזכור לאותו ערב, ואז ביום חמישי הוא שלח לי הודעה באמצע יום העבודה: ״את יודעת שזה לא לעניין מה שהיה בשני, נכון?״
הוא צודק, ידעתי שהוא צודק, ויותר מזה - ידעתי שהוא יודע שאני יודעת שהוא צודק. ישר רשמתי בחזרה: ״אני יודעת, אני ממש מצטערת, אבל ממש ממש ממש!״
התחנונים שלי לא הפתיעו אותו, כי הוא הגיב מיד בתגובה מתוכננת מראש: ״אם את באמת מצטערת, את תצטרכי להוכיח את זה, ולא רק לי, גם לרינת מגיעה התנצלות. הרסת גם לה את הערב״.
רינת? מה קשורה עכשיו רינת?! לעזאזל! אני לא חייבת לה כלום! ואיך אני אוכיח לה שאני מצטערת?! אופף! אני לא יכולה לא להסכים עכשיו, אני לא יכולה לאכזב אותו שוב...
אז שלחתי בחזרה: ״אני באמת מתנצלת, איך אוכל להוכיח לכם את זה?״ ושניה אחרי ששלחתי התעצבנתי על עצמי, ״לכם״?! למה רשמתי: ״לכם״?! אופף!!!
לא הספקתי להתעצבן על עצמי יותר מדי, ותשובתו הגיעה: ״אזמין את רינת לארוחת ערב, תכיני לנו משהו טעים.״
זה לא אידיאלי, אבל זה עדיף על פני זה שהוא יזיין אותה בסלון כשאני כלואה בחדר, לא?
״אוקיי״ היה כל מה שהצלחתי לענות, וזה כנראה הספיק, כי הוא סיים את השיחה בינינו.
מוזר! זאת הייתה המחשבה היחידה שלי בראש באותו רגע, ״מוזר״. הכל היה כל כך נורמלי. ישבנו בסלון כשכל האורות דולקים (לא אורות מעומעמים או משהו), הטלוויזיה פתוחה על ערוץ 2 (או 10 או 12 או 13 או 14 או שקר כלשהו - לא מוזיקת רקע מיוחדת), אפילו שתינו קולה-זירו (לא יין אדום או וויסקי). הסיטואציה היתה לגמרי חברית ולא מינית באותו הרגע, ועדיין היה לי כל כך מוזר.
זה כנראה בגלל ששימי ישב במרכז הספה, אני ישבתי לשמאלו ורינת (הכלבה) ישבה לימינו. אחרי היכרות רישמית קצרה ולקונית, שימי אמר לי: ״היה משהו שרצית להגיד לרינת, לא?״
בלעתי את הרוק לאט. הוא רוצה שאני ממש אבקש ממנה סליחה. כמה נמוך אני יכולה לרדת בשביל לרצות אותו? (לא ידעתי שאני עומדת לגלות ממש בקרוב).
״כן...״, אמרתי בקול חלש ,״אני מצטערת, רינת, לא התכוונתי להרוס לכם את הערב בשני.״
יכולתי לראות את החיוך שנמרח לה על הפנים, ויכולתי להרוג אותה באותו רגע כשענתה: ״אני סולחת לך.״ (תמותי!).
שימי בחר שלא להתעכב על זה יותר מדי, ומיד המשיך: ״אני מריח פסטה עם נקניקיות ברוטב עגבניות?״
הבנתי את הרמז. עניתי שכן, ומיד קמתי להביא את הסיר עם שלוש קעריות. בעודי ניגשת למטבח, שמעתי אותו מספר לה שזה מאכל שהוא מאוד אוהב, ושהוא לימד אותי לבשל את זה בשבילו.
אחרי שהנחתי את הסיר והתיישבתי, שימי משך את הסיר אליו והחל למזוג לקעריות. קערית ראשונה הניח לעצמו. שניה הניח לפני רינת. ואז הוא עשה משהו שאני אזכור בבירור גם כשאהיה סנילית בת 90: במקום למזוג גם לי אוכל, הוא נעמד, הוריד את המכנסיים שלו והשתין לתוך הסיר. כן, אני אגיד את זה שוב: הוא נעמד באמצע הסלון, הוציא את הזין, וכשאני ורינת לידו, השתין לתוך סיר הפסטה שבישלתי בשבילנו. כשאני עוד מנסה להבין מה לעזאזל קרה פה עכשיו, הוא סגר את המכנסיים שלו, התיישב בחזרה ומזג מהסיר מנה שלישית, שאותה הניח בקצה הרחוק של השולחן.
לא היה צורך במילים, היה ברור לי מה הוא רוצה. הוא רצה שאני ארד על הריצפה ואוכל משם (משהו שעשיתי כבר לא פעם), אבל הפעם זה אומר לאכול פסטה שהוא השתין עליה, על הרצפה מולו ומול אחת הכלבות שלו. הוא רצה ממש להעניש אותי, והוא עשה את זה הכי עוצמתי שרק אפשר.
ושוב מצאתי את עצמי בוכה. לא רציתי לבכות, בטח שלא לידה, אבל לא יכולתי לשלוט בזה. ואם להיות אמיתית, איפשהו ייחלתי שאולי היא תגיד לו שזה יותר מדי, שהוא מגזים. אבל היא רק ישבה שם והביטה בי בוכה.
הבנתי שאף אחד לא יציל אותי עכשיו, ואני חייבת לשאת בתוצאות של המעשיים שלי. ירדתי על הריצפה מולם, וראיתי איך הם אוכלים בהנאה את הפסטה-נטולת-השתן שלהם. ואני, בוכה מולם, לא יכולתי להביא את עצמי לאכול מהקערה שמולי. הם אכלו, דיברו וצחקו, וסיימו את המנות שלהם, ואני רק ישבתי והסתכלתי עליהם.
״יצא לך טעים, כלבה״, הוא זרק לכיווני, ״אני רואה שעוד לא התחלת לאכול. את תישארי שם עד שתסיימי הכל בצלחת״.
אחרי כמה דקות שבהן הוא היה עסוק רק בלאכול ולדבר איתה, גם אם לא אהבתי את מה שהוא אמר, אהבתי את תשומת הלב שלו, את זה שהוא לא מוותר לי, ובודק שאני עומדת בדרישות שלו. ואז, שוב כאילו שאני לא שם, הוא הסתובב אליה והם התחילו להתנשק.
הוא פתח שוב את המכנסיים והוציא את הזין שלו, עכשיו עומד בשלמות. כמה בא לי לגעת בו עכשיו, להיות זאת שתענג אותו. אבל ידעתי שאני לא אוכל להתקרב אליו עד שאסיים את המשימה שלי.
ראיתי איך הוא אוחז לרינת בשיער מאחור ומוריד את הראש שלה לזין שלו. ראיתי איך הפה שלה נפתח בתאווה ובולע את כל הזין שלו, והוא יושב לו על הספה בנינוחות, מעלה ומוריד את הראש שלה על הזין שלו, ומביט בי, יושבת מולו על הריצפה.
הרגשתי שזאת ההזדמנות שלי. עכשיו אני יכולה להוכיח לו שאני יכולה, שאין דבר שלא אעשה בשבילו, ושאני הכלבה הכי טובה שהוא יכול לחלום עליה. התחלתי לאכול.
זה לא היה קל, אבל אכלתי הכי מהר שאני יכולה. כבר טעמתי פעמיים את השתן שלו, כשהוא השתין עלי במקלחת, אבל אף פעם לא אכלתי ממש משהו שהוא השתין עליו. זה לא היה טעים, בלשון המעטה, אבל הייתי כל כך חדורת מטרה שפשוט לעסתי ובלעתי את זה בלי לחשוב יותר מדי. וכשהייתי עם הביס האחרון בפה, ראיתי את המבט שלו, שאני כל כך אוהבת, המבט שלפני הגמירה. ובזמן שאני בולעת את הביס האחרון של הפסטה עם השתן שלו, אני רואה איך רינת בולעת את השפיך הכל-כך טעים שלו.
אני כל כך שונאת את הרינת הזאת, וכל כך מחכה לפעם הבאה שהיא תבוא אלינו שוב.
