מה את רוצה?
מאת פנתי(נשלטת)
23 בינואר 2004
"מה את רוצה?" הוא שואל, ואני מחייכת בעיניים נוצצות.
"מה את רוצה?" הוא שואל, ואני מעניקה לו את מבטי המתפנק.
"מה את רוצה?" "אני?" מתפתלת במיטה ולא נרגעת.
הממממ... מה אני רוצה? אני רוצה שתנצח אותי. אני רוצה שתגרום לי לשתוק, לא לזוז, ללא יכולת לברוח, שתגרום לי לומר את שתי המילים הנכספות "תזיין אותי!!!", תגרום לי להתחנן, לשווע אלייך, תכבוש!
"מה אני רוצה? כלום. ומה עוד יכולה הנסיכה לבקש מדג הזהב שלא העניק לה?"
זוחלת ומניחה את ראשי על ברכיו – הנה מתקרב ומגיע לו עוד ניצחון צרוף שלי... תופס את שיערי ומושך אותי מעלה. מביט בפניי מקרוב – עיני נוצצות להן. חיוך קטן מתחיל להצטייר על שפתיי, ואני יודעת שבעוד רגע הוא יהפוך לצחוק מתגלגל. המילים מהדהדות בראש – "אתה שלי! לא תוכל עליי!"
"אני מציע לך להוריד את החיוך מהפנים". מורידה. שלוש, שתיים, אחת – מתפוצצת. סטירה. המומה ממה שרק כרגע אירע, מורידה את החיוך, מורידה את הראש ובולעת את הדמעות שמחניקות. "לא, לא, לא ...בקלות כזאת הוא לא יצליח", מעודדת את עצמי. "והרי איתי, הדרך, עוד יותר מארוכה." מסובבת את הגב אליו.
"בואי לכאן!" שימשיך לחלום. "אני לא אומר זאת שוב. בואי לכאן עכשיו!". מממממ... "איתו זה קצת יותר מעניין, קשוח הבחור... תיכף נראה". מתקרבת ומתיישבת עליו, ידיי לופתות את כתפיו ורגליי סובבות את מותניו, דובי קטן, נתפס ומחבק.
מכניס את ידיו אל מתחת לחולצה ומלטף את הגב, עור חלק ונעים כל כך למגע. תחושת הניצחון מרחפת כהילה מעל לראשי.
"תתפשטי מולי, עכשיו" הוא אומר. שלוש מילים שיוצרות טקס שלם. טקס התפשטות שכל אחת יודעת לעשות בצורה היפה ביותר, והרי קיימת בחורה שמתפשטת מכוער? מי שמע על כך אי פעם? גם זו שמתפשטת ומסתרבלת, ראשה תפוס בחולצה וידה נתקעת בשרוול נראית כל כך חמודה ויפה והעיקר – שתתפשט כבר!!!
ואני אי שם באמצע, מתפשטת בתנועות מתפנקות ואיטיות, מבטיי עוקבים אחריו. מנסה לנחש מה יהיה הצעד הבא שלו. נעמדת מולו עירומה במלוא הדרי. שואבת אומץ ובטחון ממקומות נסתרים ועלומים, שלא ידעתי אפילו שקיימים בתוכי.
"ממתי את עומדת מולי? קדימה, על ארבע" והנה אני, הגיבורה, ניצבת מולו זקופה בגאווה על ארבע. הוא מושך אותי אליו ולוחש "מעתה והלאה הראש למטה ואת לא מעיזה אפילו להביט בי". "מההההה???" "מה הוא חושב לעצמו?" מניפה את הראש. מביטה בתוכו עמוק לתוך העיניים וידו מונפת לסטירה. "אוקיי אוקיי, הראש למטה". "בלטות מעניינות, תודה למי שהמציא את הבלטות המכוערות האלה עם הכתמים החומים, אפשר לדמיין צורות."
אני עירומה והוא לבוש, קצת חוסר שוויון. אה! לא אמור להיות כאן שוויון, הרי זה לא מה שחיפשתי, משם ברחתי.
"אני אראה לך את תענוגות העל, אני אוביל אותך למקומות היפים ביותר, רק תני לי אותך, התמסרי לי ואתן לך את העולם על מגש של כסף".
טוב, אולי אני אתן לו... לפחות אנסה, הרי זה כל מה שרציתי. מצחי דבוק לרצפה והוא מסתובב סביבי. הרעש של הנעליים שלו מתחיל לעצבן אותי... "טוק...טוק...טוק...שתיקה". "לאן הוא נעלם?" אני מתחילה לתהות, לא מצליחה להתאפק, ומרימה את הראש, הוא עומד מאחוריי, ממתין לי שאטעה.
"את ממש חוצפנית! גם דבר פשוט את לא מסוגל לבצע?" והנה – עוד שיעור מוסר, התנהגות, וחינוך מתחיל לו... אבל פתאום כאב! הצלפה! מנסה לפתוח את הפה לקללה, אך המוח אומר לי שאולי עכשיו כדאי לשתוק. השוט יורד אל עבר הרגליים והצלפה. וואו...מסתבר שזה כואב עוד אחת ועוד אחת ועוד אחת בכפות הרגליים - אלוהים, קח אותי מכאן! טוב, אם הוא לא לוקח, אני אקח. בורחת, על ארבע, מחפשת מחסה. דולק אחריי, שלושה צעדים, תופס אותי מניף אותי באוויר וזורק אותי למיטה. עיניו מביעות כעס ועיני מעידות על נאום מתוכנן.
הוא מביא חבלים ומכין אותם לקראת ידיי. יד ימיני במזרח ויד שמאל במערב ואיך אטעמה ואיך יערב? מצאתי זמן לשירים. חוטפת את ידי, מושכת אותה בחזרה אליי והוא - עם טיפת כוח מחזיר אותה בחזרה.
"סוף סוף קרב, סוף סוף קצת כוח". בועטת ברגלי, מזיזה את ידיי, אבל בעצם, אני לא מצליחה לזוז. מתחילה לרעוד בהתרגשות. העיניים נקשרות. זהו. עקודה. "אם תמשיכי להשתולל, גם הפה המרגיז שלך ייסתם אז תיזהרי." הוא אומר. אוקיי . אני אשתוק. קומצת את אצבעותיי ומשחררת, פרפורי החופש האחרונים ותחילת מסע התענוגות.מעביר יד לאורך הגוף, נרעדת. מה אני רועדת? מה כבר קרה? הצלפה. אוי לא, לא שוב. ועוד אחת ועוד אחת .נושכת שפתיים, מרגישה אותן נחתכות אט אט . "מותר לך לבכות אם את רוצה". אני? אבכה? זמנים חדשים הגיעו? הצלפה, ועוד הצלפה, ופרץ של דמעות אמיתי משתחרר מהלב ומהבטן.גם הלב וגם הבטן, מסתבר, יודעים לבכות. עוד הצלפה וכבר לא מרגישה כאב. מרגישה נעים, נעים ורך, מחשבות על כלום, מוח ריק ואושר שמתחיל לטפטף מבפנים,.עמוק...ליטוף, חיבוק. מנסה לחבק אותו אלי אבל שוכחת שהידיים בקצות התבל. אה, שכחתי לרגע איפה אני, אבל הריח, הריח שלו והמגע שלו. "תשחרר אותי" מנסה. "נראה לך?" הוא עונה. "תשחרר אותי! כוסאמק!" "לא, ותסתמי".
נעמד מול המיטה ושקט. "מה אתה עושה?" "אני מביט בך" הוא עונה. ידיים קשורות, רגליים פשוקות וקשורות, מה אני? מה זה? "תגיד, אתה הולך לכתוב עליי דו"ח אנטומי, או אולי פתולוגי שאתה מסתכל כל כך הרבה?" "אוי לא. באמת שהייתי צריכה לסתום. באמת".
יודעת שעונשי מתקרב והוא באמת לא מאחר לבוא. "מעכשיו, על כל הצלפה, את סופרת ואומרת תודה. ברור?" שתיקה.
הצלפה.שותקת. הצלפה. נושכת שפתיים. הצלפה. דמעות עולות. הצלפה . "אחת, אדוני."
"ומה אומרים?" שותקת. "מה אומרים?" שותקת. הצלפה שברור לי כבר שתשאיר לי סימן של שבוע לפחות. "מה אומרים?" שותקת. הצלפה. כבר לא כואב. כלום כבר לא כואב. ניצחתי!
מניחה את הראש על המיטה וטסה... שקט... שקט נעים. הצלפה. אוקיי כן כואב. "תודה אדוני". זו לא הייתי אני שאמרה את זה. "10, תודה אדוני , 20, תודה אדוני, 30 תונה אנודי" וכבר שתי מילים פשוטות מתבלבלות ביניהן ושקט...מתקרב אל האוזן, נושף על הצוואר, אני כבר לא כאן, זו לא אני. לוחש "גם זונה בעייתית וחוצפנית כמוך אפשר לאלף, זה יותר כיף ויותר מעניין". העיניים מתגלגלות לתקרה ורק שתי ההברות היפות מחליקות להן מהמוח אל הלשון כמו מאכל טעים במיוחד זו-נה, זו-נה, זונה, זונה! מחייכת, ליטוף נעים. תמיד ליטפו אותי, ועכשיו, נעים לי.
אצבעי מגששת אל עבר מקדשי העלום, " לא, בבקשה לא!" והוא כבר בפנים. לא אמרתי לא לפניי רגע? מוציא את האצבע "תראי איך את רטובה, חתיכת כלבה, ממה את כל כך רטובה? תעני כבר זונה!"
מתרחק ממני ולחץ מתחיל אצלי עמוק מבפנים - איפה הוא? פחד פותח בדרכו ממעמקי הבטן ומגיע עד לשערות ראשי ומסמר אותן , איפה הוא? שיחזור, כל כך רוצה שיחזור. והוא כאן כל הזמן, עומד מהצב ומביט בי , מתפתלת. "תוריד לי את כיסוי העיניים, אדוני". מה קורה לי? מוריד את הכיסוי, אורות מסנוורים אותי אחרי ביקורי בעולם החושך. "המבט שלך נהפך לרך יותר. מה קרה?" הוא שואל. מה קרה? ראיתי "לחיי האהבה" והתרגשתי. מה באמת קרה?
"כלום, אני לא יודעת להסביר לך מה קרה..."
יודעת שרוצה עוד ועוד, יודעת שרוצה שלעולם לא יפסיק. דמעות פורצות. לא ניצחתי, מי בכלל רוצה לנצח? רוצה שילטף ולא יעזוב. הוא מנשק את גופי, איבר אחר איבר, נגיעה יפה, לשון יפה, מושך בשיערי , הראש לא יכול לזוז. רוצה לגמור. לגמור? להתפוצץ! גם לזה צריך אישור? "אתה מרשה לי לגמור ,אדוני?" הוא מטפס אל אוזני ולוחש "תגמרי יפה שלי, תגמרי ייצור מדהים שכמותך."
כבר לא יודעת מי אני, איפה אני, ומי זו אותה האחת שצועקת. הכל סביבי משתנה, מסתחרר זה רק אני והוא נחים על ענ , עיניים מתגלגלות, מנסה לזוז, מנסה להתפתל ולקבל שאריות של חירות. ממלמלת. "מה אמרת?" הוא שואל בקול ואני לא מסוגלת לומר דבר, לא יכולה לומר זאת. "מה אמרת?" צעקתו מרעידה אותי. לחישות רפות שהולכות ומתחזקות לצעקה ויבבה מתחננת. "תזיין אותי בבקשה אדוני". לוחשת.
"מה?, לא שמעתי טוב". "תזיין אותי בבקשה אדוני" . "תתחנני" הוא דורש. הגוף שלי משתולל, מתפתל, צועק, רועד, ואני צורחת "בבקשה, בבקשה אדוני תזיין אותי!!!". חיוך עולה בו. מצא לו זמן לחייך. משחרר את יד ימין ומעסה אותה, גם יד שמאל זוכה לטיפול דומה. מזווית העין אני מצליחה לראות צמידים סגולים. משחרר את הרגליים. "איך את רוצה את זה , זונה שלי?" מתקפלת כעובר בצד. כמעט ולא מסוגלת לזוז, מרחפת.
לא רוצה כלום, רוצה להבין מה קורה לי. "אני יודע מה לעשות, אני אחנוך אותך בתור הזונה שלי ואזיין אותך כמו זונה ב – 5 ₪, טוב זונה?"
לא עונה. מניף בכוח וחודר באכזריות, אושר מציף אותי, אושר עילאי, דמעות מטפסות ושנינו עולים למעלה עוד ועוד ומתפוצצים בצעקה גדולה. נוחתים...
מחבק, עוטף, חזק חזק. נושם, מריח, מנשק, מלטף.
"את שלי, שלי! אהובה יפה ומתוקה, זונה יפה שלי!"
"מה את רוצה?" הוא שואל, ואני מעניקה לו את מבטי המתפנק.
"מה את רוצה?" "אני?" מתפתלת במיטה ולא נרגעת.
הממממ... מה אני רוצה? אני רוצה שתנצח אותי. אני רוצה שתגרום לי לשתוק, לא לזוז, ללא יכולת לברוח, שתגרום לי לומר את שתי המילים הנכספות "תזיין אותי!!!", תגרום לי להתחנן, לשווע אלייך, תכבוש!
"מה אני רוצה? כלום. ומה עוד יכולה הנסיכה לבקש מדג הזהב שלא העניק לה?"
זוחלת ומניחה את ראשי על ברכיו – הנה מתקרב ומגיע לו עוד ניצחון צרוף שלי... תופס את שיערי ומושך אותי מעלה. מביט בפניי מקרוב – עיני נוצצות להן. חיוך קטן מתחיל להצטייר על שפתיי, ואני יודעת שבעוד רגע הוא יהפוך לצחוק מתגלגל. המילים מהדהדות בראש – "אתה שלי! לא תוכל עליי!"
"אני מציע לך להוריד את החיוך מהפנים". מורידה. שלוש, שתיים, אחת – מתפוצצת. סטירה. המומה ממה שרק כרגע אירע, מורידה את החיוך, מורידה את הראש ובולעת את הדמעות שמחניקות. "לא, לא, לא ...בקלות כזאת הוא לא יצליח", מעודדת את עצמי. "והרי איתי, הדרך, עוד יותר מארוכה." מסובבת את הגב אליו.
"בואי לכאן!" שימשיך לחלום. "אני לא אומר זאת שוב. בואי לכאן עכשיו!". מממממ... "איתו זה קצת יותר מעניין, קשוח הבחור... תיכף נראה". מתקרבת ומתיישבת עליו, ידיי לופתות את כתפיו ורגליי סובבות את מותניו, דובי קטן, נתפס ומחבק.
מכניס את ידיו אל מתחת לחולצה ומלטף את הגב, עור חלק ונעים כל כך למגע. תחושת הניצחון מרחפת כהילה מעל לראשי.
"תתפשטי מולי, עכשיו" הוא אומר. שלוש מילים שיוצרות טקס שלם. טקס התפשטות שכל אחת יודעת לעשות בצורה היפה ביותר, והרי קיימת בחורה שמתפשטת מכוער? מי שמע על כך אי פעם? גם זו שמתפשטת ומסתרבלת, ראשה תפוס בחולצה וידה נתקעת בשרוול נראית כל כך חמודה ויפה והעיקר – שתתפשט כבר!!!
ואני אי שם באמצע, מתפשטת בתנועות מתפנקות ואיטיות, מבטיי עוקבים אחריו. מנסה לנחש מה יהיה הצעד הבא שלו. נעמדת מולו עירומה במלוא הדרי. שואבת אומץ ובטחון ממקומות נסתרים ועלומים, שלא ידעתי אפילו שקיימים בתוכי.
"ממתי את עומדת מולי? קדימה, על ארבע" והנה אני, הגיבורה, ניצבת מולו זקופה בגאווה על ארבע. הוא מושך אותי אליו ולוחש "מעתה והלאה הראש למטה ואת לא מעיזה אפילו להביט בי". "מההההה???" "מה הוא חושב לעצמו?" מניפה את הראש. מביטה בתוכו עמוק לתוך העיניים וידו מונפת לסטירה. "אוקיי אוקיי, הראש למטה". "בלטות מעניינות, תודה למי שהמציא את הבלטות המכוערות האלה עם הכתמים החומים, אפשר לדמיין צורות."
אני עירומה והוא לבוש, קצת חוסר שוויון. אה! לא אמור להיות כאן שוויון, הרי זה לא מה שחיפשתי, משם ברחתי.
"אני אראה לך את תענוגות העל, אני אוביל אותך למקומות היפים ביותר, רק תני לי אותך, התמסרי לי ואתן לך את העולם על מגש של כסף".
טוב, אולי אני אתן לו... לפחות אנסה, הרי זה כל מה שרציתי. מצחי דבוק לרצפה והוא מסתובב סביבי. הרעש של הנעליים שלו מתחיל לעצבן אותי... "טוק...טוק...טוק...שתיקה". "לאן הוא נעלם?" אני מתחילה לתהות, לא מצליחה להתאפק, ומרימה את הראש, הוא עומד מאחוריי, ממתין לי שאטעה.
"את ממש חוצפנית! גם דבר פשוט את לא מסוגל לבצע?" והנה – עוד שיעור מוסר, התנהגות, וחינוך מתחיל לו... אבל פתאום כאב! הצלפה! מנסה לפתוח את הפה לקללה, אך המוח אומר לי שאולי עכשיו כדאי לשתוק. השוט יורד אל עבר הרגליים והצלפה. וואו...מסתבר שזה כואב עוד אחת ועוד אחת ועוד אחת בכפות הרגליים - אלוהים, קח אותי מכאן! טוב, אם הוא לא לוקח, אני אקח. בורחת, על ארבע, מחפשת מחסה. דולק אחריי, שלושה צעדים, תופס אותי מניף אותי באוויר וזורק אותי למיטה. עיניו מביעות כעס ועיני מעידות על נאום מתוכנן.
הוא מביא חבלים ומכין אותם לקראת ידיי. יד ימיני במזרח ויד שמאל במערב ואיך אטעמה ואיך יערב? מצאתי זמן לשירים. חוטפת את ידי, מושכת אותה בחזרה אליי והוא - עם טיפת כוח מחזיר אותה בחזרה.
"סוף סוף קרב, סוף סוף קצת כוח". בועטת ברגלי, מזיזה את ידיי, אבל בעצם, אני לא מצליחה לזוז. מתחילה לרעוד בהתרגשות. העיניים נקשרות. זהו. עקודה. "אם תמשיכי להשתולל, גם הפה המרגיז שלך ייסתם אז תיזהרי." הוא אומר. אוקיי . אני אשתוק. קומצת את אצבעותיי ומשחררת, פרפורי החופש האחרונים ותחילת מסע התענוגות.מעביר יד לאורך הגוף, נרעדת. מה אני רועדת? מה כבר קרה? הצלפה. אוי לא, לא שוב. ועוד אחת ועוד אחת .נושכת שפתיים, מרגישה אותן נחתכות אט אט . "מותר לך לבכות אם את רוצה". אני? אבכה? זמנים חדשים הגיעו? הצלפה, ועוד הצלפה, ופרץ של דמעות אמיתי משתחרר מהלב ומהבטן.גם הלב וגם הבטן, מסתבר, יודעים לבכות. עוד הצלפה וכבר לא מרגישה כאב. מרגישה נעים, נעים ורך, מחשבות על כלום, מוח ריק ואושר שמתחיל לטפטף מבפנים,.עמוק...ליטוף, חיבוק. מנסה לחבק אותו אלי אבל שוכחת שהידיים בקצות התבל. אה, שכחתי לרגע איפה אני, אבל הריח, הריח שלו והמגע שלו. "תשחרר אותי" מנסה. "נראה לך?" הוא עונה. "תשחרר אותי! כוסאמק!" "לא, ותסתמי".
נעמד מול המיטה ושקט. "מה אתה עושה?" "אני מביט בך" הוא עונה. ידיים קשורות, רגליים פשוקות וקשורות, מה אני? מה זה? "תגיד, אתה הולך לכתוב עליי דו"ח אנטומי, או אולי פתולוגי שאתה מסתכל כל כך הרבה?" "אוי לא. באמת שהייתי צריכה לסתום. באמת".
יודעת שעונשי מתקרב והוא באמת לא מאחר לבוא. "מעכשיו, על כל הצלפה, את סופרת ואומרת תודה. ברור?" שתיקה.
הצלפה.שותקת. הצלפה. נושכת שפתיים. הצלפה. דמעות עולות. הצלפה . "אחת, אדוני."
"ומה אומרים?" שותקת. "מה אומרים?" שותקת. הצלפה שברור לי כבר שתשאיר לי סימן של שבוע לפחות. "מה אומרים?" שותקת. הצלפה. כבר לא כואב. כלום כבר לא כואב. ניצחתי!
מניחה את הראש על המיטה וטסה... שקט... שקט נעים. הצלפה. אוקיי כן כואב. "תודה אדוני". זו לא הייתי אני שאמרה את זה. "10, תודה אדוני , 20, תודה אדוני, 30 תונה אנודי" וכבר שתי מילים פשוטות מתבלבלות ביניהן ושקט...מתקרב אל האוזן, נושף על הצוואר, אני כבר לא כאן, זו לא אני. לוחש "גם זונה בעייתית וחוצפנית כמוך אפשר לאלף, זה יותר כיף ויותר מעניין". העיניים מתגלגלות לתקרה ורק שתי ההברות היפות מחליקות להן מהמוח אל הלשון כמו מאכל טעים במיוחד זו-נה, זו-נה, זונה, זונה! מחייכת, ליטוף נעים. תמיד ליטפו אותי, ועכשיו, נעים לי.
אצבעי מגששת אל עבר מקדשי העלום, " לא, בבקשה לא!" והוא כבר בפנים. לא אמרתי לא לפניי רגע? מוציא את האצבע "תראי איך את רטובה, חתיכת כלבה, ממה את כל כך רטובה? תעני כבר זונה!"
מתרחק ממני ולחץ מתחיל אצלי עמוק מבפנים - איפה הוא? פחד פותח בדרכו ממעמקי הבטן ומגיע עד לשערות ראשי ומסמר אותן , איפה הוא? שיחזור, כל כך רוצה שיחזור. והוא כאן כל הזמן, עומד מהצב ומביט בי , מתפתלת. "תוריד לי את כיסוי העיניים, אדוני". מה קורה לי? מוריד את הכיסוי, אורות מסנוורים אותי אחרי ביקורי בעולם החושך. "המבט שלך נהפך לרך יותר. מה קרה?" הוא שואל. מה קרה? ראיתי "לחיי האהבה" והתרגשתי. מה באמת קרה?
"כלום, אני לא יודעת להסביר לך מה קרה..."
יודעת שרוצה עוד ועוד, יודעת שרוצה שלעולם לא יפסיק. דמעות פורצות. לא ניצחתי, מי בכלל רוצה לנצח? רוצה שילטף ולא יעזוב. הוא מנשק את גופי, איבר אחר איבר, נגיעה יפה, לשון יפה, מושך בשיערי , הראש לא יכול לזוז. רוצה לגמור. לגמור? להתפוצץ! גם לזה צריך אישור? "אתה מרשה לי לגמור ,אדוני?" הוא מטפס אל אוזני ולוחש "תגמרי יפה שלי, תגמרי ייצור מדהים שכמותך."
כבר לא יודעת מי אני, איפה אני, ומי זו אותה האחת שצועקת. הכל סביבי משתנה, מסתחרר זה רק אני והוא נחים על ענ , עיניים מתגלגלות, מנסה לזוז, מנסה להתפתל ולקבל שאריות של חירות. ממלמלת. "מה אמרת?" הוא שואל בקול ואני לא מסוגלת לומר דבר, לא יכולה לומר זאת. "מה אמרת?" צעקתו מרעידה אותי. לחישות רפות שהולכות ומתחזקות לצעקה ויבבה מתחננת. "תזיין אותי בבקשה אדוני". לוחשת.
"מה?, לא שמעתי טוב". "תזיין אותי בבקשה אדוני" . "תתחנני" הוא דורש. הגוף שלי משתולל, מתפתל, צועק, רועד, ואני צורחת "בבקשה, בבקשה אדוני תזיין אותי!!!". חיוך עולה בו. מצא לו זמן לחייך. משחרר את יד ימין ומעסה אותה, גם יד שמאל זוכה לטיפול דומה. מזווית העין אני מצליחה לראות צמידים סגולים. משחרר את הרגליים. "איך את רוצה את זה , זונה שלי?" מתקפלת כעובר בצד. כמעט ולא מסוגלת לזוז, מרחפת.
לא רוצה כלום, רוצה להבין מה קורה לי. "אני יודע מה לעשות, אני אחנוך אותך בתור הזונה שלי ואזיין אותך כמו זונה ב – 5 ₪, טוב זונה?"
לא עונה. מניף בכוח וחודר באכזריות, אושר מציף אותי, אושר עילאי, דמעות מטפסות ושנינו עולים למעלה עוד ועוד ומתפוצצים בצעקה גדולה. נוחתים...
מחבק, עוטף, חזק חזק. נושם, מריח, מנשק, מלטף.
"את שלי, שלי! אהובה יפה ומתוקה, זונה יפה שלי!"
