כוח - פרק ראשון
מאת עוגיעוגי(לא בעסק)
8 בפברואר 2004
לולו נמנעה מלהסתכל במראות. היא ממילא לא הייתה זקוקה להן, פרצופיהם של האנשים שראו אותה לראשונה, גם אלה שראו אותה כבר אין ספור פעמים, הראו לה את מה שהיא כבר ידעה.
מדי פעם היא הייתה חוטפת הצצה קצרצרה ונדהמה כל פעם מחדש, היה לה קשה להבין איך בן אדם לא יכול להתרגל לפנים שהוא נושא כבר יותר משלושים שנה. היא נהנתה מהמבטים בדרך כלל אבל נמנעה מלהסתכל בעצמה, לא היה לה צורך להתמכר לתווי פניה, היא גם מעולם לא הרגישה שהם מה שמרכיב את מי שהיא.
לולו ידעה שההורים שלה עשו הרבה טעויות אבל הם עשו משהו אחד מאד נכון, לא היה לה מושג איך הם עשו את זה אבל היה לה ביטחון עצמי שלא היה קשור בכלל במראה שלה. היה לה מין בסיס פנימי יציב ומאוזן שגרם לה תמיד לדעת מה היא רוצה, לעולם לא לפקפק ביכולות שלה והיא אף פעם לא הרגישה שהיא לא מספיק טובה. היא חיה בתחושה שיש לה כוחות עצומים ואינסופיים. הרבה טלטלות ומכות היא ספגה לאורך חייה אבל משום מה היא רק הלכה והתחזקה יותר ויותר לאורך השנים.
את האנשים בחייה היא בחרה על סמך המבטים בפניהם כשראו אותה, היא הצליחה לאתר קומץ מובחר של נשים וגברים שהתעלו על ההלם הראשוני והצליחו להתבונן בתוכה תוך כדי התעלמות מהגנטיקה שלה.
לא היה לה קל לאתר את האנשים הללו, נשים בדרך כלל גרמו לה לרצות להתנצל על כך שהיא מי שהיא, הן הסתכלו עליה במבטים מעריצים שהפכו לרושפי קנאה ורעל, היא ריחמה עליהן ואי אפשר להיות חבר של מי שמרחמים עליו.
גברים בדרך כלל כעסו עליה, על שאין לה את המבט הכלבלבי והמתחנן או שפשוט זרקו את עצמם לרגליה, מתחננים שתציל אותם ותחיה בשבילם את חייהם. בן זוגה האחרון עזב ביום שהיא אמרה לו שהיא לא מוכנה יותר לחיות בשביל שניהם ושהיא מצפה ממנו להיות שותף שווה לה, הוא לא עמד בכך ולאחר מכן היא החליטה שהיא לא מוכנה לסבול יחסים נוספים כאלה והעדיפה להישאר לבד.
בשנים שעברו מאז, לולו גילתה שכוחה הוא למעשה עקב האכילס הגדול ביותר שלה והיא פתחה במסע בניסיון למצוא דרך לנטרל אותו או לנסות להוריד אותו ממנה, לפחות לכמה שעות ביום. כך היא גילתה את עולם השליטה, עולם של אדונים ושפחות, עבדים ומלכות, עולם של שולטים ונשלטים וסוף סוף היא מצאה קצה חוט לחיים שיכולים להתאים לה. לולו חלמה לאבד שליטה, להפוך לבשר, לחפץ, לכלי בידיים אמונות שיעריכו את המתנה שלה ויתנו לה את החופש המוחלט, להפוך לנשמה טהורה ומנותקת, היא הפכה לשפחה.
במשך חודשים ארוכים היא נבחנה אצל מספר אדונים אבל למעשה כוחה תמיד הכשיל אותה גם שם והיוצרות התהפכו, היא זו שבחנה אותם ושברה אותם. רובם פשוט ויתרו עליה, אמרו לה שהיא לא תהיה שפחה אמיתית לעולם, שאין לה את היכולת האמיתית להיכנע ולהשתחרר והיא כל כך רצתה לתת, כל כך רצתה לחוות את ההתנתקות הזו שמדברים עליה, אך ללא הצלחה.
היה לה אח תאום בארץ רחוקה, גם הוא היה בעל כוחות אינסופיים כמוה, הם לא היו זקוקים למילים ותמיד ידעו איזה סערות מתרחשות בנפשו של השני והפעם הוא הבין שלולו נמצאת במצוקה אמיתית, הוא התקשר ואמר לה "בואי" והיא עלתה על מטוס ובאה. גם שם הם לא היו זקוקים למילים, פשוט נחו זה לצד זה בשקט כמו סלעים ששום סופה סוערת לא יכולה להם.
באחד הלילות היא בכתה, סיפרה לו שערב לפני הטיסה הייתה במסיבת רווקות של חברה והיתה שם מכשפה. הבנות נתנו תאריכי לידה שבוע לפני המפגש כדי שהיא תכין להן מפות אסטרולוגיות בנוסף לפתיחה בקלפים, קריאה באבנים וכיוצא בזה. בשנייה שלולו נכנסה לחדר, המכשפה הסתכלה עליה במבט המום, היא לא הורידה ממנה את העיניים כל הערב. כשסוף סוף התיישבו במעגל היא סיפרה לכל אחת על אופייה ואיך לשפר את מערכות היחסים שלה וכל הדברים הרגילים אבל כשהיא הגיעה ללולו היא רק אמרה לה שיש לה את העיניים הכי חזקות שהיא ראתה אי פעם ושהדבר מעיד על כך שיש בה עוצמות ברמות על טבעיות, היא גם הוסיפה שללולו יש העדפות מיניות מאד קיצוניות ושהיא לא מצליחה למצוא גברים מספיק חזקים בשבילה. היה לה מבט מפוחד בעיניים ולולו לא אהבה את זה.
אחיה של לולו חיבק אותה ואמר שאין לו מילות נחמה בשבילה, שזו הקללה שלהם ושגם הוא כל פעם שפוגש מישהו חדש, מתנגן במוחו השיר "האם אתה חזק מספיק להיות הגבר שלי" ושבדרך כלל התשובה היא לא. הוא הוסיף שלפחות יש להם אחד את השני ושיש להם גם חברים נפלאים שאין להרבה אנשים. לולו חייכה ואמרה שהוא צודק והוסיפה שבאמת הגיע הזמן שהיא תפגוש את כל החברים שלו, הם קבעו יום שבו היא תכין ארוחת ערב לכולם, תבשילים מבית אימא.
לאחר כמה ימים לולו לקחה אוטובוס לאחד המרכולים הגדולים באזור מגוריו של אחיה, היא התכוונה לקנות את המוצרים המשובחים ביותר לארוחה שהיא תכננה והעובדה שבחוץ היה מושלג לא עצרה אותה. המרכול היה עצום ומאחר ואלה היו שעות הבוקר המושלגות כמעט ולא היו בו אנשים. ליד העגבניות עמד בחור בעל מימדים מרשימים, הוא היה גבוה ורחב עם פנים נעימים. לולו התקשתה לנשום פתאום, הציפה את כל גופה תחושה שחשה רק פעם אחת בעבר, לפני יותר מעשור, תחושה של גורל.
היא נבהלה מהעוצמות האלה ומיד פנתה לאגף אחר, כל הגוף שלה רעד והיא התרכזה בנשימות עמוקות. היא השתדלה להתמקד ברשימת הקניות שלה אבל זה היה קשה מאד, כל פעם הוא חלף לידה והיא הרגישה שהוא מסתכל עליה, העיניים שלו בערו בגבה והיא עשתה הכול כדי להתעלם.
אבל, האינפורמציה זרמה ממנו גם ללא מילים, היא הרגישה שהוא משדר לה משהו. הייתה לו הבעה מחוייכת ספק מגחכת שלא ירדה מפניו, היה לו מה שסבתא שלה קראה "שארם!". הוא פלרטט עם כל הקופאיות, המוכרות, האמהות הצעירות והמבוגרות והותיר אחריו שלל של נשמות מתמוססות בין טורי האוכל.
לולו רק רצתה לצאת משם כבר ובשנייה שמילאה את העגלה בכל מה שהייתה צריכה היא רצה לקופה. לפניה עמדה בחורה עם עגלה כמעט ריקה ולולו הפנתה אותה לקופה המהירה. הבחורה ניסתה להתווכח אבל לולו רצתה לצאת משם כמה שיותר מהר והייתה תקיפה, לא נותרה לזאת ברירה והבחורה עשתה "אחורה פנה".
כשהיא הסתובבה כדי לתת לעגלה של הסוררת לצאת, היא ראתה אותו עומד מאחוריה ומחייך, לולו קפאה. הוא שאל אותה בעברית אם היא ישראלית והיא הנהנה, היא התחילה להעביר את הדברים שלה בקופה כמו רובוט, לא הייתה לה כל יכולת ריכוז והתחושה היחידה שהייתה לה הייתה תחושת ציות וכשהוא אמר לה להמתין לו היא לא התווכחה.
היא הרגישה איך היא יוצאת מעצמה ומתבוננת על הרובוט הזה, הולך אחרי הבחור ההוא לכוון הרכב שלו, מעמיס את הדברים יחד איתו ומתיישב לידו. הוא שאל אותה מה הכתובת של אחיה והיא פשוט נתנה לו אותה, המומה מעצמה, מחוסר הפחד ותחושת הביטחון שהאיש הזה נסך בה, שהיא יכולה ללכת אחריו לכל מקום שרק יגיד.
היא ניסתה בכל כוחה להתאפס והעדיפה לשתוק ולתת לו לדבר עד שהיא תרגיש מספיק חזקה. הוא אמר לה שהוא עקב אחריה מרגע שהיא נכנסה למרכול, שהוא ראה אותה מריצה את הירקן למצוא לה את הפלפלים המושלמים, משכנעת את המחסנאית לחפש את הקמח שהיא רצתה ומעיפה את הבחורה לתור המהיר. "את בחורה מאד דומיננטית, את יודעת?", הוא שוב חייך, "את תמיד משפיטה ככה אנשים?"
היה לה ברור שהוא לא מצפה לתשובה מצידה והיא הבינה איזו שאלה הוא מצפה ממנה לשאול אותו, שאלה שהיא לא הייתה מעיזה בחיים לשאול אנשים במרכול. היא נשמה עמוק והסתכלה לו בעיניים, "אתה אדון או עבד?"
הוא חייך חיוך גדול, הייתה לו הבעה של הקלה והיא הבינה שהוא חשש מהרגע הזה בדיוק כמוה וענה "עבד!". לולו התקשתה להסתיר את האכזבה מפניה, הוא שאל "ואת? מלכה או שפחה?"
היא ענתה בעצב שהיא שפחה וגם הוא נראה מאד מאוכזב, אפילו אמר את זה, "חבל כל כך..."
הם שתקו קצת אבל אף אחד מהם לא יכול היה להימנע מתחושת הגורל שקשרה אותם ובשיא הטבעיות הם עלו יחד לדירתו של אחיה עם המצרכים. מאותו רגע לולו הבינה שמשהו קושר ביניהם, גם אם הם לא יכולים להיות ביחד והיא נרגעה. היא הבינה אותו בלי מילים וגם הוא אותה, הם בילו את היום בבישולים, צוחקים אחד עם השני, אחד על השני, מנסים לשלוט זה בזו, מנסים לפתות זה את זו לעבור צד, מפגש של שתי נשמות כמעט זהות.
הוא נאלץ לחזור לארץ כבר באותו ערב, זו הייתה נסיעת עסקים והעבודה חיכתה לו, הם החליפו כתובות אלקטרוניות ונפרדו בחיבוק חם, לשניהם היה ברור שזו רק ההתחלה.
מדי פעם היא הייתה חוטפת הצצה קצרצרה ונדהמה כל פעם מחדש, היה לה קשה להבין איך בן אדם לא יכול להתרגל לפנים שהוא נושא כבר יותר משלושים שנה. היא נהנתה מהמבטים בדרך כלל אבל נמנעה מלהסתכל בעצמה, לא היה לה צורך להתמכר לתווי פניה, היא גם מעולם לא הרגישה שהם מה שמרכיב את מי שהיא.
לולו ידעה שההורים שלה עשו הרבה טעויות אבל הם עשו משהו אחד מאד נכון, לא היה לה מושג איך הם עשו את זה אבל היה לה ביטחון עצמי שלא היה קשור בכלל במראה שלה. היה לה מין בסיס פנימי יציב ומאוזן שגרם לה תמיד לדעת מה היא רוצה, לעולם לא לפקפק ביכולות שלה והיא אף פעם לא הרגישה שהיא לא מספיק טובה. היא חיה בתחושה שיש לה כוחות עצומים ואינסופיים. הרבה טלטלות ומכות היא ספגה לאורך חייה אבל משום מה היא רק הלכה והתחזקה יותר ויותר לאורך השנים.
את האנשים בחייה היא בחרה על סמך המבטים בפניהם כשראו אותה, היא הצליחה לאתר קומץ מובחר של נשים וגברים שהתעלו על ההלם הראשוני והצליחו להתבונן בתוכה תוך כדי התעלמות מהגנטיקה שלה.
לא היה לה קל לאתר את האנשים הללו, נשים בדרך כלל גרמו לה לרצות להתנצל על כך שהיא מי שהיא, הן הסתכלו עליה במבטים מעריצים שהפכו לרושפי קנאה ורעל, היא ריחמה עליהן ואי אפשר להיות חבר של מי שמרחמים עליו.
גברים בדרך כלל כעסו עליה, על שאין לה את המבט הכלבלבי והמתחנן או שפשוט זרקו את עצמם לרגליה, מתחננים שתציל אותם ותחיה בשבילם את חייהם. בן זוגה האחרון עזב ביום שהיא אמרה לו שהיא לא מוכנה יותר לחיות בשביל שניהם ושהיא מצפה ממנו להיות שותף שווה לה, הוא לא עמד בכך ולאחר מכן היא החליטה שהיא לא מוכנה לסבול יחסים נוספים כאלה והעדיפה להישאר לבד.
בשנים שעברו מאז, לולו גילתה שכוחה הוא למעשה עקב האכילס הגדול ביותר שלה והיא פתחה במסע בניסיון למצוא דרך לנטרל אותו או לנסות להוריד אותו ממנה, לפחות לכמה שעות ביום. כך היא גילתה את עולם השליטה, עולם של אדונים ושפחות, עבדים ומלכות, עולם של שולטים ונשלטים וסוף סוף היא מצאה קצה חוט לחיים שיכולים להתאים לה. לולו חלמה לאבד שליטה, להפוך לבשר, לחפץ, לכלי בידיים אמונות שיעריכו את המתנה שלה ויתנו לה את החופש המוחלט, להפוך לנשמה טהורה ומנותקת, היא הפכה לשפחה.
במשך חודשים ארוכים היא נבחנה אצל מספר אדונים אבל למעשה כוחה תמיד הכשיל אותה גם שם והיוצרות התהפכו, היא זו שבחנה אותם ושברה אותם. רובם פשוט ויתרו עליה, אמרו לה שהיא לא תהיה שפחה אמיתית לעולם, שאין לה את היכולת האמיתית להיכנע ולהשתחרר והיא כל כך רצתה לתת, כל כך רצתה לחוות את ההתנתקות הזו שמדברים עליה, אך ללא הצלחה.
היה לה אח תאום בארץ רחוקה, גם הוא היה בעל כוחות אינסופיים כמוה, הם לא היו זקוקים למילים ותמיד ידעו איזה סערות מתרחשות בנפשו של השני והפעם הוא הבין שלולו נמצאת במצוקה אמיתית, הוא התקשר ואמר לה "בואי" והיא עלתה על מטוס ובאה. גם שם הם לא היו זקוקים למילים, פשוט נחו זה לצד זה בשקט כמו סלעים ששום סופה סוערת לא יכולה להם.
באחד הלילות היא בכתה, סיפרה לו שערב לפני הטיסה הייתה במסיבת רווקות של חברה והיתה שם מכשפה. הבנות נתנו תאריכי לידה שבוע לפני המפגש כדי שהיא תכין להן מפות אסטרולוגיות בנוסף לפתיחה בקלפים, קריאה באבנים וכיוצא בזה. בשנייה שלולו נכנסה לחדר, המכשפה הסתכלה עליה במבט המום, היא לא הורידה ממנה את העיניים כל הערב. כשסוף סוף התיישבו במעגל היא סיפרה לכל אחת על אופייה ואיך לשפר את מערכות היחסים שלה וכל הדברים הרגילים אבל כשהיא הגיעה ללולו היא רק אמרה לה שיש לה את העיניים הכי חזקות שהיא ראתה אי פעם ושהדבר מעיד על כך שיש בה עוצמות ברמות על טבעיות, היא גם הוסיפה שללולו יש העדפות מיניות מאד קיצוניות ושהיא לא מצליחה למצוא גברים מספיק חזקים בשבילה. היה לה מבט מפוחד בעיניים ולולו לא אהבה את זה.
אחיה של לולו חיבק אותה ואמר שאין לו מילות נחמה בשבילה, שזו הקללה שלהם ושגם הוא כל פעם שפוגש מישהו חדש, מתנגן במוחו השיר "האם אתה חזק מספיק להיות הגבר שלי" ושבדרך כלל התשובה היא לא. הוא הוסיף שלפחות יש להם אחד את השני ושיש להם גם חברים נפלאים שאין להרבה אנשים. לולו חייכה ואמרה שהוא צודק והוסיפה שבאמת הגיע הזמן שהיא תפגוש את כל החברים שלו, הם קבעו יום שבו היא תכין ארוחת ערב לכולם, תבשילים מבית אימא.
לאחר כמה ימים לולו לקחה אוטובוס לאחד המרכולים הגדולים באזור מגוריו של אחיה, היא התכוונה לקנות את המוצרים המשובחים ביותר לארוחה שהיא תכננה והעובדה שבחוץ היה מושלג לא עצרה אותה. המרכול היה עצום ומאחר ואלה היו שעות הבוקר המושלגות כמעט ולא היו בו אנשים. ליד העגבניות עמד בחור בעל מימדים מרשימים, הוא היה גבוה ורחב עם פנים נעימים. לולו התקשתה לנשום פתאום, הציפה את כל גופה תחושה שחשה רק פעם אחת בעבר, לפני יותר מעשור, תחושה של גורל.
היא נבהלה מהעוצמות האלה ומיד פנתה לאגף אחר, כל הגוף שלה רעד והיא התרכזה בנשימות עמוקות. היא השתדלה להתמקד ברשימת הקניות שלה אבל זה היה קשה מאד, כל פעם הוא חלף לידה והיא הרגישה שהוא מסתכל עליה, העיניים שלו בערו בגבה והיא עשתה הכול כדי להתעלם.
אבל, האינפורמציה זרמה ממנו גם ללא מילים, היא הרגישה שהוא משדר לה משהו. הייתה לו הבעה מחוייכת ספק מגחכת שלא ירדה מפניו, היה לו מה שסבתא שלה קראה "שארם!". הוא פלרטט עם כל הקופאיות, המוכרות, האמהות הצעירות והמבוגרות והותיר אחריו שלל של נשמות מתמוססות בין טורי האוכל.
לולו רק רצתה לצאת משם כבר ובשנייה שמילאה את העגלה בכל מה שהייתה צריכה היא רצה לקופה. לפניה עמדה בחורה עם עגלה כמעט ריקה ולולו הפנתה אותה לקופה המהירה. הבחורה ניסתה להתווכח אבל לולו רצתה לצאת משם כמה שיותר מהר והייתה תקיפה, לא נותרה לזאת ברירה והבחורה עשתה "אחורה פנה".
כשהיא הסתובבה כדי לתת לעגלה של הסוררת לצאת, היא ראתה אותו עומד מאחוריה ומחייך, לולו קפאה. הוא שאל אותה בעברית אם היא ישראלית והיא הנהנה, היא התחילה להעביר את הדברים שלה בקופה כמו רובוט, לא הייתה לה כל יכולת ריכוז והתחושה היחידה שהייתה לה הייתה תחושת ציות וכשהוא אמר לה להמתין לו היא לא התווכחה.
היא הרגישה איך היא יוצאת מעצמה ומתבוננת על הרובוט הזה, הולך אחרי הבחור ההוא לכוון הרכב שלו, מעמיס את הדברים יחד איתו ומתיישב לידו. הוא שאל אותה מה הכתובת של אחיה והיא פשוט נתנה לו אותה, המומה מעצמה, מחוסר הפחד ותחושת הביטחון שהאיש הזה נסך בה, שהיא יכולה ללכת אחריו לכל מקום שרק יגיד.
היא ניסתה בכל כוחה להתאפס והעדיפה לשתוק ולתת לו לדבר עד שהיא תרגיש מספיק חזקה. הוא אמר לה שהוא עקב אחריה מרגע שהיא נכנסה למרכול, שהוא ראה אותה מריצה את הירקן למצוא לה את הפלפלים המושלמים, משכנעת את המחסנאית לחפש את הקמח שהיא רצתה ומעיפה את הבחורה לתור המהיר. "את בחורה מאד דומיננטית, את יודעת?", הוא שוב חייך, "את תמיד משפיטה ככה אנשים?"
היה לה ברור שהוא לא מצפה לתשובה מצידה והיא הבינה איזו שאלה הוא מצפה ממנה לשאול אותו, שאלה שהיא לא הייתה מעיזה בחיים לשאול אנשים במרכול. היא נשמה עמוק והסתכלה לו בעיניים, "אתה אדון או עבד?"
הוא חייך חיוך גדול, הייתה לו הבעה של הקלה והיא הבינה שהוא חשש מהרגע הזה בדיוק כמוה וענה "עבד!". לולו התקשתה להסתיר את האכזבה מפניה, הוא שאל "ואת? מלכה או שפחה?"
היא ענתה בעצב שהיא שפחה וגם הוא נראה מאד מאוכזב, אפילו אמר את זה, "חבל כל כך..."
הם שתקו קצת אבל אף אחד מהם לא יכול היה להימנע מתחושת הגורל שקשרה אותם ובשיא הטבעיות הם עלו יחד לדירתו של אחיה עם המצרכים. מאותו רגע לולו הבינה שמשהו קושר ביניהם, גם אם הם לא יכולים להיות ביחד והיא נרגעה. היא הבינה אותו בלי מילים וגם הוא אותה, הם בילו את היום בבישולים, צוחקים אחד עם השני, אחד על השני, מנסים לשלוט זה בזו, מנסים לפתות זה את זו לעבור צד, מפגש של שתי נשמות כמעט זהות.
הוא נאלץ לחזור לארץ כבר באותו ערב, זו הייתה נסיעת עסקים והעבודה חיכתה לו, הם החליפו כתובות אלקטרוניות ונפרדו בחיבוק חם, לשניהם היה ברור שזו רק ההתחלה.
