כוח - פרק שני
מאת עוגיעוגי(לא בעסק)
15 בפברואר 2004
כשלולו חזרה לארץ חיכתה לה ממנו הודעה, הוא כתב שהמפגש איתה היה חוויה מדהימה ושיש לו תחושה של גורל משותף, הוא הוסיף שהוא מקווה לגלות את המשמעות הזו בקרוב.
לולו הייתה בעננים, היא קיוותה שאם היא תהיה מספיק כנה ופתוחה איתו הוא יסכים להפוך לאדונה וכתבה לו מכתב ארוך על כך שהיא חושבת שהם צריכים לבדוק את הקשר כשני בני אדם ולהתעלם מהנטיות המיניות שלהם ובאם הדברים יסתדרו, הם יוכלו לבוא אחד לקראת השנייה בהמשך. הוא התעלם מהמכתב שלה.
לולו כתבה לו מכתב נוסף וגם עליו הוא לא ענה, היא הייתה מאד מאוכזבת וכועסת, החליטה לנתק מגע ולא לכתוב לו שוב. אחרי כמה ימים הוא ענה לה, כאילו כלום, שואל "לאן נעלמת?" וכשהיא ענתה בהתרגשות ואפילו שלחה לו את מספר הטלפון שלה, הוא שוב נעלם לה.
היא התחילה להבין מה קורה, יש לה עניין עם עבד אמיתי והיא לא יכולה לשנות את זה, הוא זקוק להתעלמות, להשפלה, כי הוא לא מקבל את זה מאף אחד, בדיוק כמוה והוא יחזור רק אם היא תתנהג אליו כאל כזה.
לולו כבר עמדה לוותר, היא לא אהבה את המשחקים האלה והיא בעצמה הייתה שפחה ולא הייתה זקוקה לעבד. אבל, דבר אחד לא הניח לה ולא יצא לה מהראש, היא הצליחה לשים את תחושת הגורל בצד אבל היא לא יכלה להתכחש לעובדה שזה הגבר הכי חזק שהיא פגשה אי פעם ושהיא לא יכולה לוותר עליו רק בגלל זה. היא הבינה שהוא אדונה אם היא רוצה או לא והדרך הכי טובה לגרום לו להבין את זה היא לתת לו את המתנה המוחלטת, מתנה שרק שפחה יכולה לתת לאדונה, היא בחרה להפוך למלכתו, בשבילו ובשבילה. היא החליטה לבחון אותו וכתבה לו מכתב בוטה, שם הטיחה בו את ההתנהגות הילדותית שלו ועל כך שהוא לא ראוי להיות חלק מהחיים שלה ושלא יעז ליצור עימה קשר שוב.
התגובה הגיעה מיד, היא קיבלה מכתב מתרפס ומתחנן, הוא התנצל והמציא תירוצים הקשורים בעבודה, הוא שלח ציורים של לבבות שבורים וביקש שתחזיר אותו לחייה, שהוא לא יכול בלעדיה, שהוא מעולם לא נפתח כך בפני אף אחת, שהוא חולם עליה ביום ובלילה, שהיא הגורל שלו, שהוא יעשה הכול כדי שהיא תסכים להיות מלכתו.
לולו התמוססה, היה לה ברור שזו הדרך הנכונה ושאסור לה לחשוף את רגשותיה האמיתיים, היא התעלמה מהמכתב. הוא כתב לה שוב, הסביר שהוא מעולם לא העז להגשים את הפנטזיות שלו וההתנהגות שלו נבעה מלחץ, הוא קבור כל כך עמוק בארון והיא היחידה שיכולה להוציא אותו משם, היחידה שיכולה להוביל אותו בבטחה, הוא הבטיח לעשות כל מה שרק תצווה אם תסכים להחזיר אותו לחייה.
היא העריצה אותו על כך ורק רצתה לחבק אותו ולטפל בו אבל ידעה שזה יהרוס הכול, היא התייעצה עם אדונים ונועצה בעבדים וגיבשה תוכנית פעולה.
היא ענתה לו, הודתה שגם לה היו פנטזיות (ודווקא פנטזיות שליטה עליו), אבל ההתנהגות הילדותית שלו עד עכשיו הוכיחה שהוא לא ראוי לה, שכמלכה היא מצפה שיתייחסו אליה ככזו, שלא ישחקו איתה משחקים ושלא יזלזלו באינטליגנציה שלה. הוא שוב ענה מיד, מתרפס, מודה לה על שחזרה לחייו ומבטיח שלא יעשה זאת שוב, אמר שיפצה אותה בכל צורה אפשרית.
לולו המשיכה בתוכנית, פתאום היא הבינה דברים שאדונים עשו לה כדי לגרום לה לאבד שליטה וגילתה עד כמה זה קשה, הפיתוי להתמוסס, לצחוק, לחבק, רק כדי לעזור לעבד או לשפחה להשתחרר יותר ויותר. העבד שלה היה קשה, הוא נלחם ונלחם, ניסה להתמרד בכל צורה אפשרית, אפילו אמר לה שבסוף הוא יהיה האדון שלה והיא תהיה שפחתו. היא צחקה למרות שבליבה ידעה שהוא צודק, היא לא נשברה ונלחמה לשחרר אותו, כי היא ידעה עד כמה הוא סובל ובאיזו מצוקה הוא נמצא, כמוה בדיוק.
בסופו של דבר היא הסכימה להיפגש עימו, הם סיכמו מראש שהוא ייקח אותה לדייט חלומי והיא תבדוק אם הוא מסוגל להתנהג כמו שצריך. הוא התגרה בה שהיא לא מלכה אמיתית, שהיא לא דרשה ממנו סופשבוע מפנק או שבוע בחו"ל והיא ענתה לו בקור רוח שהציפיות שלה ממנו מאד נמוכות כך שהיא לא דורשת ממנו דברים שהוא לא יכול לספק, זה שיתק אותו. היא למדה ללחוץ לו על הנקודות הכי כואבות כי הן היו הנקודות הכי כואבות שלה, היא ידעה שהצורך הכי גדול שלו הוא להרגיש שייך וכשהוא ביקש אישור לחזור לעבודה היא אמרה לו שהוא לא זקוק לאישורים שלה כל עוד הוא לא שייך לה.
כאב לה להכאיב לו אבל היא ידעה שאין לה ברירה, היא חייבת להמשיך עד שהיא תזכה במבט ההוא, המבט שכל כך הרבה אדונים דרשו ממנה והיא לא יכלה לספק, המבט שהיא נאבקה להסתיר ממנו.
ערב הפגישה הגיע והוא התייצב בביתה. הוא איחר בעשר דקות, התחבא מאחורי זר פרחים גדול וחייך חיוך מתנצל. היא החליטה לא להלחם בעצמה ולהראות לו שהיא שמחה לראותו, הם התחבקו והיא שמה את הפרחים במים. היא סימנה לו שהם עומדים לצאת וכיבתה את האורות בבית אבל, שנייה לפני שפתחה את הדלת היא תפסה באחוריו, סובבה אותו אליה וציוותה עליו לרדת על הברכיים. הוא היה מבולבל והתמהמה, היא לחשה בתקיפות "מיד!". הוא ירד על ברכיו והיא תפסה בשיערו, קירבה את פניה אל פניו ואמרה לו שלא יעיז לאחר שוב ולפני שהספיק לענות היא נשקה לו וסיימה בנשיכה חזקה של שפתיו.
במכונית הוא הסתכל עליה וזיק שובב ומרוצה ריצד בעיניו, היא התעלמה וכיוונה אותו למסעדה. כשהגיעו למקום, כולם הסתכלו עליהם והתלחששו, המלצרית אמרה להם שהם "זוג נורא יפה" והם צחקו, היא הזמינה אוכל בשביל שניהם ובקבוק שמפניה. היא ידעה שהוא לא חזק בנושא אלכוהול ונהנתה לראות אותו שותה בחשש שישתכר ויאבד שליטה.
היא נתנה לו להוביל את השיחה ולגרום לו להרגיש שהוא בשליטה, המצב שהוא רגיל אליו, אך לאחר שהוא שילם את החשבון היא אמרה לו ללכת לשירותים ולחכות לה. הוא נלחץ ואמר לה שהיא הבטיחה לו בלי השפלות פומביות, היא ענתה לו שעד היום היא הוכיחה לו שהיא עומדת במילה שלה וכדאי שהוא ילמד לסמוך עליה, הוא קם, מלא חששות ונכנס לשירותים.
לולו חיכתה שהמלצרית תחזיר את כרטיס האשראי והכניסה אותו לארנקו, היא הוסיפה תשר ונכנסה לשירותים. היא נכנסה לתא שבו הוא ישב מפוחד, פתחה לו את המכנסיים והורידה את התחתונים. עמד לו בטירוף והיא הייתה מרוצה, היא ליטפה את הזין שלו והלבישה אותו. היא החזירה לו את הארנק ואמרה לו לצאת, היא צריכה להשתין, הוא יצא, מבולבל לחלוטין.
הוא החזיר אותה הביתה והיא אמרה לו להכנס ושימתין לה בסלון. הוא היה משוכנע שהיא הולכת לחזור עירומה או בבגדי מלכות אבל היא חזרה באותו מצב וקראה לו לחדר השינה. על המיטה היו חבלים, שוטים, אזיקים, מצבטים, נרות ועוד אביזרים, הוא רצה לגעת בהם אבל היא סטרה על ידו ואמרה לו שהיא תשתמש בכל הדברים הללו כשהוא יהיה מוכן ושהמשימה שלו להמשך היא לכתוב לה איך הוא הרגיש הערב ולאן הוא מרגיש שהוא מסוגל להמשיך מכאן. הוא הסתכל עליה המום, היא אמרה לו שהוא יכול ללכת וליוותה אותו לדלת. הפעם היא הסתפקה בלהסתכל לו בעיניים והוא הבין לבד, הוא ירד על הברכיים וחיבק אותה, היא נשקה לו בפה והוא הודה לה.
עוד באותו לילה היא קיבלה מכתב נפעם ומתרגש שמספר עד כמה הוא הופתע מעצמו, מהעוצמות שהיא מוציאה ממנו, שהיא מלכה אמיתית ושהוא יעשה הכול בשבילה כי הוא סומך עליה בעיניים עצומות ויודע שהיא תוביל אותו לגן העדן מהגיהינום שהוא חי בו.
היא ידעה שהוא אלוף במילים אבל לא ממש במעשים, היא לא ענתה לו, נתנה לו כמה ימים להתבשל בעצמו, לרצות יותר ויותר.
הוא כתב לה שוב, שואל אם עשה משהו שפגע או הרגיז אותה, שהוא יפצה אותה בכל דרך אפשרית, אם רק תיתן לו לראותה שוב. היא הסכימה והם שוב קבעו פגישה, הפעם היא אמרה לו שיחכה לה בחוץ, שלא ייכנס. הם הלכו למסעדה אחרת, הוא חיכה למפגש חוזר בשירותים אבל היא קמה ויצאה והפעם נפרדה ממנו במכונית. הוא היה מאוכזב קשות והדבר ניכר בפניו.
אחרי עשר דקות היא התקשרה אליו לרכב ואמרה לו שיחזור ושהפעם ייכנס, היה לה ברור שהוא כבר בספייס רק מנפילת המתח והחוט הדק שנקרע בין אכזבה להתרגשות, בין כאב לעונג.
לולו הייתה בעננים, היא קיוותה שאם היא תהיה מספיק כנה ופתוחה איתו הוא יסכים להפוך לאדונה וכתבה לו מכתב ארוך על כך שהיא חושבת שהם צריכים לבדוק את הקשר כשני בני אדם ולהתעלם מהנטיות המיניות שלהם ובאם הדברים יסתדרו, הם יוכלו לבוא אחד לקראת השנייה בהמשך. הוא התעלם מהמכתב שלה.
לולו כתבה לו מכתב נוסף וגם עליו הוא לא ענה, היא הייתה מאד מאוכזבת וכועסת, החליטה לנתק מגע ולא לכתוב לו שוב. אחרי כמה ימים הוא ענה לה, כאילו כלום, שואל "לאן נעלמת?" וכשהיא ענתה בהתרגשות ואפילו שלחה לו את מספר הטלפון שלה, הוא שוב נעלם לה.
היא התחילה להבין מה קורה, יש לה עניין עם עבד אמיתי והיא לא יכולה לשנות את זה, הוא זקוק להתעלמות, להשפלה, כי הוא לא מקבל את זה מאף אחד, בדיוק כמוה והוא יחזור רק אם היא תתנהג אליו כאל כזה.
לולו כבר עמדה לוותר, היא לא אהבה את המשחקים האלה והיא בעצמה הייתה שפחה ולא הייתה זקוקה לעבד. אבל, דבר אחד לא הניח לה ולא יצא לה מהראש, היא הצליחה לשים את תחושת הגורל בצד אבל היא לא יכלה להתכחש לעובדה שזה הגבר הכי חזק שהיא פגשה אי פעם ושהיא לא יכולה לוותר עליו רק בגלל זה. היא הבינה שהוא אדונה אם היא רוצה או לא והדרך הכי טובה לגרום לו להבין את זה היא לתת לו את המתנה המוחלטת, מתנה שרק שפחה יכולה לתת לאדונה, היא בחרה להפוך למלכתו, בשבילו ובשבילה. היא החליטה לבחון אותו וכתבה לו מכתב בוטה, שם הטיחה בו את ההתנהגות הילדותית שלו ועל כך שהוא לא ראוי להיות חלק מהחיים שלה ושלא יעז ליצור עימה קשר שוב.
התגובה הגיעה מיד, היא קיבלה מכתב מתרפס ומתחנן, הוא התנצל והמציא תירוצים הקשורים בעבודה, הוא שלח ציורים של לבבות שבורים וביקש שתחזיר אותו לחייה, שהוא לא יכול בלעדיה, שהוא מעולם לא נפתח כך בפני אף אחת, שהוא חולם עליה ביום ובלילה, שהיא הגורל שלו, שהוא יעשה הכול כדי שהיא תסכים להיות מלכתו.
לולו התמוססה, היה לה ברור שזו הדרך הנכונה ושאסור לה לחשוף את רגשותיה האמיתיים, היא התעלמה מהמכתב. הוא כתב לה שוב, הסביר שהוא מעולם לא העז להגשים את הפנטזיות שלו וההתנהגות שלו נבעה מלחץ, הוא קבור כל כך עמוק בארון והיא היחידה שיכולה להוציא אותו משם, היחידה שיכולה להוביל אותו בבטחה, הוא הבטיח לעשות כל מה שרק תצווה אם תסכים להחזיר אותו לחייה.
היא העריצה אותו על כך ורק רצתה לחבק אותו ולטפל בו אבל ידעה שזה יהרוס הכול, היא התייעצה עם אדונים ונועצה בעבדים וגיבשה תוכנית פעולה.
היא ענתה לו, הודתה שגם לה היו פנטזיות (ודווקא פנטזיות שליטה עליו), אבל ההתנהגות הילדותית שלו עד עכשיו הוכיחה שהוא לא ראוי לה, שכמלכה היא מצפה שיתייחסו אליה ככזו, שלא ישחקו איתה משחקים ושלא יזלזלו באינטליגנציה שלה. הוא שוב ענה מיד, מתרפס, מודה לה על שחזרה לחייו ומבטיח שלא יעשה זאת שוב, אמר שיפצה אותה בכל צורה אפשרית.
לולו המשיכה בתוכנית, פתאום היא הבינה דברים שאדונים עשו לה כדי לגרום לה לאבד שליטה וגילתה עד כמה זה קשה, הפיתוי להתמוסס, לצחוק, לחבק, רק כדי לעזור לעבד או לשפחה להשתחרר יותר ויותר. העבד שלה היה קשה, הוא נלחם ונלחם, ניסה להתמרד בכל צורה אפשרית, אפילו אמר לה שבסוף הוא יהיה האדון שלה והיא תהיה שפחתו. היא צחקה למרות שבליבה ידעה שהוא צודק, היא לא נשברה ונלחמה לשחרר אותו, כי היא ידעה עד כמה הוא סובל ובאיזו מצוקה הוא נמצא, כמוה בדיוק.
בסופו של דבר היא הסכימה להיפגש עימו, הם סיכמו מראש שהוא ייקח אותה לדייט חלומי והיא תבדוק אם הוא מסוגל להתנהג כמו שצריך. הוא התגרה בה שהיא לא מלכה אמיתית, שהיא לא דרשה ממנו סופשבוע מפנק או שבוע בחו"ל והיא ענתה לו בקור רוח שהציפיות שלה ממנו מאד נמוכות כך שהיא לא דורשת ממנו דברים שהוא לא יכול לספק, זה שיתק אותו. היא למדה ללחוץ לו על הנקודות הכי כואבות כי הן היו הנקודות הכי כואבות שלה, היא ידעה שהצורך הכי גדול שלו הוא להרגיש שייך וכשהוא ביקש אישור לחזור לעבודה היא אמרה לו שהוא לא זקוק לאישורים שלה כל עוד הוא לא שייך לה.
כאב לה להכאיב לו אבל היא ידעה שאין לה ברירה, היא חייבת להמשיך עד שהיא תזכה במבט ההוא, המבט שכל כך הרבה אדונים דרשו ממנה והיא לא יכלה לספק, המבט שהיא נאבקה להסתיר ממנו.
ערב הפגישה הגיע והוא התייצב בביתה. הוא איחר בעשר דקות, התחבא מאחורי זר פרחים גדול וחייך חיוך מתנצל. היא החליטה לא להלחם בעצמה ולהראות לו שהיא שמחה לראותו, הם התחבקו והיא שמה את הפרחים במים. היא סימנה לו שהם עומדים לצאת וכיבתה את האורות בבית אבל, שנייה לפני שפתחה את הדלת היא תפסה באחוריו, סובבה אותו אליה וציוותה עליו לרדת על הברכיים. הוא היה מבולבל והתמהמה, היא לחשה בתקיפות "מיד!". הוא ירד על ברכיו והיא תפסה בשיערו, קירבה את פניה אל פניו ואמרה לו שלא יעיז לאחר שוב ולפני שהספיק לענות היא נשקה לו וסיימה בנשיכה חזקה של שפתיו.
במכונית הוא הסתכל עליה וזיק שובב ומרוצה ריצד בעיניו, היא התעלמה וכיוונה אותו למסעדה. כשהגיעו למקום, כולם הסתכלו עליהם והתלחששו, המלצרית אמרה להם שהם "זוג נורא יפה" והם צחקו, היא הזמינה אוכל בשביל שניהם ובקבוק שמפניה. היא ידעה שהוא לא חזק בנושא אלכוהול ונהנתה לראות אותו שותה בחשש שישתכר ויאבד שליטה.
היא נתנה לו להוביל את השיחה ולגרום לו להרגיש שהוא בשליטה, המצב שהוא רגיל אליו, אך לאחר שהוא שילם את החשבון היא אמרה לו ללכת לשירותים ולחכות לה. הוא נלחץ ואמר לה שהיא הבטיחה לו בלי השפלות פומביות, היא ענתה לו שעד היום היא הוכיחה לו שהיא עומדת במילה שלה וכדאי שהוא ילמד לסמוך עליה, הוא קם, מלא חששות ונכנס לשירותים.
לולו חיכתה שהמלצרית תחזיר את כרטיס האשראי והכניסה אותו לארנקו, היא הוסיפה תשר ונכנסה לשירותים. היא נכנסה לתא שבו הוא ישב מפוחד, פתחה לו את המכנסיים והורידה את התחתונים. עמד לו בטירוף והיא הייתה מרוצה, היא ליטפה את הזין שלו והלבישה אותו. היא החזירה לו את הארנק ואמרה לו לצאת, היא צריכה להשתין, הוא יצא, מבולבל לחלוטין.
הוא החזיר אותה הביתה והיא אמרה לו להכנס ושימתין לה בסלון. הוא היה משוכנע שהיא הולכת לחזור עירומה או בבגדי מלכות אבל היא חזרה באותו מצב וקראה לו לחדר השינה. על המיטה היו חבלים, שוטים, אזיקים, מצבטים, נרות ועוד אביזרים, הוא רצה לגעת בהם אבל היא סטרה על ידו ואמרה לו שהיא תשתמש בכל הדברים הללו כשהוא יהיה מוכן ושהמשימה שלו להמשך היא לכתוב לה איך הוא הרגיש הערב ולאן הוא מרגיש שהוא מסוגל להמשיך מכאן. הוא הסתכל עליה המום, היא אמרה לו שהוא יכול ללכת וליוותה אותו לדלת. הפעם היא הסתפקה בלהסתכל לו בעיניים והוא הבין לבד, הוא ירד על הברכיים וחיבק אותה, היא נשקה לו בפה והוא הודה לה.
עוד באותו לילה היא קיבלה מכתב נפעם ומתרגש שמספר עד כמה הוא הופתע מעצמו, מהעוצמות שהיא מוציאה ממנו, שהיא מלכה אמיתית ושהוא יעשה הכול בשבילה כי הוא סומך עליה בעיניים עצומות ויודע שהיא תוביל אותו לגן העדן מהגיהינום שהוא חי בו.
היא ידעה שהוא אלוף במילים אבל לא ממש במעשים, היא לא ענתה לו, נתנה לו כמה ימים להתבשל בעצמו, לרצות יותר ויותר.
הוא כתב לה שוב, שואל אם עשה משהו שפגע או הרגיז אותה, שהוא יפצה אותה בכל דרך אפשרית, אם רק תיתן לו לראותה שוב. היא הסכימה והם שוב קבעו פגישה, הפעם היא אמרה לו שיחכה לה בחוץ, שלא ייכנס. הם הלכו למסעדה אחרת, הוא חיכה למפגש חוזר בשירותים אבל היא קמה ויצאה והפעם נפרדה ממנו במכונית. הוא היה מאוכזב קשות והדבר ניכר בפניו.
אחרי עשר דקות היא התקשרה אליו לרכב ואמרה לו שיחזור ושהפעם ייכנס, היה לה ברור שהוא כבר בספייס רק מנפילת המתח והחוט הדק שנקרע בין אכזבה להתרגשות, בין כאב לעונג.