אונס בהזמנה

הוא נכנס בדלת.
השארתי אותה פתוחה וחיכיתי במרחק בטוח.
לחוצה, עצבנית, מפוחדת, מוכנה לקרב. ראש מורכן מעט, חיוך עצבני.
הוא סוגר אחריו את הדלת, מניח את התיק שלו על הכורסה הצהובה ומסתובב לנעול. אחר כך מוריד גם את מעיל האופנוענים ומניח אותו, בנחת, מעל התיק שלו. חושף זרועות שריריות וחזה רחב, ארוזים בטישרט שחורה, צמודה וקצרת שרוולים.
נועץ בי עיניים. נאה מאד. נמוך. רחב.
"מה זה החיוך הזה?!" הוא שואל ואני מושכת כתפיים בלי לומר מילה.
"את בסדר?" הוא שואל, מתייחס לפחד שהצהרתי עליו מקודם ומתקרב אלי. אני מהנהנת. הוא שולח יד, אני מעיפה אותה והגיהינום משתחרר.

בתוך שניות אני על ארבע, על הרצפה, יד אחת מכופפת מאחורי הגב ובתוך עוד כמה שניות אני שכובה מתחתיו, על רצפת הסלון, נאבקת לשחרר יד, או רגל, למנוע בעדו מלשלוח ידיים לכל מקום שירצה.
טראחחח! סטירה נוחתת על פני.

"תרגעי!" לא נרגעת. ממשיכה להיאבק. טראחחחח! עוד סטירה. חזקה יותר הפעם.

"תרגעי אמרתי!" ידו נשארת על פני לליטוף. מנסה לנשוך את האצבעות שמתקרבות לשפתי.

"תורידי את המשקפיים" הוא אומר. מורידה. מניחה בצד. צד כלשהו... טראחחחחח! עוד סטירה מצלצלת אל בין אזני ומזעזעת את עצמות הלסת שלי.
"את מי את מנסה לנשוך, הא?!" פותחת עיניים להסתכל בו. יש לו רצח בעיניים. עוד סטירה. הכאב נורא, אבל נסבל. הוא מגשש אל בין רגלי ואני בועטת, מנסה להרחיק אותו. מועך את ידי לאחור וקורע את המכנסיים במשיכה אחת. סססאמק. הלכו 300 שקל.

מתקוממת. משתוללת, מנסה לבעוט, לדחוף, להתגלגל מתחתיו. הוא תופס בשתי ידי, מרתק אותן מעל לראשי וקושר את שני השרוולים זה לזה. אחר כך מפנה יד אחת לתלוש את רוכסן החולצה (240 שקל הלכו לכל הרוחות) ותולש באלימות את החזיה, קורע אותה מעלי ומשתמש ברצועותיה בשביל לרסן עוד קצת את תנועות ידי (עוד 280 שקל הלכו לפח). הראש שלי נחבט ברצפה, עיניי עצומות בחוזקה.

שומעת קול רוכסן נפתח ויודעת מה מגיע עכשיו. הזין שלו מגשש אל פי. סוגרת שפתיים. עוצמת עיניים. לא מוכנה.

"לפתוח פה!" סטירה נוספת נוחתת על אותו המקום שנחתה קודמתה. ראשי נחבט לאחור. הכאב מתפוצץ לכל הכיוונים.

"לפתוח פה!" פותחת. גם פותח עיניים קצת ורואה איבר גדול ויפה, במרחק מילימטרים מפני, מחליק ונדחף לתוך פי. לא מכניסה שיניים. שיידע שהאיום קיים. הוא דוחף עמוק יותר. פי מתמלא. מתקשה לנשום. רפלקס ההקאה מתעורר ואני זורקת את הראש הצידה ואחורה כדי להתרחק ולנשום.

"ידיים מאחורי הראש!" הוא פוקד וסוטר לשדי, אחת ועוד אחת, בכוח. כל מכה מכאיבה מקודמתה. עוד סטירה לפנים ואני מניחה ידיים ארוזות בשרוולים קשורים, מאחורי ראשי. הזין שלו שוב מגשש אל פי.

"לפתוח פה!". מסרבת שוב. יד ימין שלו, הפעילה יותר משתיהן, מגששת לאחור, תופסת את חזית תחתוני התחרה שלי ומתחילה להדק אותם אל בין רגלי. מושכת בכוח. התחתונים מתחפרים אל תוך חריץ התחת ובין שפתי הכוס. לוחצים.

"לפתוח פה מטומטמת או שאני מכאיב לך באמת!" עיוורת למה שהולך לקרות אני מנידה בראשי ומנסה לדחוף אותו מעלי. הוא מושך, משיכה אחת חזקה ואלימה, בבד התחתונים וגל של כאב נורא, בלתי נסבל, חותך את גופי לשניים. התחתון מתחפר לתוך העור בכוח והתחושה היא כאילו הוא חוצה את גופי ומפלח אותו. אני מייבבת. צורחת, על סף בכי - או שכבר בוכה. מפסיקה להיאבק לרגע. כל הווייתי מתרכזת בהפסקת הכאב הזה.

"שששש.... שקט שיהיה פה. את נרגעת?" מהנהנת. "ידיים מאחורי הראש ולפתוח פה." באה הפקודה. מצייתת. לא רוצה שוב את הכאב הזה. ידו הימנית עדיין אוחזת בתחתון, מחופר אל תוך בשרי והשמאלית תוחבת את איברו לתוך פי.

"תסתכלי עלי" הוא אומר לי. פותח עיניים דומעות ומסתכלת עליו. "אם את נושכת אותו, אני הורג אותך!" מאמינה לו ומתה למצוץ לו. זין יפה. חלק. אבל אני לא פה בשביל לתת לו את מה שהוא רוצה. אני פה בשביל להלחם. בשביל לבדוק את גבולות המעטפת ובשניה הזאת בדיוק, כשהוא מרוכז בשני דברים שונים, הוא פחות יציב מקודם. מושכת ראש לאחור, מביאה ידיים קדימה ומנסה להתהפך, להסתובב, להשתחרר.

"תרגעי! ידיים מאחורי הראש!" הוא מושך שוב בתחתונים, ממש מרים אותי מהרצפה בעזרתם והכאב גורם לי לצרוח שוב. מעולם לא חוויתי כאב כזה אני חושבת ולעולם לא רוצה לחוות אותו שוב. מרגישה כאילו הכל נקרע שם ונחתך לשניים, מתפצל, בוער, חושף בשר חי ומדמם.

המאבק הזה ממשיך עוד כמה דקות עד שהוא מתייאש מלקבל את המציצה שלו ומחליט לשדרג מרצפת הסלון לכיוון חדר השינה. הוא יורד ממני.

"קומי!" מנסה לקום. ידיים מסובכות וקשורות בין בד החולצה והחזיה הקרועה והתחתונים עודם מחופרים בתוך בשרי. מצליחה לעמוד על ארבע, על הברכיים. לא מצליחה להתיישר. לא מצליחה לעמוד. לא יכולה לזוז עם הכאב הזה בין הרגליים אבל לא מעלה בדעתי לבקש עזרה או להפסיק את העסק באמת. רוצה לראות מה הלאה. רוצה שיזיין אותי. רוצה לתת לו את מה שהוא רוצה.

הוא קולט שאני לא מצליחה לעמוד, תופס אותי בבתי השחי, מאחור ועוזר לי להתרומם. במין חצי הכרה אני מנסה לעזור כדי לא להתפדח מזה שאני כבדה מידי בשבילו. הוא מוביל אותי למיטה והכאב בין הרגליים מעוור. דוחף אותי אל המזרן ומפשיל למטה את המכנסיים והתחתונים. כשהבד מתנתק מהבשר, אני רואה עיגולים שחורים ולבנים מול העיניים. השניות האלה מתות אצלי בזיכרון. אם הייתי קרובה לומר את מילת הביטחון ולהפסיק הכל מתישהו, זה היה הרגע. אבל הוא עבר.

"תסתכלי עלי" הוא דורש. פותחת עיניים לחות, לא מפוקסות, מסתכלת בו. "את בסדר?" הוא שואל. הקול שלו רך יותר מהרגיל. מהנהנת ומנסה לבעוט אותו מעלי. הוא דוחף אותי למטה והופך אותי על בטני.

אני מותשת. אין לי כמעט כוח להיאבק יותר וכשהוא מתחיל להכניס אצבעות אל חור התחת שלי ואל הכוס, מנסה לתת לי לטעום אותן, ההתנגדות שלי כבר עלובה למדי. מנסה לכווץ ולא לתת לו להכנס. מנסה לנשוך את האצבעות שהיו בתוכי ונתחבות לתוך פי. מנסה מידי פעם, במרווחים הולכים וגדלים, להשתחרר, להתהפך, להתרחק, אבל הידיים שקשורות עכשיו מעל הראש חונקות אותי. אין לי אוויר ואין לי כוח כבר. הידיים שלו חופרות בתוכי. נדחקות עמוק, מלפנים, מאחור, ממלאות אותי ולו הרשיתי לעצמי באותו רגע, הייתי גומרת. זו הרגשה מדהימה, אבל זה הרי אונס ואני רוצה שילך עד הסוף. לא רוצה להראות שאני נהנית. גם הפעילות שלו מתחילה להרגע, במקביל לזו שלי וכשאני לא יכולה יותר לזוז, או לנשום, או אפילו לייבב, אני מרגישה אותו קם ומתרחק. השחרור הפתאומי ממשקל גופו מקל על דרכי הנשימה שלי ואני מתרכזת בלנשום ולהרגיע את קצב הדופק המטורף.

שומעת את הברז במקלחת נפתח ונסגר, שומעת אותו חוזר, מתכוננת להרגיש את נחת זרועו שוב אבל במקום זה, שומעת רוכסן נרכס.
"בואי. תתלבשי. נגמר. תביאי לי משהו לשתות או שאני מת".
באותו רגע אני אבודה לגמרי. מה קומי? מה תביאי? מה מת? בוא תחבק אותי. בוא תלטף אותי. בוא תחזיק אותי ותגיד לי שאני טובה, שאני מקסימה, שאני יפה, שלא התכוונת. בוא תחזיק אותי. אני לא מסוגלת לזוז....

במקום זה, קמה, מורידה מעלי את סחבות הבגדים הקרועים, לובשת טרנינג והולכת להביא לו קולה מהמקרר. כל הגוף שלי רועד. כלום לא כואב עכשיו, רק השרירים רועדים מהמתח ומהמאמץ. מביאה לו גם מאפרה ולי ליטר מים קרים. מתיישבת לידו על הספה.
תיגע בי!!!! תחזיק. תלטף, תן לי טיפה אנרגיה, תראה שאתה מבין שזה גוף אנושי, שהתפתל תחתיך עכשיו. תיגע בי!!!! אבל הוא מרוחק. ידידותי, תקשורתי, לא עושה סימנים של ללכת, אבל לא נוגע ואני מרגישה עלובה, מנוצלת, מרוקנת.....

רוצה שילך ולא רוצה. רוצה לגעת בו ולא רוצה. רוצה לשמוע אותו ולא רוצה.

שעה ישבנו שם ודיברנו. חמש או שש סיגריות הוא הספיק לעשן. אהוד בנאי התחיל וסיים לשיר, בחוץ החשיך לגמרי והוא עדיין לא נוגע בי. אני נזכרת במה שאמר זה שביטל: לא משנה מה יקרה שם וכמה נורא זה יהיה, כשזה יסתיים, את לא תהיי שם לבד. אז לא הבנתי על מה הוא מדבר. עכשיו, עם נפילת האדרנלין המטורפת הזאת, כשהגוף מתרוקן במהירות אדירה משאריות האנרגיה שהיו בו, אני מבינה על מה דיבר. אני לבד והאיש הזה, שהפסיק כי לא יכול היה יותר לסבול את האלימות שבמעשה, לא מסוגל לגעת בי עכשיו. האיש שדחף לתוכי את הידיים שלו ואת הזין שלו והיכה אותי בלי רחמים, יושב פה עכשיו, משווה איתי צלקות מהקרב ולא נוגע בי.

אבל מה אני מתלוננת? זה לא היה כלול בעיסקה. כל מה שכללתי שם היתה אלימות. לא ביקשתי מעבר לזה ולכן אין לי על מה להלין. שיילך. אני רוצה להמשיך את חיי בשקט.

שעתיים אחרי, אני כבר יושבת עם חברים במאנטה ריי, מתפללת שלא ישימו לב לחבּוּרוֹת הסגולות שמתפתחות סביב עיני ולשפה הנפוחה. צוחקת איתם וצופה בחבּורות המופיעות על גב היד, מתקשה לשבת, מתקשה לזוז, מתקשה להחזיק עיניים פקוחות. כמעט נרדמת לתוך סיר הסרטנים שמולי. מרוצה מעצמי. מרוצה שעשיתי את זה. מרוצה שעמדתי בזה. מרוצה שזה מאחורי.
ממה את מרוצה לכל הרוחות, מטומטמת??? נתת לגבר זר לפוצץ אותך במכות ואת מרוצה?! כן. אני מרוצה. גירשתי שד. בדקתי עוד גבול. למדתי משהו על עצמי. הבא בתור בבקשה.