ועם השקיעה זה התערבל והסתחרר, עבר והתהווה ונקלש אל סבך שיערה, הנפרע מכל חובותיו והקשריו. נחת קטנה של אנחת כאב חנוקה, צבעה ריחות הדרים משכרים בניחוח של סוף עכור. איזה צידוק יכול להיות לכל זה, כשמולה תולה ומתנדנד עצם קיומה, במשב מצטלצל של ערב שיכור שקיעה...

הלכה למעשה לא היה לו מה להפסיד. ברגע שיצא את פתח הבאר, ייסתם הגולל על באר הניסיונות הסיזיפיים שלו לחסל את הבדידות. זה עכשיו או לעולם לא, הוא אומר לעצמו במין קול לא קול של בינו לבינו...

שלושה רגעים וחצי זה לקח ונגמר, כשמשא הגוף העצום התרומם מעליה, ירק משהו מזווית הפה והתרחק לחפש לעצמו עניין במקום אחר. רגע אחד, היא אומרת לעצמה, הוא לא אמור היה לעזור לי לקום עכשיו?...

קפל הכל ללילה / הוא בא בכוח שאינך מכיר. / נעל דלתך בפני הכלבים השוטים של הבוקר / החושך הרעיב אותם די...

החיוך הזומם עוד מרוח על פניי כשיד קרה פולשת לרווח שבין גבי לג'ינס שלי, מחליקה פעם אחת על העור ואז תופסת בפס של החוטיני ומושכת לאחור. ברור שזה אתה - אבל זה מבהיל. שניה של פחד ואני מחליטה ללכת עם זה.

הוא נכנס בדלת. השארתי אותה פתוחה וחיכיתי במרחק בטוח. לחוצה, עצבנית, מפוחדת, מוכנה לקרב. ראש מורכן מעט, חיוך עצבני.
סוגר אחריו את הדלת, מניח את התיק שלו על הכורסה הצהובה ומסתובב לנעול.